גזלייטינג בחסות האל
את חוק הנדרים המקראי, חוק טכני ומשעמם לכאורה, עלינו לקרוא כדי להבין איך מערערים אישה וכדי להבין מהו גזלייטינג.
החוק נפתח בניסוח קצר והחלטי (במדבר ל', ג'): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
גם אם לא הבנו את ההבדלים בין המושגים המקראיים – נדר, שבועה או איסר (אגב, אף אחד לא באמת מבין), ברור שלפנינו התחייבות של אדם מול אלוהיו.
הכאוטיות של החיים גורמת לנו לנסות לפתות את אלוהים להיות ב"צד שלנו", וזה נעשה בעזרת נדרים; אני אתן לאלוהים מתנות ובתמורה הוא ישמור עליי ועל יקיריי.
במהירות שבה שלחנו אל העולם נדר אנו עלולות, בחלוף סכנה, לחמוק ממנו. לכן מדגיש החוק "ככל היוצא מפיו יעשה". אם הילדה הבריאה ואם לא, אם הפרנסה בדוחק או בשפע – את הנדר יש לשלם.
אחת ולתמיד – מהו גזלייטינג?
אני ממליצה לראות את סרט האימה "אורות הגז" ((Gaslight המבוסס על מחזה של פטריק המילטון (שנכתב לפני תשעים שנה!) והוא שהעניק לתופעת הגזלייטינג את שמה. בלי ספוילרים לסרט משנות הארבעים של המאה הקודמת, אומר שעלילת הסרט מתמקדת בגבר שמשימת חייו היא לערער את אמונה של אשתו בשפיות דעתה. אחת הדרכים שהבעל נוקט היא לעמעם את אורות (הגז) של הבית, ולשכנע את אשתו שהתאורה לא השתנתה וכי היא הוזה.
גזלייטינג היא סוג של התעללות שתכליתה לגרום לקורבן (אישה או איש) לאבד את הביטחון העצמי ואת האמון בשיקול הדעת האישי. מי שעוברת גזלייטינג יכולה להגיע למצב שבו היא מניחה שהיא לא מסוגלת להבין את המציאות ועליה לשים את מבטחה במי שמתעלל בה. גזלייטינג מוצלח גורם לנו להאמין שהשתגענו.
גזלייט בחסות השפה העברית
אחת הדרכים הייחודיות להטריף נשים דוברות עברית היא בשימוש מתעלל במאפיין ה"סקס-מניאקי" של השפה העברית (כהגדרתה הקולעת של יונה וולך). האפשרות לשאול בסיום יום עבודה: "מי רוצֶה לצאת לפאב?" ולאחר שאת מתלהבת וקופצת על ההצעה, אומרים לך: "אמרנו 'רוצֶה', לא התכוונו שגם בנות יבואו".
זה הולך ומסתבך כשההטעיה הלשונית נעשית בחסות כתבי הקודש. הרי את אף פעם לא תדעי מתי החוק המקראי מדבר בלשון זכר כיוון שהוא פונה רק לגברים, ומתי הוא מדבר בלשון זכר ומתכוון גם אלייך.
יתר על כן, חז"ל השתמשו באתגר של השפה העברית, כדי להעביר אותנו, הנשים, על דעתנו – ולהפוך אותנו לצייתניות. למי שלא מאמינות בשיקול דעתן. ברצונם החילו עלינו חוקים וברצונם הדירו אותנו מהם. כתוב "ושיננתם לבנך", לא "ושיננתם לבנותיך" – מיתממים החכמים וחוסמים את כניסתנו לבית המדרש. מנגד, החוקים "שמור את יום השבת" ו"לא תגנוב" חלים גם על הנשים.
כך מתחיל גזלייטינג: בכל פעם שנדמה לך שאת יכולה להיות חלק ממשהו משמעותי – עושקים אותו ממך באמתלה לשונית; ובכל פעם שאת רוצה להשתמש בתרגיל הלשוני כדי לשחרר את עצמך, החכם מסובב את החץ ומחליט שפתאום דווקא כן מתייחסים אלייך.
ואת? "נשים דעתן קלה" ו"דמעתן מצויה" – הרי את לא מסוגלת לפרש את החוק, ולכן תלויה בחסדי פרשנים שהחלטותיהם מתעתעות בך.
בחזרה לעניין הנדרים
חוק הנדר, החוק שאומר שלפעמים מותר לנסות ולשחד את אלוהים, כללי וגם מובן, והייתי יכולה לחשוב שנשים זקוקות לו לפחות כמו גברים. למה שאנחנו לא נוכל להפעיל את הג'וקר הזה? אבל לא, העניין המגדרי נשלף – ומסתבר שמי שיש לה רחם ושדיים זקוקה לחוק נדר אחר, והוא יהיה סבוך, שתלטני ורווי פרטים. לא הייתי מטריחה אתכן בקריאת כל החוק, אבל אני חייבת שתראו וגם תנסו להבין את הפער בין 19 המילים המוקדשות לחוק הגברי ל-220 המילים המוקדשות לחוק הנשי.
