רבים בישראל שותפים לתחושת האין-מוצא לנוכח המציאות הביטחונית, המדינית והפוליטית. אני מבקש להציג כמה הנחות יסוד שמי שיקבלו אותן יוכלו גם לקבל את ההצעות לפתרון שאציג בהמשך. נתחיל בקצת רקע.
בסכסוך מעורבים שני עמים ושתי דתות, דבר שמקשה מאוד על מציאת פתרון. בעוד עמים יכולים להגיע להסדר רציונלי (חרף משקעים רגשיים עמוקים ונקודות לא פתורות, ע"ע מערב אירופה), הרי שדתות המסתמכות על כתבים קדושים ודברים מקודשים של נביאיהן מתקשות לעשות זאת מבלי שהדבר ייחשב חילול הקודש. מנקודת מוצא זו יש להתייחס להנחות הבאות:
הבטחת אלוהים לאברהם, שמכוחה טוענת הדת היהודית לחזקה על הארץ, איננה אירוע שניתן להוכיח את קיומו, ואזכורו בכתובים לא מהווה אסמכתא אלא למי שמקבלים את התורה כאמת. זו אינה טענה במישור הרציונלי והמשפטי אלא במישור האמוני בלבד, וככזו היא לא תקפה מבחינת כל מי שאינם מאמינים. אין בכך בכדי לשלול את עוצמת האמונה של המאמינים בהבטחה האלוהית ובתקפותה, והם הגורם אשר על הכוחות הרציונליים להתמודד איתו.
לעומת זאת, אירועי כיבוש הארץ והתנחלות שבטי ישראל בארץ הם עובדות היסטוריות המגובות בממצאים ארכיאולוגיים רבים. גם תקופות הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה מגובות בממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, וכן מלכויות ישראל ויהודה הנפרדות, וכל זאת לאורך תקופה של יותר מ-1,000 שנה, עד לחורבן הסופי של יהודה וירושלים לאחר מרד בר-כוכבא. בגליל נמשכה התיישבות יהודית שהניבה בין השאר יצירה מפוארת כמו התלמוד הארץ-ישראלי ("הירושלמי") במאה השלישית לספירה, שנלמד בישיבות הגליל גם מאוחר יותר, ובארבע "ערי הקודש" נמשכה ההתיישבות היהודית כמעט ללא הפסק. הטענה לזכויות היסטוריות של עם ישראל בארץ ישראל היא אפוא מוצקה הרבה יותר.
הקוראן מספר על רכיבתו הלילית של מוחמד על בהמה פלאית עד "למסגד הקיצון". ירושלים אינה מוזכרת בו. רק בחדית', אוסף של סיפורים והלכות על הנביא מוחמד שהועברו בעל פה והועלו על הכתב כ-200 שנה אחרי מותו, ניתנת הפרשנות שהמסגד הקיצון ("אל-אקצא") הוא בירושלים. אמנם החדית' הוא משני בחשיבותו רק לקוראן, אך ספקות התעוררו בקשר לאמיתותו ולאמינותו, ויש זרמים באסלאם השוללים אותו. כך או כך, הקדושה של אל-אקצא וירושלים תקפה רק למאמינים המוסלמים והיא אינה טענה במישור הרציונלי או המשפטי. גם כאן, אין בכך בכדי לשלול את הלהט האמוני של המוסלמים.
