היכן מתרחשים החיים האמיתיים?
תארי לעצמך שאת נשלחת לביקור בבית משפחה שאת לא מכירה. מה שנאמר לך בשעה שנשלחת למשימה הוא שעלייך ללקט את כל המידע האפשרי ולהגיש דוח מדויק על המשפחה. הדוח שלך יאפשר להכיר את המשפחה ולהבין האם המשפחה או פרטים בתוכה זקוקים לסיוע, ובאילו תחומים.
את מגיעה לבית ומצלצלת בפעמון. זוג הורים פותח את הדלת. את נכנסת למבואה ואחריה לסלון. ייתכן שההורים התכוננו לבואך כיוון שהבית מצוחצח, מנגינה נעימה מתנגנת ברקע ועל שולחן הזכוכית הנמוך שבפינת הישיבה ממתינים לך קנקן עם מיץ תפוזים וצלוחית של עוגיות חמאה. על השטיח יושבת ילדה ומשחקת בפאזל. את מתיישבת מול ההורים ושיחה נעימה, אבל גם מאוד פורמלית, מתנהלת ביניכם. את שואלת שאלות ומקבלת תשובות מסודרות ומאופקות שכאילו נגזרו מספר הנחיות למשפחה המושלמת.
בזמן שהשיחה המכובדת והמשמימה מתמשכת, אוזנייך קולטות קולות פחות מהוקצעים שבוקעים מחלק נמוך יותר של הבית. את מגניבה מבט הצידה ורואה בקצה הסלון, קרוב למטבח, מדרגות צרות שמסתיימות בדלת מתכת סגורה. מכיוון הדלת הזו את שומעת בכי חרישי, חפצים שנופלים, ונדמה לך שאת שומעת צלילים של חבטות ואולי הצלפות. את שומעת גניחות, אולי צעקות חנוקות.
מה תעשי? מה הסיכוי שתצאי מהבית ותגישי דוח שיתייחס רק להתרחשות שהציגו בפנייך ההורים? האם תבקשי לבקר במרתף או לפחות תצייני בדוח את הקולות שבקעו ממנו?
ביקור בית תרבותי
גם לתרבות יש סלון ומרתף. כיוון שאני לומדת ומלמדת את התרבות היהודית, התפקיד שלי הוא לשים לב למסרים שמוגשים לי בסלון לצד עוגיות החמאה והמיץ הסחוט, ולהקשיב היטב לקולות העולים מהמרתף. אני יודעת שהעיקר נמצא במרתף. בסלון נמצאים הכוחות הפועלים לשימור וקיפאון, ומהמרתף בוקעים הקולות המעונים, המושתקים, אלה שמפעילים אותנו לקראת שינוי ותיקון. המשפחה והתרבות יכולות להבין את עצמן רק אם הן מקשיבות למרתף, והבנה היא המפתח להחלמה.
מיהם ההורים של המקרא?
כיוון שאנחנו עוסקות בפרשת השבוע, חשוב לברר מיהם ההורים של הפרשה. מי מנסים לשלוט על ה"סלון", על הנרטיב השקט והמאופק של הסיפור המקראי, ולהציג סיפור מקראי ללא רבב. מאחר שמדובר בספר עתיק, שזכה בכל שנות קיומו לקריאות ופרשנויות רבות, יש לו הורים רבים מספור. דור-דור והוריו.
כשאתן שואלות אותי, בווריאציות שונות, כמעט מדי שבוע בבית המדרש של הטוקבקים, את השאלה "מה שווה הפרשנות שלך אם היא אינה מכוונת לכוונתו של כותב הטקסט?" – נדמה לי שאתן לא באמת מתכוונות לדעתו של הכותב. אתן אפילו לא מתכוונות לכך שאתאים את הפרשנויות שלי לאחת מתוך שלל האפשרויות שנטעו במסורות יוצרי הטקסטים, שהרי הטקסטים נוצרו על ידי רבים ורבות לאורך מאות ואולי אלפי שנים. בהתחלה כמסורות בעל-פה, ואחר כך הועלו על הכתב.
מה שאתן באמת שואלות אותי הוא מדוע אני לא נענית לדרישותיהם של מי שמציגים את עצמם בימינו כבעלי הבית של המקרא – הרבנים השמרנים ממגוון בתי המדרש החרדיים.
האנשים והממסדים התובעים בעלות על "הסלון המקראי" משתנים עם התקופות. הם מחליפים דעות, רהיטים וכיבוד. הם מעצבים בכל פעם את הסלון בצורה אחרת, אבל תמיד תובעים מאיתנו להאמין שזה העיצוב המקורי. הם גם דורשים מאיתנו להאמין שלתנ"ך יש רק סלון, ועושים כל מאמץ למנוע מאיתנו לשמוע את הקולות הבוקעים מהמרתף. מי שקובלת על עצם הבחירה שלי לקרוא את המסורת באופן ביקורתי, מנסה לגונן על המסורת שלנו מפני המרתפים שלה.
מלחמה ביוצרי המקרא
מי שמנסה להחביא את המרתפים המקראיים ולהציג לראווה את הסלון המדומיין שעיצבו למקרא רבנים בני זמננו, נלחמת ביוצרי המקרא ולא בי. שהרי את הפרשנויות שלי למקרא (גם אם הן מקוממות אותך וגם כשהן לא משכנעות אותך) אני לא ממציאה. את הקולות שאני משמיעה אני מוצאת בטקסטים המקראיים עצמם. נכון, אני בוחרת לקרוא קולות שאחרות חושבות שהם קולות שוליים, אני בוחרת להצמיד מיקרופון ללחישות חרישיות ולהתייחס ל"קולות הרשמיים", הקולות של "הסלון", כרעשי רקע שיש לנקות – אבל אני לא ממציאה את הקולות. אני רק בוחרת את עוצמת הצליל, ובבחירה הזו שלי (כמו בבחירותיהם של הרבנים השמרנים) טמון הכוח הפרשני.
