"מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך" (לאה גולדברג)
מָרָה, דָפְקָה, קִבְרֹת הַתַּאֲוָה, רִתְמָה, קְהֵלָתָה, חֲרָדָה, מַקְהֵלֹת, מִתְקָה, יָטְבָתָה. ספר "במדבר" נחתם ברשימה הכי מתוקה בתורה, רשימת התחנות במסע המדברי. זו לא הרשימה היחידה של מסעות המדבר. זו לא הרשימה הקצרה ביותר וגם לא הארוכה ביותר, אבל היא בלי ספק המתוקה ביותר, וזאת כיוון שהיא מכילה כמעט רק שמות, והשמות סמליים.
הרשימה נראית כמו הזמנה לשירה. קחו לכן רגע וגלגלו את השמות היפים בפיכן, כתבו בווייז של הנשמה: נסיעה ליטבתה. תחנת המוצא: מרה. יש לעבור בחרדה, להמשיך במקהלות ולקנח במתקה.
ביטבתה שתו משהו קר, נוחו, סיימו לקרוא את ספר במדבר והזכירו לעצמכן: "מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך".
את פוחדת, חוששת, דואגת או חרדה?
ריבוי המילים המתארות תחושה של חוסר אמון במציאות, מעיד שזו לא חוויה נדירה. אחוז גדול של האנושות מתמודד דרך קבע עם חרדה. כדי לעזור לעצמנו, אנחנו מנסות לתת בחרדה סימנים; לייצר סולמות מילים לדאגות, ולסמן לעצמנו רמות שונות של פחד.
רפרוף קצר באינטרנט הוביל אותי לטקסט מעידן הקורונה שפורסם באתר קופת החולים "לאומית". הטקסט משקף את סולם הדאגה בעברית בת זמננו: "בתקופה זו נראה שהדאגות מהבריאות שלנו ושל בני משפחתנו לא מרפות מאיתנו. אנחנו מודאגים, כמעט באופן תמידי... הדאגות הללו נורמטיביות לתקופה, הן הגיוניות ורציונליות, וכולנו חשים אותן בעוצמה זו או אחרת. עם זאת, למען הבריאות שלנו, ולמען השפיות שלנו, חשוב לשמור על איזון בין דאגות נורמטיביות ובין חרדות של ממש".
טקסט קצר ופשוט להבנה, בניחוח של ימי קורונה, מלמד שחרדה חמורה יותר מדאגה. דאגה יכולה להיות "נורמטיבית" ו"רציונלית" – ו"חרדה" לא. דאגה יכולה להיות שפויה, וחרדה? לא תמיד.
עיון במקרא מלמד שהדירוג בין הדאגה הנורמטיבית-רציונלית לחרדה, שהיא חמורה ממנה, לא היה נחלתם של כותבי המקרא. ההבדל בין "דאגה" ל"חרדה" הוא רק בכך שהשורש חר"ד נפוץ יותר מהשורש דא"ג, ושניהם יכולים לבטא טלטלה נפשית עזה.
בחזרה למסעות בני ישראל במדבר
אני אוהבת את הפסוקים המתארים את המסעות מסביב לחרדה: "וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". ויחנו בחרדה – כמה זה יפה ומבטיח, גם אם לא אפשרי לביצוע. למצוא חניה נפשית בתוך החרדה ואחר כך לקחת אותה אל החבורה, אל הקהילה שיכולה להציע סוג של נחמה והגנה, אל "מקהלות". משם, לפרקים, נמצא את דרכנו אל מתקה ויטבתה.
אבל ההרהורים שלי הם לא ההרהורים שלו
בשעה שאני נסחפת במצב הרוח הנוגה של המסעות האישיים-נפשיים בין "חרדה" ל"מתקה", אני מזכירה לעצמי שמבחינת המספר המקראי ומבחינת חכמי התלמוד (שלא הרבו לעסוק בפסוקים אלה), "חרדה" היא לא מקום בנפש אלא נקודת ציון גאוגרפית, מקום מתן תורה (שמות י"ט, ט"ז): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".