מהכיבוש הערבי במאה השביעית ועד לכיבוש הצלבני במאה ה-11 שלט האסלאם בארץ ישראל והביא עמו התיישבות ערבית נרחבת. זו נותרה כאן גם אחרי תקופת הצלבנים תחת השלטון הממלוכי והעותמני. כלומר, למעט הכיבוש הצלבני, עד למלחמת העולם הראשונה והמנדט הבריטי שהגיע אחריו הייתה ארץ ישראל תחת שלטון מוסלמי כ-1,200 שנה, תקופה הדומה לתקופת הדומיננטיות היהודית כאן בעבר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הבטיחו הבריטים ליהודים הקמת בית לאומי (הצהרת בלפור), ולבניו של חוסיין, השריף של מכה, הובטחה שליטה בעבר הירדן המזרחי, שאותו הם קרעו מפלסטינה-א"י. המנדט של חבר הלאומים, שציטט את הצהרת בלפור במלואה, איפשר לבריטים לבצע את חלוקת ארץ ישראל. חלוקת האימפריה העותמנית למדינות יצרה לראשונה את תושבי הארץ הערבים – הפלסטינים - כבעלי ייחוד לאומי השונה מערביי הארצות השכנות. ההכרה הלאומית של שני העמים הקושרת אותם לארץ שרירה וקיימת. אין כל טעם בטענות ערביות השוללות את הקשר של היהודים כיום עם העברים הקדמונים, או בטענות השוללות את הקשר של הפלסטינים עם הארץ.
הפלסטינים והיהודים נלחמו על השליטה מראשית שיבת ציון המודרנית בימי התורכים ולאורך תקופת המנדט (כבר ב-1886 נרשמו התנגשויות בין ערבים למייסדי אם המושבות, פתח תקווה). החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 קבעה את העיקרון של חלוקת ארץ ישראל המערבית בין שני העמים. בעקבות דחייתה על ידי הערבים פרצה מלחמת העצמאות, והגבולות של מדינת ישראל נקבעו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס, וקיבלו הכרה בינלאומית (גבולות 49', המוכרים גם כ"גבולות 67'"). זוהי ההכרה הבינלאומית התקפה האחרונה בגבולותיה של מדינת ישראל.
משני עברי הקו הירוק
מלחמת 1967, ששיקפה חוסר נכונות ערבית לקבל את מציאות קיומה של מדינת ישראל, הביאה בין היתר לכיבוש הגדה המערבית ונתנה דרור לפרץ רגשות לאומיים-דתיים ומשיחיים שהתבטאו ביישוב של יהודה ושומרון – תחילה בניגוד למדיניות הממשלה ובהמשך בתמיכתה. לפי נתוני הלמ"ס, עד היום התיישבו שם כ-700 אלף יהודים (כולל בשכונותיה המזרחיות והצפוניות של ירושלים). מציאות הכיבוש אינה מקובלת בעולם, וגם מדינת ישראל נמנעה מלהחיל את ריבונותה על השטחים – למעט על ירושלים המזרחית, ואת החוק הישראלי על רמת הגולן בימי מנחם בגין. שאר השטח מוגדר משפטית כשטח במחלוקת.
במהלך 55 השנים מאז נערכו הסכמים שמטרתם להביא לחלוקת השטח בהתאם להחלטות האו"ם הרלבנטיות, והתקבלו החלטות בישראל ובמוסדות הפלסטיניים במטרה לבצע זאת – אך הפערים בין הצדדים לא איפשרו הסכמות על הפרטים. עד היום השטח בוער: מיליציות חמושות פועלות בערי הגדה ומתנגשות עם צה"ל, המתנחלים מותקפים, דעת הקהל הפלסטינית נוטה מהקו המוכן להתפשר של אש"ף לעבר הקו הנוקשה של חמאס, וגם במדינת ישראל חלה הקצנה ימינה וגדל הסקטור הטוען "כולה שלי".
במקביל עברו תהפוכות ביחס האזרחים הערבים אל המדינה וביחסה של המדינה אליהם, מימי המשטר הצבאי דרך המפגש המחודש עם קרוביהם ב-67 ועד לשילוב רע"ם בקואליציה. כיום, בצד תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה, יש בקרבם דרישה לשוויון זכויות בישראל ורוב המפלגות הערביות דוגלות בביטול אופייה הציוני של המדינה.
