בוקר ירושלמי
השבוע ביום רביעי בבוקר, כהרגלי מדי יום, ירדתי מהרכבת הקלה בתחנת "יפו מרכז" בדרכי למשרדי בהיברו יוניון קולג'. בבקרים הירושלמיים של סוף אוגוסט האוויר עדיין קריר והרחובות שקטים. בשעה הזו אפשר לפגוש את הדמויות הקבועות של הבוקר: את מנקי הרחובות ואת המוכרות והמוכרים שמקדימים לפתוח את החנויות.
בכניסה לדוכני הפלאפל ממתינים ארגזים של פיתות וירקות טריים, וליד חלונות הראווה של "המשביר החדש" נמצא תמיד מזרן צר שעליו מצעים נקיים ומסודרים. בקצה המזרון יש ארגז קרטון שנועד להגן על הראש, ובקצה השני מקופלת שמיכה קלה. על המזרן יושבים זהבה ויעקב עם שושה, הכלבה ההאסקית-סיבירית של זהבה.
בחודשים האחרונים זהבה, שושה ויעקב הם חלק מחוויית הבוקר של ירושלמיות וירושלמים רבים, וגם שלי. זהבה היא אישה אצילית, תמיד לבושה יפה, תמיד מאופרת. יעקב, החבר שלה, הוא צייר מחונן. פעמים רבות הוא יושב ומצייר את שושה, שיושבת בשלווה על המזרן ומרשה לכולנו ללטף אותה. אף פעם לא ראיתי את השלישייה הזו לבד, תמיד עומדים לידם נשים וגברים ומפטפטים איתם.
כשהמשל והחיים נפגשים
כשירדתי מהרכבת דעתי הייתה נתונה לפסוקים הכואבים והקשים בפרשת השבוע, "ראה": "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ... לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ".
שאלות רבות מהולות בצער עוררו בי הפסוקים, וידעתי שעל כך אכתוב את הטור השבועי שלי. מיהי "אשת חיקך"? מתי מכניסים אותנו הנשים לרשימות, ולמה הפעם אנחנו "בפנים"?
הקישור התנ"כי הראשון שנזכרתי בו היה משל כבשת הרש, המשל שסיפר נתן הנביא לדוד כשהוכיח אותו על לקיחת בת שבע וגרימת מותו של בעלה, אוריה: "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו".
"בוקר טוב זהבה, איפה שושה?" אמרתי בחטף כשעברתי לידה, אבל המבט בעיניים של זהבה הבהיר שזו לא הולכת להיות שיחה קלילה. "גנבו את שושה", היא אמרה בקול נשבר. "בלילה היא ישנה איתי, צמודה אליי, ומישהו לקח אותה. קמתי בבוקר – ואין שושה. היא כלבה טובה ושקטה", היא הוסיפה, "ולכן היא הלכה בשקט עם הגנב ועכשיו אני לא יודעת איפה היא, ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי בחיים שום דבר חוץ ממנה. היא הילדה שלי, היא כל החיים שלי".
כך, באופן אכזרי, נוצרה תאונה משולשת בין פרשת השבוע, שושה ומשל כבשת הרש.
כלבת הרש
כשהחולצה שלי הייתה ספוגה בדמעות של זהבה, הבנתי שמטופש לכתוב הגיגים על כבשת הרש, כשהסיפור האמיתי, משל שהפך למציאות, חי ואובד עצות מול עיניי. יעקב יישר את הסדין והזמין אותי לשבת איתם וזהבה סיפרה את סיפורה, סיפור די רגיל שמבהיר איך כולנו יכולות למצוא את עצמנו יום אחד על מזרן בטבורה של עיר, ובמקרה זה נפל על זהבה.
"גדלתי בבית דתי, התחתנתי ועזבנו את הארץ", סיפרה. "נולדו לנו ארבעה ילדים. מתישהו עזבתי את הדת וחזרתי לארץ, החרימו אותי, נפלתי לסמים והסתבכתי, הגעתי לכלא, נגמלתי, יצאתי מהכלא, השתקמתי אבל שוב נפלתי לסם, שוב התחלתי בשיקום אבל לא היה לי כסף אז ניתקו לי את החשמל ואת המים, ולכן לא היה לי כבר מה לעשות בבית – והנה אני כאן. אני בתהליכי גמילה. כל מה שיש לי זה את שושה. היא הבת שלי, היא החיים שלי. איך לקחו אותה ממני? למה?"
יש חשש אמיתי שכאב האובדן של שושה יחבל במאמצי השיקום של זהבה.
מה שנתן הנביא לא הכיר
האסון השלישי של אוריה החיתי היה הרוב הדומם (האסון הראשון והשני היו החבר הטוב שלו ואשתו). יואב בן צרויה, הרמטכ"ל של אותם ימים, קרא את האיגרת ושיתף פעולה עם הפקודה האכזרית, וגם מפקדים ועמיתים הבינו שמשהו במהלך הצבאי מקולקל מאוד, אבל שיתפו פעולה. ככה זה בדיקטטורות.
נתן הנביא לא הכיר את העולם הדמוקרטי, ובוודאי לא את אפשרויות העברת המידע שיש בידי כל אחת מאיתנו היום. האינטרנט מביא גם ברכה לחיינו. אם דוד המלך היה חי בישראל של המאה ה-21, הוא לא היה מצליח להשתיק סיפור כזה. אני חושבת.