התחנה המדברית המכונה "חרדה" זכתה לשמה בגלל החרדה שאחזה בבני ישראל במעמד הר סיני. שמחתי לגלות שדרשנים ודרשניות בזמננו, מכל הזרמים, מרבות להתייחס למשמעות הסמלית של החניה בחרדה – אבל לפני המאה העשרים, התיאור היפה "ויחנו בחרדה" היה נקודת ציון גיאוגרפית, ובמרב, תיאור תמציתי של חוויה קהילתית מן העבר.
את החוויה הקהילתית הזו אימצו חכמי הדורות, והם יראו בה הנחיה ליראה מפני אלוהים. עבודת אלוהים, כך ילמדו אותנו מכאן ואילך, קשורה בעבותות של פחד.
אשרי אדם מפחד?
בניגוד להתעלמות הכמעט מוחלטת מהתיאור המקראי "ויחנו בחרדה", פסוק אחר, שגם במוקדו נמצא הפחד, זכה להתעניינות חז"לית. פסוק הפחד שריתק את החכמים נלקח מספר משלי (כ"ח, י"ג-י"ד): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".
ברצות המחבר ליצור חוויה מפתיעה, אולי בלתי אפשרית, הוא קשר בין השורשים אש"ר ופח"ד: "אשרי אדם מפחד תמיד". האם אדם ששרוי בפחד תמידי (מה שהיינו מכנות היום "חרדה") יכול להרגיש מאושר, או לפחות, שהוא חי חיים נכונים שזכאים לאישור? איך יוכלו הפחד והאושר לדור בכפיפה אחת?
התקבולת בין הפסוקים מלמדת ש"מקשה ליבו" הוא מי שאינו "מודה ועוזב". כלומר, התכונה הטובה היא היכולת להודות בטעויות ולתקן את דרכנו, ומי שלא מוכן להודות שטעה, וממשיך ללכת בדרכו הרעה – הוא "מקשה לבו". אם נמשיך באותה השוואה נלמד שהאדם המפחד תמיד, הוא היפוכו של מי ש"מכסה פשעיו".
כמו במעמד הר סיני, גם כאן ההנחיה היא לחיות בחוויה קבועה של פחד מפני ביצוע פשעים כלפי האל. מי שמנסה להסתיר (מפני עצמו, מפני הקהילה או מפני האל) את פשעיו, יוסיף לחטוא וייפול ברעה. מחבר ספר משלי מבקש ללמדנו שהדרך לאלוהים עוברת בחרדה.
האם התורה מפחידה אותך?
והנה אגדה חידתית ונהדרת, בתרגום מארמית לעברית (ברכות ס, א): "תלמיד אחד הלך אחרי רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי בשוק של ציון. ראה אותו שהוא פוחד, אמר לו: אתה חוטא, שהרי כתוב – 'פחדו בציון חטאים' (ועל כן מי שנמצא בציון ופוחד, הוא חוטא). השיב לו: אבל כתוב – 'אשרי אדם מפחד תמיד'. השיב לו: הכוונה בפסוק זה היא לפחד מדברי תורה".
האגדה חידתית מכמה סיבות. ראשית, היא מתארת הליכה שגרתית של חכם ותלמידו ב"ציון". אלא שרבי ישמעאל בן רבי יוסי חי שנים רבות לאחר חורבן המקדש, ואף לאחר מרד בר כוכבא. בשלב הזה, ירושלים היא כבר "איליה קפיטולינה" ויהודים כמעט לא מגיעים אליה. הבחירה בשם "ציון" ולא "ירושלים" ברורה, שכן היא קושרת אותנו לפסוק הרלוונטי לדרשה: "פחדו בציון חטאים".
ירושלים מפחידה אותך?
אני יושבת וכותבת את הטור הזה בחנות הספרים Educational Bookshop. החנות, שהיא גם בית קפה, נמצאת ברחוב צלאח א-דין, ובקומת הגלריה שלה יושבת מולי ערבייה צעירה עם חיג'אב. היא שותה קפוצ'ינו וגולשת בטלפון. לידה, בשני שולחנות נפרדים, יושבים בחורים צעירים. הם מדברים בבליל של עברית ואנגלית, כל אחד ומחשבו לפניו, עובדים במרץ ושותים קפה. בדיוק הרגע אחד מהם התעטש, והבחורה המוסלמית הרימה את ראשה ממסך הטלפון, חייכה ולימדה אותנו איך לומר "לבריאות" בערבית.