הזמן החולף לא מבשר על רגיעה, והתלקחות כללית בדומה לזו שחווינו במאי 2021 בעקבות אירועי אל-אקצא והלחימה בעזה, עלולה להיות עניין של זמן. אם עד היום התלקחות כזו הייתה מוגבלת לפורעים צעירים בערים המעורבות ובנגב, הרי שגלגולה הבא עלול לכלול את הפזורה הבדואית כולה – כ-300 אלף נפש - המתבדלים ממדינת ישראל ומחזיקים במיליציות חמושות, ואת ארגוני הפשע בצפון, שעד עתה עסקו בפשיעה חקלאית ובגביית דמי חסות, אך עלולים להוביל התקוממות חמושה בשטחים נרחבים. "הרוב הדומם" של האזרחים הערבים, השואף להמשך הדו-קיום, עלול בהחלט להמשיך בדממתו – כפי שהיה באירועי שומר החומות.
המלכוד: רק לא מדינה אחת
בארץ ישראל המערבית יושבים אפוא שני עמים בעלי זכויות היסטוריות דומות על הארץ, ואשר היעדר הסכמה הוביל אותם למלחמות שבסופן נקבעו גבולות בינלאומיים מוכרים ב-1949. אלה נפרצו ב-1967, ומאז ועד היום הדבר מתבטא רק במאבקים מדממים יותר ויותר ובהקצנה בשני הצדדים: אצלנו השמאל כמעט נמחק ויש רוב ברור לימין, ובכללו לימין קיצוני, ואצל הפלסטינים ההגמוניה של אש"ף שבשליטת פת"ח מאוימת בבירור על ידי חמאס. הפלסטינים בשטחים על סף התקוממות והאזרחים הערבים מפתחים אג'נדה משלהם הכוללת בדלנות בצד דרישה לשוויון מוחלט.
ככל שאפשרות החלוקה מתרחקת – בין אם בשל בנייה יהודית ובין אם בשל הקצנה של מי מהצדדים – כך תופס מקום הרעיון של מדינה אחת. בשמאל פירושו מדינה יהודית-ערבית שוויונית (ראו מאמריו של א.ב יהושע ז"ל), ובימין פירושו מדינה שבה ערביי השטחים יהיו משוללי זכויות אזרח כגון הצבעה לכנסת. מדינה אחת, בעיניי, תהיה הרסנית מכל כיוון: שוויון זכויות פירושו התפרקות המדינה מאופייה היהודי-ציוני, התפרקות הצבא מתפקידו כצבא ההגנה לישראל, שינוי מוחלט באופיים של המשטרה, שב"כ והמוסד – ודבר לא ימנע את הידרדרות השנאה והשוני באינטרסים לכלל מלחמת אזרחים.
ומנגד, מניעת זכויות אזרח מלאות לערבים (או לערביי השטחים) פירושה אפרטהייד (חוק שונה לאוכלוסיות שונות), שיהפוך את מדינת ישראל למצורעת בעיני העולם, ויגרום גם לרבים מאזרחיה היהודים להפנות לה עורף. את הגלישה במדרון החלקלק למציאות של מדינה אחת חייבים לעצור.
הפתרונות: היפרדות וקבלה במזה"ת
הקמת ישות פלסטינית שתשלוט באוכלוסייה הערבית בגדה ותהיה מופרדת מישראל הינה הכרח מדיני וביטחוני. מדיני – שכן מדינות העולם, רובן ככולן, תומכות בהחלטות 242 ו-338 של האו"ם המתפרשות כהחלטות בדבר הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. יתרה מכך – הליגה הערבית קיבלה את היוזמה הסעודית והחליטה שהמדינות החברות בה יכרתו שלום וינרמלו את יחסיהן עם ישראל תמורת נסיגה לגבולות 67, ותיקנה את ההחלטה תוך הסכמה להחלפת שטחים מוגבלת (בעקבות הסכמתו של אבו מאזן לכך).
היפרדות תוך חילופי שטחים זו דרכה של ישראל להתקבל במשפחת העמים כמדינה שוחרת שלום, ולהתקבל במזרח התיכון כחברה ולא כאויב. כמובן שיהיו מי שיראו בנו נטע זר ושנוא גם אחר כך. נחיה עם זה שהשלום ישרור בין הממשלות, כמו במקרה של מצרים וירדן, ומנגד, נוודא בכל הסכם סידורי ביטחון קשיחים שלא יאפשרו לרמאללה להפוך לעזה (במקביל, ממרוקו דרך דובאי ועד אינדונזיה יש גילויי אהדה לישראלים שיגברו בהיכון השלום).
