כשהצדק מעוור עיניים
לפני אחת-עשרה שנים בני חגג בר מצווה, ואני שמחתי שעלה בגורלו לקרוא דווקא את הפרשה עם התביעות המוסריות המרגשות: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".
בינתיים הילד בגר, שערי הלבין והשאלות החברתיות והמוסריות העמיקו והסתעפו בנשמתי. שתי סיבות מונעות ממני להמשיך ולהתלהב מפסוקי הפתיחה של פרשת "שופטים". האחת היא העובדה שההנחיות המוסריות שריגשו אותי כאם צעירה, שזורות באופן מתעתע בפסוקים שמעודדים אלימות ומלחמות שחומסות את הצדק של פסוקי הפתיחה.
שתי מלחמות יסודיות שמעודדת התורה מככבות בפרשת השבוע. מלחמה אחת היא זו הדתית, באלות ובאלים המקומיים: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה... וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה... כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ".
המלחמה השנייה היא המלחמה בעמים המקומיים החיים בארץ: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ... כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ".
הסיבה הנוספת שבגללה אני מתקשה להתלהב מהפסוקים היפים של פרשת שופטים, היא המאבק הסמוי המתנהל בה על כיבוש התודעה הפרטית והציבורית. המאמץ הפוליטי לכיבוש התודעה שלנו לא שייך רק לתורה, והוא בא לידי ביטוי בכל הצורות הפוליטיות של החיים.
בניגוד למלחמה הגלויה, המצהירה על רצונה לכבוש (דתות ועמים) - כיבוש התודעה מחלחל לתוכנו בתנועות עדינות. בעודנו מתכרבלות באהבה המלטפת לכאורה של השליטים, נלחשות באוזנינו אמונות כוזבות על אודותינו, על אודות צרכים והיכולות שלנו ועל אודות השליטים.
קשה להתנגד למלחמות הגלויות – וקשה שבעתיים להתנגד למנגנונים המשומנים והמתקתקים שבהם נכבשת תודעתנו.
תעתוע במעטה של צדק
פרשת שופטים נפתחת בפסוק מעורר ציפייה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".
הלב מתרחב מהחוק המבטיח לכולנו משפט צדק. מרוב שמחה אנו עלולות להתעלם מהבורות שלתוכם יכול הצדק ליפול. "שופטים ושוטרים תיתן לך" – מי הוא זה שייתן את תוארי השופטים והשוטרים, ומי רשאים להציע את עצמם לתפקיד? מי יגדיר מהו "משפט צדק", ומה יעלה בגורל מי שתתנגד לאמות המוסר של הקהילה?
פסוקים ספורים לאחר ההצהרה המרגשת של פתיחת הפרשה, ולאחר שכבר נלכדתי במלכודת הדבש שלה, אני קוראת: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ... וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל".
נמצאנו למדות שהשופטים הם גברים בלבד, ורובם שייכים לשבט אחד – לוי. אנחנו, הציבור הרחב, ככל הנראה לא נמנה ולא נתמנה. ואם כן, מה החלק שלנו, הקהילה, בתהליך עשיית הצדק? "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ", "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", "לֹא תָסוּר". ואם ממש-ממש נחשוב אחרת ונרצה לחיות לפי ערכים אחרים? ואם נרצה תרבות או שלטון אחר? "וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא".
החלפת שלטון לא מבטיחה דבר
במזרק של זהב, בצבעים נוצצים ובטעמים מתוקים מדי, במסווה של "משפט צדק" הוזרקה לוורידים הרוחניים שלנו דיקטטורה כוהנית. עם השנים יחליף המעמד הרבני את המעמד הכוהני, והעולם הרוחני שלנו יהיה פתוח יותר. אלא שגם אז, דלת הכניסה תימצא בעזרת גברים. מתוכה ייבחרו מי שיכולים מבחינה כלכלית ואינטלקטואלית ללמוד תורה, ומי שיקבלו על עצמם את הנחות היסוד הרוחניות של הקהילה הרבנית בת זמנם (שוו בנפשכן את המחירים ששילם שפינוזה המוחרם, או את ההחרמה – ואולי אפילו שריפה – של כתבי הרמב"ם).
ומה בנוגע לקץ עונשי המוות? הוא הגיע, במידה רבה, כיוון שלא הייתה לנו אוטונומיה שיפוטית. "צדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות", לפחות מנקודת המבט הזו.
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר
בל"ג בעומר לפני שנה וחצי אירע האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. 45 אנשים נמחצו למוות במירון, 145 נפצעו וחייהם של אלפים רבים – נשים, גברים, ילדות וילדים – השתנו לבלי הכר. מדובר לא רק באסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, אלא גם באחד המחדלים הגדולים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לא הייתה שום סיבה להניח שהאסון הזה לא יקרה, ובכל זאת מיטב המנהיגות הפוליטית והמשטרתית הדהירה את המאמינים אל מותם.
