אין סיכוי שישראל תשרוד כמדינה יהודית ודמוקרטית אם לא תיפרע ממרבית שטחי הגדה המערבית, כי המשך הכיבוש הוא מתכון ודאי לחיסול הציונות. אז מדוע הציבור, שרובו הגדול ציוני, מאפשר זאת? ההסברים ידועים. יש האומרים שישראלים רבים הרחיקו עם השנים ימינה עד כדי פשיזם ואין להם בעיה לדכא לנצח עם אחר. יש מי שמציינים את הדתיות הגוברת וההסתמכות על הבטחה אלוהית, ואחרים פשוט מאשימים את הטמטום או למצער את אי-ידיעת העובדות. הכל נכון, רק שהנימוקים האלה לא מאפיינים את רוב הישראלים. מה שמקפיץ את התמיכה בהמשך הכיבוש מסתכם בארבע מילים סמליות: טילים על כפר סבא. מזה חרדים גם אנשים רציונליים או מוסריים.
הכיבוש מביש כי הוא כרוך בדיכוי רוב האוכלוסייה בגדה המערבית, אבל עבור מי שחי בשלום יחסי עם הכתם המוסרי – וזה כנראה הרוב – המצב עדיף על הסתכנות בטילים על כפר סבא (או נתניה, חדרה, ירושלים, חיפה ותל אביב). הבעיה היא שהטיפול בסיכון של היום צפוי להפוך למדינה הדו-לאומית של מחר.
ראשית, חמאס וחיזבאללה יכולים מן הסתם כבר עכשיו לפגוע בכל נקודה בישראל ממקום מושבם בעזה ובלבנון, וממילא הטיעון הזה לא ישכנע את תומכי המשך הכיבוש. עבורם הרעיון שחמאס יהיה השליט ברמאללה, ג'נין, חברון ובית לחם, כמה קילומטרים מהכנסת, זה פשוט יותר מדי. האם פרנואידי לפחד מהשתלטות חמאס על הגדה המערבית? למרבה הצער לא. הרשות הפלסטינית אמנם חזקה שם יותר משהייתה בעזה, אבל קשה להתעלם מהרקורד העלוב שלה בהישרדות בלי תמיכה אקטיבית של ישראל. היא עלולה לקרוס.
האם סביר להניח שאם החמאס ישלוט בגדה הוא יפעל באותו חוסר אחריות שהוא מפגין בעזה? הרי ברצועה מוחזקים כיום יותר משני מיליון פלסטינים כבני ערובה להתעקשות הארגון להתגרות בישראל (ובנוסף חווים כפיית תיאוקרטיה אסלאמית). ובכן, לא. לא מופרך להניח שגם לגדה החמאס יביא רק קטסטרופה.
אבל האם זה אומר שתומכי המשך הכיבוש צודקים ואי אפשר לעשות דבר מלבד דיכוי אינסופי של הפלסטינים? לא ולא. אפשר וחייבים לשנות את המצב, ורצוי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.
ישראלים רבים מדי מתמסרים להכחשה באמצעות טיעונים כוזבים דוגמת "אין עם כובש בארצו". ובכן, יש כובש ועוד איך. ישראל היא השליטה האמיתית של השטח, חרף איי ה"אוטונומיה" שמהותם שלטון מוניציפלי באדרת מפוארת. לפלסטינים בשטח זה אין זכות הצבעה לכנסת ולממשלה השולטות בהם, באדמותיהם, בכלכלתם, בביטחונם ובחופש התנועה שלהם. כשמדובר בעם אחר, זה כיבוש. אין סיבה להזדעק כשקוראים לזה אפרטהייד.
הכיבוש מתבטא בשתי דרכים: הראשונה ביטחונית ומוצדקת באופן פוטנציאלי, ואילו השנייה אווילית מאין כמוה (מעבר להיותה בלתי מוסרית). על הכיבוש הצבאי עוד אפשר להגן בהתחשב בסכנה שנסיגה תוביל להתקפות על ישראל. על כך קיים ויכוח לגיטימי. לעומת זאת, "מפעל ההתיישבות" בשטחים הוא גול עצמי מובהק. קשה לחשוב על פרויקט ישראלי שככל שיצליח יותר - כך גם יפגע יותר במדינה. מטרתו הסופית היא למנוע את חלוקת הארץ שישראל זקוקה לה כאוויר לנשימה. על המטרה הזאת אין שום דרך להגן.
אילו העניקה ישראל זכות הצבעה לפלסטינים בשטחים, אכן לא היה כיבוש, אבל כאמור גם לא הייתה מדינה יהודית ודמוקרטית. אם נמשיך בדרך הנוכחית, העולם עוד עלול לכפות זאת עלינו, והתוצאה לא תהיה אוטופיה על-לאומית אלא מדינה משוסעת שתהפוך בהדרגה – עם הימלטות רוב היהודים – לעוד מדינה ערבית.
דן פרילכן, רצוי ליזום מהלכים שימנעו את הצרה (מה שמכונה "צמצום הכיבוש"). אין טעם לחכות שהרשות הפלסטינית תוציא לישראל את הערמונים מהאש וממילא למנהיגיה לא מפריע תרחיש המדינה האחת. ישראל צריכה לשרטט את הגבול שרצוי לה בהתחשב בשיקולים אסטרטגיים ודמוגרפיים, להחזיר הביתה את המתנחלים שמעבר לגבול הזה, ולשמר את שאריות הכיבוש הצבאי תוך ניסיון מתמיד להגיע להסדר. השארת הכיבוש הצבאי בינתיים היא קריטית לשכנוע הישראלים שזה מה שימנע "טילים על כפר סבא". בנוסף, ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להפוך את הכיבוש לאנושי יותר. הרי אין הצדקה לרבים מההרוגים הפלסטינים, לרוב הפקעת האדמות ולהתנהלות במחסומים. הפכנו שם לבהמות.
המהלכים האלה יגרעו מהפלסטינים את היתרון הדמוגרפי, יעצרו את הדינמיקה שמובילה למדינה דו-לאומית ויקלו על משא ומתן עתידי. רבים יגידו שפירוק התנחלויות בלתי אפשרי מבחינה פוליטית. עם כל הכבוד, התשובה לכך היא שהאלטרנטיבה היא מות הציונות. או שאכפת לנו מזה או שלא, אבל אי אפשר באמת להתווכח שזה הכיוון שאליו אנו אצים.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. כיהן כיו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