ההכרח הוא כאמור גם ביטחוני, שכן המציאות מלמדת שצעירי הגדה אינם חוששים מהכיבוש ומהצבא. כל פעולת מעצרים נתקלת בירי עז של חמושים. פעולות ההתנגדות היזומות נעשות נועזות וקטלניות, והאפשרות הנראית לעין של מעבר השלטון לחמאס תחמיר את המצב. הוכח כבר שהתלקחות בירושלים ובשטחים מובילה להתלקחות בישראל-פנימה.
גם מבחינה אסטרטגית, הקמת ישות פלסטינית ונורמליזציה עם מדינות ערב תישא פירות מתוקים. האיראנים יאבדו את המניע למאבק בישראל (אם הפלסטינים וערביי האזור מקבלים את קיומה, מה להם כי ילינו?). גם רציונל התמיכה של איראן בחיזבאללה ובארגונים הסירוב הפלסטיניים יעוקר. הערך המוסף של נטרול האיום האיראני ברור לנוכח האפשרות של התקרבות טהרן לגרעין. גם אם חרף המאמצים תגיע איראן לפצצה, ביום שאחרי השלום היא תהיה הרבה פחות מאיימת.
הפרדה וחלוקה כבסיס לפתרון
מאז מלחמת ששת הימים מהווה החלטת האו"ם 242 את הבסיס הבינלאומי המוכר לפתרון. משלא התקדמנו לכך בשל האופוריה של הניצחון ב-67, הגיעה מלחמת יום הכיפורים ובעיצומה התקבלה החלטה 338 שאישררה את 242.
מאז חלפו עשרות שנים של מגעים בין הצדדים שכללו את ועידות מדריד, הסכמי אוסלו וועידות שלום רבות אחרות; את אפשרות הפתרון הירדני (לדעתי, גם היום פדרציה ירדנית-פלסטינית הינה האופציה המועדפת); את היוזמה הסעודית שאומצה על ידי הליגה הערבית; מגעים אינטנסיביים בין ראש הממשלה אהוד ברק ליאסר ערפאת (אז נדחה הרעיון של חילופי שטחים נרחבים), והמגעים בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לאבו מאזן (שהסכים לראשונה לחילופי שטחים של 1.9 אחוז, והליגה הערבית מיהרה לאמץ גם עקרון זה). ואולם תוצאות לא קיבלנו: הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, מתבוססים בדמם ומידרדרים למצב חסר מוצא שהניב רעיונות קיצוניים של סיפוח ושל טרנספר, שאותם יש לשלול מכל וכל.
מנגד, היו שהמשיכו לחפש פתרון, והתוכנית האחרונה שהונחה על השולחן (תוכנית טראמפ, או "עסקת המאה"), מצאה דרך להשאיר 97% מההתיישבות היהודית בריבונות ישראלית, תמורת העברת שטחי C הבלתי מיושבים ועוד שטחים בנגב לידי הפלסטינים (ואף את המשולש, רעיון שהעליתי במאמרים כבר משנת 2002, והיה לחלק ממצעה של ישראל ביתנו). עסקת המאה נדחתה על ידי הפלסטינים, וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו חמק מלהעביר בכנסת חוק להחלת ריבונות ישראלית על ההתיישבות בחסות אמריקנית (בשל האיום של איחוד האמירויות לבטל את הסדרת היחסים בהסכמי אברהם).
הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בפאתי ירושלים וכפר סבא הינה אירוע בעל סיכונים ל"עזתיזציה", שצריך להיעשות בזהירות ובהדרגה תוך נקיטת הסדרי ביטחון ברורים (שהופיעו כבר בתוכנית טראמפ), לרבות פירוז הישות הפלסטינית, דירוג במתן העצמאות והתניות שיוכלו לעצור את התהליך.