נדמה לי שברגע זה אנחנו תמונת מחאה נגד הקביעה "אשרי אדם מפחד תמיד". אנחנו מתעקשות לשתות יחד קפה, לחייך ולהחליף מילים שתוכנן הקונקרטי חסר משמעות, ומה שהן באמת אומרות הוא ששנאה היא תולדה של פחד, והשלום הוא שגרת יומן של האמיצות.
עם זאת, אני מבינה את הפחד של צמד הלמדנים היהודים המטיילים בציון ומרגישים שהם אורחים לא קרואים. אנחנו נמצאות בימי בין המצרים, וברור לי שלמרות האתגרים הקשים של היותנו עם כובש, אני חיה בתקופה טובה בהיסטוריה היהודית. טובה – ולכן מחייבת.
החידה השנייה של האגדה היא שלא ניתן ללמוד ממנה מי פחד ומי שלף לעומתו את הטיעון שפחד הוא חטא, ובסופו של דבר מי אמר שפחד מדברי תורה הוא פחד ראוי. לכאורה, כיוון שהתלמיד הלך מאחורי רבו, אפשר להניח שהתלמיד הוא זה שראה את הרב רועד מפחד, שהרי הרב לא יכול היה לראות את תלמידו. מצד שני, פרשנים מסורתיים רוצים להעניק לרב את עמדת האמיץ והחכם, זה שיאמר את המילים האחרונות בזכות הפחד מדברי תורה. את התלמיד הם רוצים לצייר כדמות המבוהלת והנבוכה. הבחירה, המקובלת באגדות תלמודיות, להסתפק באמירה "אמר לו" בלי להבהיר מיהו האומר, מאפשרת את שתי הקריאות.
לעבוד על אלוהים
בתקופת בין המצרים, בעיר שלי, ציון, מתרחשת תופעה מטרידה ההולכת ומתעצמת מדי שנה. המסורת היהודית מנהיגה דיני אבלות מסוימים בתקופה שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, ומשום כך, בין השאר, אסור לקנות בימים אלה בגדים חדשים. בילדותי, חיינו בשלום ובפשטות עם האיסור הזה (שהרי גם בשאר ימות השנה לא קנו לנו בגדים) – אלא שעכשיו הסוחרות רוצות להתפרנס ואנחנו רוצות לקנות, וכל הימים כשרים למסחר.
2 צפייה בגלריה
מימי אבל לימי שופינג. הנחות לשלושת השבועות, עם שלט שמכריז על "דבר האבד"
(צילום: רוחמה וייס)
כך צמח לו מנהג חדש ומצער: בימי שלושת השבועות נתלים על חלונות הראווה בירושלים שלטים שעליהם נכתב "דבר האבד – מבצע מיוחד לשלושת השבועות". הסוחרים יודעים שאם הם יציעו מחיר זול במיוחד לתקופת שלושת השבועות, ייכנס המבצע לקטגוריה של "דבר האבד", ועל כן יהיה מותר מבחינה הלכתית לרכוש את הבגדים גם בימים אלה. כך חברו האינטרסים של המוכרות והקונות, ושלושת השבועות הפכו מימי אבל לימי שופינג.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerכן, יש קשר בין הפחד מאלוהים ומדברי תורתו, למבצעי המכירות של שלושת השבועות. מי שחיה את חייה הדתיים מתוך פחד ולא מתוך הזדהות, לא מעזה לשאול את עצמה את השאלות הפשוטות – "מה אני באמת רוצה" ו"אילו חיים דתיים נכון לי לחיות". מתוך כפייה ופחד, היא חיה על פי החוקים ולא על פי הרגש וההיגיון שלה. ואני אומרת: אם את רוצה להתאבל על חורבן הבית – תתאבלי (איך ומתי שנכון לך להתאבל); ואם את, כמוני, לא מצטערת על היעלמותו של בית המקדש – את יכולה לא להתאבל. אבל את מי את עובדת כשאת חיה בשקר?
שבת שלום.