כן, לא ייאמן (בעצם, לגמרי ייאמן) – 220 מילים שמסבכות ומסמאות עיניים: "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ. וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה. וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ. כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ. אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ".
אוי ואבוי, גם אוסרים עלינו ללמוד תורה וגם מפילים עלינו את כל הפרטים האלה. מה יהיה? תקציר החוק הוא שלנשים אין בעלות על גורלן, וגם אין זכות לשלוף את קלף "הנדר" בצר להן. כלומר, יש לנו זכות, אבל לגברים השולטים בחיינו יש זכות לחטוף מידינו את הקלף הזה ולבטל את הנדר שלנו.
חד גדיא
בתך חולה במחלה קשה לנגד עיניך ואין לך דרך להושיע? בבקשה, את יכולה לנדור נדר ולנסות לשכנע את אלוהים להציל אותה, אבל אם בעלך שומע אותך ולא בא לו לבזבז את כספי המשפחה על הבת שלך, הוא יכול להפר לך את הנדר. מצוקתך תרקיע שחקים, בעלך יעשה מה שבא לו, ואלוהים? הוא יסלח לך. ממקומך בתחתית ההיררכיה הפטריארכלית, כשאת נטולת אמצעי קיום עצמאיים, את נדרשת לשחד את בעלך שיסכים לשחד את אלוהים, שיסכים להציל את בתך. בהצלחה.
גזלייטינג במרחב הדתי
נדרי האישה הם דוגמה למגוון עצום של אפשרויות גזלייטינג במרחב הדתי. כמובן לא מדובר רק במלחמת מינים, אלא בעיקר במלחמת שליטה. מה שמאפשר ואף מעודד גזלייטינג דתי הוא שילוב של שני אלמנטים: הראשון הוא הקביעה שהחוקים הדתיים מחייבים את כל הקהילה, והם לא ניתנים לשינוי ופרשנות; והשני הוא שיש חכמים שבידיהם מפתחות נסתרים לפרש את החוק ואף לקבוע פרשנויות שמשמעותן היא ביטול חוקים (כמו חוק: "עין תחת עין").
זה בעצם מתכון לגזלייטינג. השניות ביחס לחוק המקראי מייצרת מצב שבו רוב חברות וחברי הקהילה מחונכות לא להאמין לשיקול הדעת שלהן.
אז מה עושות?
אפשרות אחת היא לוותר על תרבות דתית, שכן היא מכילה מנגנון המחליש את כושר השיפוט שלנו. אפשרות נוספת, שאהודה עליי יותר, היא לאמץ את הזרמים הביקורתיים-חתרניים בתוך התרבות היהודית. למזלנו, התרבות הלמדנית ייצרה מסורת מפוארת של פרשנויות אנטי-ממסדיות. נכון, גם החכמים שחתרו נגד ממסדים קדומים או בני זמנם לא התכוונו לפתוח לי ולחברותיי וחבריי את שערי בית המדרש, אבל הם לימדו אותנו איך לפרוץ מנעולים.
אני מעדיפה לקרוא את התרבות שלנו ולראות את משימתי העיקרית כקריאה נגד כיוון הזרימה של ההגמוניה הפרשנית. בכל דור ודור חייבת אישה ללמד את עצמה לפרוץ מנעולים ולהראות לציבור שהידע פשוט, קל להשגה ושייך לכולנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר רטנתי נגד הסלוגן הנפוץ בגנים – "מה שיוצא אני מרוצה". מורן הנהדרת העלתה טיעון חשוב נגד הביקורת שלי: "כשילד בגן מתלונן שהוא קיבל טעם תפוז והאחר קיבל טעם תות וכמה שזה לא הוגן, זו לא עמידה על זכויות, זו קטנוניות. תפקידנו כמחנכים לעמוד על ההבדל המאוד מהותי. כמו כן, כידוע לך, לא נולדנו שווים... בברכה, מורה ביסודי".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמורן, איזו זכות לדבר עם מורה שיחה מקצועית משולבת בדברי תורה. תודה לך. אני מסכימה שאין אפשרות לתת לכל הילדות אותו דבר ואין הצדקה להיענות לכל בקשה שלהן. הביקורת שלי היא לא נגד ה"מה שיוצא", אלא נגד הקביעה: "אני מרוצה" – וזה קשור לנושא של הטור הזה. אני רוצה ללמד את בנותינו ובנינו להכיר את הרצונות שלהן ושלהם, יחד עם הידיעה שהם לא תמיד ימולאו.
הניסיון להשתלט על התודעה שלהן בעזרת הקביעה שהן מרוצות מדבר שלא משמח אותן, לא יתרום לעצמאות שלהן.
שבת שלום!