האם הפתרון אפשרי?
כן, הפתרון אפשרי, ובזכות קלף מנצח שבידינו: הר הבית. אני מודע כמובן למעמדו בקרב יהודים רבים, דתיים ושאינם דתיים, אך אזכיר שמדובר באתר דתי: מקומו של בית המקדש. עלייה להר הבית נאסרה כבר ב-67 על ידי הרבנות הצבאית ואחר כך גם על ידי רבנים אזרחיים (בעיקר ספרדים) מחשש חילול קודש הקודשים שאיננו יודעים היכן הוא נמצא. אלפי יהודים אינם מתחשבים באיסור זה ועולים להר, בפיקוח המשטרה והוואקף.
בעיניי זה טירוף להתאבד על קבר יוסף המשוער בשכם (או לתת לחסידי ברסלב, ברלנד ואחרים לגרור אותנו למלחמה בגינו), או להתיישב במקומות שבהם חנה ארון הברית במסעותיו בשומרון (בית-אל ושילה). כך, ויותר מכך, אבסורדי בעיניי לשמור בידינו את הפצצה המתקתקת העצומה של הר הבית, שעלולה לפוצץ את המזרח התיכון ואותנו בתוכו.
מדינת ישראל צריכה להשתמש בהר הבית כגורם המכריע במו"מ עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. לדעתי, ברקע האפשרות שהר הבית יעבור לידיהם, הפלסטינים לא יתעקשו על היאחזות זו או אחרת, או על השכונות היהודיות שבמזרח ירושלים (בשכונות הערביות ממילא אין ליהודים דריסת רגל והחזרתן לרשות מתבקשת מאליה). עם הפיתוי של הר הבית, הפלסטינים יקבלו אפילו את תוכנית טראמפ המצוינת לנו.
ישראל, מצידה, תוכל לשמור על מגע עם הר הבית - למשל מסדרון משער המוגרבים שבכותל ועד שער השלשלת - כדי לספק את שוחרי המקום (לא המוטרפים שבהם, שתמורת שחיטת גדי מוכנים להקים עלינו מיליארד וחצי מוסלמים).
הגורמים הדתיים הפונדמנטליסטים בשני הצדדים עלולים לחבל בהסכם כזה. השלוחות של האחים המוסלמים בחמאס ובקרב הערבים אזרחי ישראל הם גורם מסוכן וכמוהם גם הגורמים המשיחיים בקרבנו. הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית אינו משתתף בחיים הפוליטיים בישראל עקב שאיפתו למדינת הלכה איסלמית, וגם מנהיגי מפלגת הציונות הדתית הביעו בעבר את כמיהתם למדינת הלכה יהודית. החיבור עם עוצמה יהודית מלמד על הקצנה דתית-ימנית שעל מדינת ישראל לטפל בה.
ומה בדבר החברה הערבית אחרי ההסדר?
על מדינת ישראל להבטיח שהקמתה של ישות פלסטינית לא תהיה רק השלב הראשון במאבקם של ערביי ישראל. לשם כך נכון לנטרל מראש את הניכור שיחושו ערביי ישראל לנוכח גילויי העצמאות של אחיהם בשטחים – ולעגן בהסכם מתן אזרחות פלסטינית לערביי ישראל בצד האזרחות הישראלית. הדבר ייתן מוצא לרגשות הלאומיים שלהם – מבלי לוותר על הזהות האזרחית הישראלית, ואף יקל עליהם להשתלב במדינה (ע"ע יהודי ארה"ב כדוגמה). מנגד, הדבר יאפשר למדינת ישראל לשלול אזרחות ממי שיחתור תחת הגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, לרבות מפורעים בנוסח מאי 2021, ואף לגרשם (החוק הבינלאומי מאפשר זאת רק אם לאדם יש אזרחות נוספת) – סייג שידרבן את השתלבותם במדינה.
