"רודף ונרדף מכה ומוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה"
פרשת השבוע נפתחת בתיאור בלתי נסבל של "חד גדיא": "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה... כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה... כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם... וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
שלושה חוקים לפנינו: לקיחת שבויה במלחמה, מאבק כלכלי בין שתי נשים הנשואות לגבר אחד, וחוק בן סורר ומורה. לא קשה למצוא חוט שישזור את שלושת החוקים לתיאור הולך ומידרדר של חיי משפחה. את האפשרות הזו מעלה רש"י בפירושו לפסוקים אלה: "כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל... נאמר 'לא תחיה כל נשמה'. אשת – אפילו אשת איש. ולקחת לך לאשה... אם נשאה, סופו להיות שונאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו".
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא חלק מעם שיוצא למלחמת רשות (כך מבינה הפרשנות המסורתית את המלחמה של פתיחת הפרשה), מלחמה שנועדה להרחבת גבולות מעבר לגבולות המובטחים (שלא ברור מה הם). "שפר" גורלם של העמים שאותם ננצח במלחמת רשות, שכן לא חלה עלינו חובה להשמידם, והם יחיו בתנאי שבי.
כי הוא יכול
חוקי השבי מאפשרים לנו, העם הכובש, להתעמר בנכבשים. לוחם ישראלי, למשל, יכול לקחת לעצמו אישה שבויה. למה? כי הוא חושק בה, והיא שבויה. רש"י מבהיר בפירושו שהתואר "אשת (יפת תואר)" נכתב במטרה להבהיר שמותר ללוחם הישראלי לקחת לעצמו אפילו שבויה נשואה, שהרי הגבר שלה איבד את מעמדו.
ממשיך רש"י ומסביר את הקשר בין החוקים: מי שלקח אישה בסיטואציה רעה כזו (ואני אוסיף: מי שגונב אישה ואונס אותה), יסבול מייסורי מצפון ושנאה עצמית שתושלך על האישה. בדיוק כפי שקרה לאמנון לאחר שאנס את תמר אחותו: "גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ".
האשמה והשנאה שבעקבותיה לא יכולות להביא לעולם ברכה, והתוצאה שלהן תהיה "בן סורר ומורה". ילד שגדל לעולם של החפצה ועוינות. לא מפתיע לגלות שהילד הזה יהפוך לילד מריר ונצלן. בתוך הסדר המשפחתי הזה, לא נופתע גם לגלות הורים שלא יודעים איך לחנך את בנם, ולא יודעים לשים לו או לעצמם גבולות. באכזריות הם ייקחו את הילד הסורר לבית הדין.
בעולם של פרשת "כי תצא", גם בית הדין לא מתגלה כמקום חומל, ובמקום להציע תהליך של ריפוי ותיקון הוא מוציא להורג את הילד. כן, אתן כבר לא תיפלו מספסל בית הכנסת כשתשמעו שכל אנשי העיר יסקלו את הילד ולא יימצא אפילו איש אחד שינסה להצילו. עיר של לוחמים לא הופכת בקלות לעיר של חומלים.
לעצור אפשר רק בהתחלה
מעשה הרקמה המתוחכם של פתיחת הפרשה מבקש ללמדנו שעבירה גוררת עבירה. רש"י מזכיר בפתיחת פירושו ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ומתחיל את רשימת העבירות בתאווה לקחת שבוית מלחמה. אני חושבת שעלינו להתחיל קודם כול בתחילת הפרשה. "כי תצא למלחמה" אומרת התורה – וכבר כאן נמצאת התקלה הראשונה.
הפרשה האלטרנטיבית
כי תצא למלחמה, וסבת על עקביך ושבת לביתך. לא תרצח את אחיך בן האדם, לא תאנוס את אחותך. לא תאמלל ילדות וילדים קטנים, לא תסכן את חייך לשווא. לא תצא למלחמה.
1 צפייה בגלריה
לוחם של כוחות מורדים פרו-רוסים במלחמה באוקראינה. מי שיוצא לשדה הקרב, לא חוזר ממנו כפי שהוא יצא אליו
(צילום: רויטרס)
מי שיוצא למלחמה, לא חוזר ממנה כפי שהוא יצא אליה. גם אם יזכה לחזור מהמלחמה, חלקים עדינים ויקרים של נשמתו יישארו בשדה הקרב. הוא יראה במלחמה דברים שאסור לאדם לראות, ויעשה בה מעשים שאסור לעשות. הנשמה תיקרע מהזוועות.
כי תצא למלחמה, ויש סיכוי שתחזור ממנה פצוע באופן שיקשה עליך לתפקד בקהילה של שלום. אולי תסתגר מפני העולם, אולי תנסה להעמיד פנים שלא ראית ולא הרגשת את מה שראית והרגשת, אולי תתהלך ברחובה של עיר ותתנהג כרגיל – עד שזיקוקים, חריקת בלמים של מכונית או ריח של עשן ישברו את היסודות הרעועים של השפיות המדומה.
יש סיכוי, כך מלמדת אותנו הפרשה, שהלב העדין שלך ייאטם על ידי הזוועות, ואתה תחזור אל החיים ה"נורמליים" ותבצע דברים שרק אנשים ונשים שליבם נאטם יכולים לעשות: תפגע בנשים חלשות, לא תצליח לתקשר עם הילד שלך ותאמלל את היקרים והיקרות לך מכול.