בכל מקרה, זהבה שלחה לי תמונות של שושה, ואני העליתי פוסט. אנשים ונשים טובים באמצע הרשת שיתפו ושיתפו. למעלה ממאה שיתופים היו לפוסט הזה, ואנחנו אופטימיות. אני כמובן אעדכן בהתפתחויות.
כמה מילים לגנב/ת של שושה
שושה היא כלבה אוהבת ונאמנה. היא צמודה לזהבה: "מִפִּתֹה תֹאכַל וּמִכֹּסה תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקה תִשְׁכָּב וַתְּהִי לה כְּבַת". אין לה כלום כי אם כלבה אחת צעירה ותכולת עיניים. אני בטוחה שלו היית עוצר וחושב על חייה של זהבה, לו היית מדבר איתה, לא היית גונב את שושה שלה. אתה אפילו היית עוזר לה לגדל אותה. אני רוצה להזכיר לך את דוד המלך: הוא גנב אישה (או אנס אותה, בלשון החוק בימינו) וכאילו הרוויח משהו, אבל הרס את חייו ואת חיי משפחתו.
אין ברכה בכלבה גנובה. הכסף שתקבל, אם תקבל, על מכירתה של הכלבה היפה והיוקרתית, יהיה כסף מקולל – ואם תשאיר את שושה אצלך, לאהבה שתקבל ממנה יהיה טעם מקולקל. אני בטוחה שלא הבנת לכמה סבל אתה גורם אבל עכשיו, כשאתה יודע, תחזיר את שושה. אם אתה לא רוצה להיראות, שחרר אותה באחד הרחובות הסמוכים. היא כבר תמצא את דרכה אל אמא שלה.
סבתא בישלה שמחה
לפני שבועיים הפניתי את תשומת הלב לכך שרשימת המחויבים במצוות השבת מפורטת וכוללת את כולם, חוץ מאמא כמובן: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
חלק מהחברות בבית המדרש שלנו התרעמו עליי, וטענו שהתואר "בתך" כולל גם את הנשים המבוגרות. אני חושבת שלא. ובכל מקרה, הטקסט מתעתע בנשים המבוגרות שצריכות להתחיל לנחש אם הן כלולות בו או לא. שהרי אם "בתך" כולל נשים מבוגרות, אז מדוע יש צורך לכתוב "אתה ובנך"? מדוע שהתואר "אתה" לא יכלול את הבנים, או לחלופין יכתוב המחוקק "בנים ובנות", וכולנו נדע שמדובר בכל הגילים?
בפרשה השבוע מופיעה שלוש פעמים רשימה דומה – ובכל הפעמים נעדרת האם. בעניין אכילת המעשרות נאמר: "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ... אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". בהמשך, ביחס לחג השבועות נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". ולבסוף, ביחס לחג הסוכות נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". ורק לאמא לא נשארה שמחה.
הטענה שאמא נכללת בתארים "אתה" או "בתך" הייתה יכולה להיות אפשרית אלמלא הפסוק שהבאתי בראש הדברים, פסוק העוסק בעונשים של המסיתים נגד אלוהי ישראל: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ". אופס, פתאום יש צורך להזכיר את האישה המבוגרת במשפחה, והיא זוכה לתואר "אשת חיקך". ככה זה, כשיש עונשים בסביבה – אמא נספרת.
"ויהי חיקך מקלט ראשי"
לא מפתיע למצוא את התואר "אשת חיקך" בחוק הדורש להסגיר קרובי משפחה שחטאו בחטא שעונשו מוות. אין אינטימי יותר מהשכיבה בחיק. החיק מחזיר אותנו אל החוויה הילדית, אל ההורים שנשאו אותנו בחיק כך שאנחנו הרגשנו מוגנות. שכיבה בחיק מבטאת בקשה למתן חסות ומסמלת התמסרות מוחלטת. מי שאת שוכבת בחיקו יכול בקלות לחנוק אותך, אבל את בחרת לתת אמון, לתת הזדמנות לאהבה ולבקש חסות. לכן גם נתן הנביא תיאר את הכבשה כמי ששוכבת בחיקו של הרש – שיא האהבה וההתמסרות. כך בדיוק היו גם שושה וזהבה.
והנה, דווקא ברגע זה, ספונה בחיק אהובך, את מתגברת על הפחד ומספרת לבן זוגך על הרהורי הכפירה שלך. את מעזה להציע שתלכו יחד לטקס פולחן האשרה, רק כדי לראות איך זה. זה הרגע שבו מצווה התורה על בן זוגך להתהפך עלייך ולגרור אותך מהמיטה הזוגית לבית הדין.
כשמדובר בנאמנויות לשליט העליון, גם האהבה נרמסת. דוד רמס את אוריה ויואב שיתף פעולה עם זכות המנהיג לרמוס את נתיניו. אפילו נתן הנביא, שנזף בדוד והעניש אותו, לא ביטל את המינוי של המלך הרומס.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים שלי, יכול להיות שאנחנו בעידן טוב יותר. לכולנו יש מקלדת ויכולת לשתף, וקשה יותר להעלים אותנו. שושה היא כלבת הרש של זהבה ואני רוצה לבקש מכולכן לעזור לנו לחפש אותה, ללחוץ על המשטרה לגלות את הגנבים ועל בעלי החנויות לבדוק את מצלמות האבטחה. אני אעדכן אתכן בהתפתחויות, והלוואי שלכל אחת ולכל אחד יהיה לפחות חיק אחד בטוח ומוגן להטמין בו את סודותיו.
שבת שלום!