בנוסף, נכון לדעתי להקטין את החיכוך בין ערביי ישראל לבין מוסדות השלטון בישראל היכן שמתאפשר. בכמה מאמרים בעבר הצעתי לחלק את מדינת ישראל לקנטונים יהודיים וערביים (למשל, 20 יהודיים וחמישה ערביים, בהתאם להתפלגות הגיאו-דמוגרפית), ולהעניק לקנטונים הערביים אוטונומיה תרבותית ומנהלית. הצעתי גם לאפשר לקנטון להחליט על התנתקות ממדינת האם והצטרפות למדינת הלאום, מותנה בהסכמה של רוב מוחלט בפרלמנט. רוב כזה יוכל להחליט גם על ניתוקו של קנטון סורר, שיקבל מעמד של מובלעת (מאות מובלעות כאלה קיימות ברחבי העולם בין מדינות שחוו סכסוכי גבול) ויחדל לאיים על המדינה מבפנים.
עם מי ניתן להגיע להבנות?
האמירה ש"אין פרטנר" לא עומדת במבחן המציאות. אכן, התפיסה הלאומית הפלסטינית הכוללת היא שכל שטח פלסטינה (א"י) שייך להם, וליהודים אין כאן כל זכויות. זו משתלבת בתפיסה המוסלמית הרואה את הארץ כאדמת הקדש לאללה (ווקף) – אך ממש כפי שהפלסטינים אינם נלחמים בממלכה הירדנית, אף ששתי הגדות מופיעות באחדים מסמליהם, כך חלה התפכחות אצלם ביחס למדינת ישראל.
האמנה הלאומית של אש"ף, שקראה לחיסול מדינת ישראל ולשיבת רוב היהודים לארצות מוצאם, מותנה בעקבות הסכמי אוסלו ונקבע שסעיפיה המנוגדים להסכמים בטלים. היינו, שאש"ף מכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל בגבולות 1967.
אמנת חמאס, הנושאת את דגל הג'יהאד ושוללת מכל וכל את הקיום היהודי בארץ ישראל, מותנה גם היא ב-2017 וצמצמה זמנית את דרישתה למדינה בגבולות 67', אם כי קבעה שמטרתה הסופית היא מדינה מוסלמית על כל השטח (בדומה למדיניות השלבים של אש"ף). הרציונליות של מנהיגי אש"ף ניכרת בהתנגדותו של ממשל אבו מאזן לטרור, ושל מנהיגי החמאס באיפוק היחסי בעימותים האחרונים בעזה. אין להתעלם משינויים היסטוריים-אידיאולוגיים ופרקטיים אלה, כפי שאין להתעלם מהכרזותיו של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, המייצג את הפלג הדרומי של התנועה האיסלמית, על נכונותו לדאוג לרווחת המוסלמים תחת שלטון יהודי.
ד"ר מישקה בן דודאריק סולטןבצד הפלסטיני יש אם כן (עדיין) עם מי לדבר, ויפה שעה אחת קודם. בצד שלנו הפרטנר שיוכל להביא את ההסכם הינו החוגים הרציונליים בפוליטיקה: מפלגות חילוניות או מפלגות מרכז וימין מתונות (ובהן גם כאלה שמרכיביהן הדתיים נשמעים לקול ההיגיון), ואף מפלגות ערביות המוכנות לקבל את העקרון שישראל היא מדינתו של העם היהודי. היינו, המפלגות הציוניות מהשמאל, דרך כל מפלגות המרכז, ועד למפלגות ימין מתון וממלכתי יכולות וצריכות לחבור יחד ולשלב מפלגות ערביות המקבלות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יחד הן יהוו רוב ברור שיוכל להוביל את השינוי.
ולנוכח האיומים - גרעין איראני, "מדינה אחת", התקוממות אזרחית ומלחמה אזורית – חובת המנהיגים היא להתעלות על טינות אישיות ועל הבדלים אידיאולוגיים משניים ולפעול יחד. השינויים באזורנו הם מהירים, המדרון חלקלק, ולא יהיה זה מוגזם לומר שהבחירה היא בין אבדון לגאולה.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר, לשעבר בכיר במוסד. לאחרונה ראה אור ספרו "תיק בלוגה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