מרתף מול סלון בפרשת השבוע
השבוע נקרא בבתי הכנסת את פרשת "ואתחנן", הפרשה השנייה בספר "דברים", שבמרכזה דברי סיכום של המסע במדבר ובכללם על עשרת הדיברות. ברבות מן הדרשות שיינשאו בבתי הכנסת יוענק מקום של כבוד ל"סלון" התקופתי: יופייה וחשיבותה של מצוות כיבוד הורים, כוחה של שמירת השבת, הברית המיוחדת שכרת אלוהים עם בני ישראל, היותנו "עם נבחר", ובבתי הכנסת החרד"ליים יתייחסו גם לחשיבות מצוות כיבוש הארץ. באותו זמן, מן המרתפים, ישמעו קולות של בכי של מי שדוכאו והושתקו בפסוקים אלה. ניקח לדוגמה את הפסוק המתייחס לשמירת השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
מהסלון נשמעת הרמוניה של זמירות שבת, ובמרתף נמצאות האמהות שטרחו על הארוחה המוגשת כרגע בסלון. הן שמות לב שהן לא מוזכרות ברשימה המפורטת של מי שמצוות לנוח בשבת: הן לא אבי המשפחה, שהוא המצוּוה הראשי, והן כבר לא הבת. למזלן הן קצת יותר חשובות מהעבד, השפחה או החמור.
ההשתקה של המחוקק המקראי שולחת אותי עם פנס והרבה תעוזה אל המרתף, שם יושבות נשים כפופות גב ועמלות שמכינות את החגיגות המסורתיות ומודרות מהן. הן שומעות גם את החוק האחרון ברשימה: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", והן מבינות באופן סופי שהן אובייקט והמצוות לא נכתבו למענן. הן אובייקט שעלולים לחמוד, כמו הבית, השדה והשור.
לידן במרתף נמצאים השפחות והעבדים. הם זוכים למנוחה בשבת, אבל גם הם אובייקטים. ועוד בוקעים מהמרתף קולות המלחמה והשבר של מי שבתיהם יילקחו, ילדיהם ייהרגו, בנותיהם ונשותיהם ייאנסו ומקומות הפולחן שלהם יושמדו במלחמת כיבוש הארץ. המספרים המקראיים לא מעלימים את הקולות האלה, אני שומעת רק קולות קיימים, אלא שאני לא מתפתה לעוגיות החמאה של "דוברי היהדות" מטעם עצמם. למקום שליבי אוהב, לשם רגליי מוליכות אותי – לנשמות הפצועות של המרתף.
להקשיב לטקסט ולהקשיב ללב
אחד המסעות המקצועיים המרגשים של חיי, הוא המסע שכבר חוגג ארבע-עשרה שנים עם התוכנית "סוגיות חיים", תוכנית שנתית שיוצרת מסגרת קבוצתית-קהילתית לשמיעה חומלת, אוהבת ואקטיבית של קולות המרתף. בתוכנית הזו אני, שותפותי להוראה יונה ארזי (שגם כותבת כאן מעת לעת) והפסיכולוגית הקלינית ד"ר איילת כהן וידר, מבקשות לפתח מיומנות של הקשבה חומלת לכל המרתפים – כי מרתף הוא תמיד מרתף, הפחדים הם אותם פחדים וכלי ההקשבה דומים. בכל המרתפים גרים קולות מושתקים, וכל הקולות המושתקים הם מפתחות לצמיחה.
בדיוק כפי שלתרבות יש "סלון" ו"מרתף", גם לנפש הפרטית יש "סלון" ייצוגי להחריד ו"מרתף" שיש בו כמיהה להקשבה, אהבה וקצת סדר. מי שלומד להקשיב למרתפים של הטקסט, לומד להקשיב למרתפים של עצמו. מי שמבינה איך תרבות צומחת, מבינה איך הנפש צומחת.
הלב הפועם של תוכנית "סוגיות חיים" הם המשתתפות והמשתתפים, קבוצה קטנה של מטפלות בנפש, מורים, מנחות קבוצות לומדות, רבות ורבנים מכל הזרמים. יחד אנחנו יוצאות למסע קהילתי שבמרכזו הקשבה והכלה אמיצה של הקולות הבוקעים ממעמקים, ותכליתו לצמוח מתוך ההקשבה המשותפת. כי אין ריפוי אישי ואין ריפוי תרבותי בלי מסע אמיץ בעומק המרתף.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברים וחברות יקרות, אני שמחה להזמין אתכן לשני מפגשי "טעימה" של סוגיות חיים, בזום וללא תשלום (ביום שלישי הקרוב ובזה שאחריו). במפגשים "נטייל" יחד במרתפי המיתולוגיה של ספר תהלים ובמרתפי אגדות חז"ל. הצמיחה הרגשית והרוחנית, האישית והקהילתית, לא תתאפשר ללא הטיול במרתף.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאם חשקה נפשכן בטיול למיטיבות ומיטיבי לכת – בקישור כאן תוכלו למצוא פרטים על שני מפגשי הלימוד, להירשם למפגשים וגם לקרוא עוד על התוכנית.
ואני תמיד שמחה לתגובות ומחשבות גם בדוא"ל: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