השבוע שלחה ועדת החקירה הממשלתית לבדיקת אסון מירון מכתבי אזהרה למי שכיהנו בזמן האסון בתפקידי מפתח, ביניהם בנימין נתניהו, אמיר אוחנה (השר לביטחון פנים באותו זמן) יעקב אביטן (שר הדתות דאז) ומפכ"ל המשטרה יעקב שבתאי.
יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ
חשבתי שציניות פוליטית כבר לא יכולה להפתיע אותי, אבל אני מודה שנדהמתי לקרוא את תגובת הליכוד: "מאז הקמת המדינה אף ועדת חקירה ממלכתית לא שלחה מכתבי אזהרה למועמדים בבחירות בתקופת בחירות. מצער שוועדת החקירה שהוקמה ביוזמת ממשלת בנט-לפיד בחרה לעשות כן".
אתם רציניים איתנו? זה העניין? זו הבעיה שלכם עם חקירת אסון מירון? איפה בקשת הסליחה מהמשפחות? איפה בושת הפנים? איפה ההתפטרות המיידית?
תגובת המפכ"ל הייתה מבעיתה לא פחות: "שעת המבחן בה אנו נמצאים מחייבת אותנו להמשיך בפעילות המשטרתית לטובת המדינה כולה... חובתנו המקצועית והערכית לוודא שמשטרת ישראל תמשיך לפעול למען ביטחון המדינה ואזרחיה... אמשיך להוביל את משטרת ישראל".
איזה פחד. אתה, שבתאי, תפעל לטובת המדינה?! אתה טוען ברצינות שתישאר בתפקיד כדי להמשיך לדאוג לנו? 45 בני אדם נהרגו בזמן שאתם "דאגתם" לנו. עם שומרים כאלה, מי צריכה אויבים? ביבי, אוחנה, שבתאי, אביטן – אתם בחרתם בשיקולים פוליטיים צרים על פני הטובה והחיים שלנו. תתביישו לכם כולכם. לכו. לכו הביתה. ידיכם דמים מלאו.
פוליטיקה וכיבוש התודעה
בהתחלה חשבתי שאולי הפוליטיקאים שלנו איבדו את הבושה כיוון שמדובר בחברה החרדית, והם מניחים שהציבור הישראלי הרחב לא יֵצא לרחובות למען הקהילה החרדית, כך שהכיסאות שלהם לא יאבדו אפילו רגל אחת כתוצאה מהמוות ההמוני. אבל ההסבר חייב להיות אחר, שכן יש להניח שחלק לא מבוטל מההרוגים והנפגעים בהר הצביעו לאנשים שלא לוקחים אחריות ולא הולכים הביתה. יש גם חשש שחלק ממעגל הנפגעים ימשיך להצביע להם. איך זה קורה? מדוע אנחנו מצביעות ומצביעים נגד האינטרסים ואפילו נגד החיים שלנו?
זו בדיוק התופעה של כיבוש התודעה. כפי שבמקרא מספרים למאמינים שהם יזכו לצדק אם יתמכו באופן עיוור בשלטון שלא בחרו ולא מתעניין בצורכיהם, כך עושים גם לנו. כך היה וכך יהיה, עד שלא נתפכח ונשים לזה סוף. האינטרנט ובמיוחד הרשתות החברתיות יכולים לעזור לנו להתעורר, ולא פלא שדווקא המנהיגות השמרנית מנסה להרחיק את הקהל שלה מהאפשרות לחלוק מידע חופשי.
חונכנו לנאמנות לרבנים ולמפלגות. חונכנו להאמין למנהיגים דתיים ופוליטיים שאומרים לנו שהם פועלים למעננו. חונכנו לא לשאול ולא לדעת מהם באמת האינטרסים שלנו. בנשמה שלנו אנחנו עבדים ושפחות. אחרת איך תסבירו את השקט שאנחנו מעניקות לאחראים על האסון במירון?
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לנו יעל בוקבזה (מקסימה את שציינת את שמך, הלוואי שילמדו ממך גם האחרות): "התורה מקלה על האישה בקיום המצוות ופותרת אותה מכמה מהן, כי 'הזמן גרמן', כלומר: מחוסר זמן. אולי לא כל כך רלוונטי לימינו, או שדווקא כן?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, אני חושבת שגם הטיעון שהתורה מיטיבה עם נשים כשהיא פוטרת אותן ממצוות שונות הוא חלק מ"כיבוש התודעה". האמונה שיש לנו חובה לדון לכף זכות כל דבר שנוצר במסורת שלנו חותרת תחת הנאמנות שלנו לשכל הישר. אני חושבת שאם המצוות הן מתנה – כדאי לתת אותה לכול, ואם מוטב להשתחרר מהן – אפשר להעניק גם את השחרור לכול. המחשבה שאישה פטורה ממצוות כיוון שהיא צריכה לשרת את בעלה, שצריך לשרת את אלוהים, לא ממלאת אותי בחדווה.
ובעניין החשוב מכול: שושה, הכלבה ההאסקית-סיבירית של זהבה, עדיין לא נמצאה. תמשיכו להפיץ את התמונה. תמשיכו בבקשה לחפש. זהבה כואבת כל כך.
שבת שלום!