ספירלת האימה
מעגל האימה הוא ספירלי. בכל פעם שאנו מניחות לאימה להימשך, נולד מעגל נוסף של סבל. לא נצליח לעצור את האימה באמצע. לא נצליח לחיות עם פשרות מוסריות חלקיות ומכוערות. איך יכולה להיראות פשרה? שבויות מותר לקחת, אבל שבויות נשואות אסור? מותר להרוג גברים ואסור להרוג נשים, ילדות וילדים? עד איזה גיל אסור להרוג ומאיזה גיל זה שוב מותר?
הקו האדום היחיד שאנחנו צריכות לסמן נמצא ממש בהתחלה. השם של הקו הזה הוא "לא תרצח/י", ואין לו יוצאות או יוצאים מן הכלל.
אז מה לעשות? לעשות שלום. פשוט לעשות שלום. ממש ורק לעשות שלום. נכון, לא באמת פשוט לעשות שלום, אבל גם לא פשוט לעשות מלחמה. מדינת ישראל מעולם לא השקיעה למען השלום אותה כמות של משאבים שהיא השקיעה במלחמה. רק אם נחליט שאין עוד מצב של "כי תצא למלחמה", המנהיגות שלנו תצא לעשות שלום.
בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם?
לפעמים הלחן והביצוע מנצחים את מילות השיר. כך קרה ל"שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם") שכתב אמיר גלבֹּע וביצע בכישרון מתפרץ שלמה ארצי (הולחן בשיתוף עם גידי קורן).
תיאורי הטבע בשיר מוגזמים, האופטימיות גולשת, והתמהיל של שמחת הנעורים והאביב עם "גבורת דורות" ו"הוד אלף השנים" מעורר בי דאגה מסוימת. מעולם לא הבנתי מה כל כך שמח באדם שקם פתאום בבוקר ומרגיש שהוא עם, ומדוע ההרגשה הזו גורמת לו ללכת (ולאן לכל הרוחות הולך אדם שמרגיש שהוא עם).
מתעתעת מכול היא השורה החותמת של הפזמון: "לכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום". הניסיון מלמדנו שזיהוי חזק בין אדם לעם לרוב לא מוביל לקריאות שלום.
קץ עידן העמים?
הפרשה שלנו, כרבות מפרשות התורה, מכינה את בני ישראל למעבר מהמדבר שהם נודדים בו כמעט לבדם, אל ארץ מיושבת בעמים רבים. הכניסה אל הארץ המיושבת כרוכה ביצירת מודעות של עם, של קבוצה מאוחדת שמנהלת מאבקי קיום עם קבוצות עמים אחרות. הסיפור המקראי מייצר גם תודעה של דת שמנהלת מאבק קיום מול דתות אחרות. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" מתארת התורה, כמעט כבדרך אגב, את מציאות החיים בכנען.
אני מקווה שנקום בבוקר מתוך ידיעה שאנחנו בנות ובני חוה, שאנחנו חלק מהמין האנושי וזו האחריות היסודית שלנו – אחריות ששום שייכות אחרת לא תכריע.
אפשרות הניידות במאה ה-21 והתקשורת האינטרנטית מאיימות לפרק קשרים ישנים, אך גם פותחות את הדלת לקשרים חדשים: אנחנו יכולות לגור בארצות שונות בתקופות שונות בחיינו, החברות והחברים שלנו גרים במקומות שונים בעולם, שייכים למגוון דתות ועמים. אני מקווה שרמת ההיכרות והתקשורת תגרום לכך שלא נוכל להתייחס לבנות ובני אנוש כייצוגים של עמים. לכל אחד ואחת יש שם, קורות חיים נגישות ותמונות משפחתיות שפזורות על פני הרשת. הרשת נותנת לנו קיום שפורץ את גבולות העם והדת, ויש בכך גם תקווה לשלום.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי חברה אנונימית: "רוחמה, הבעיה מתחילה מכך שאת מניחה הנחות מסוימות ומתייחסת אליהן כאמת לאמיתה. כמו מה שכתבת, ש'אישה פטורה ממצוות כיוון שהיא צריכה לשרת את בעלה, שצריך לשרת את אלוהים'. א. מאיפה הבאת את זה? ב. מי אמר לך שזה נכון? ג. למה האישה 'צריכה לשרת את בעלה'? היא עוזרת לו ונותנת לו את הכוח והכלים לעשות את מה ששניהם מאמינים בו. זה שאת לא מאמינה בערכים האלו – זה בסדר. אבל לא צריך להשמיץ".
יקרה, תודה על הדברים החשובים. בואי נעשה ההפך, במקום שאני אביא רשימה של מראי מקום (שהרי לא ישנו את דעתך או את דעתי), פשוט תכתבי מה דעתך. מדוע את חושבת שנשים פטורות מחלק מהמצוות, ואיך לדעתך אפשר לתאר את זה באופן לא ביקורתי.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerוהחשוב מכול – לאחר שבועיים, שושה, הכלבה של זהבה, הוחזרה. תודה לכל מי שהציעו עזרה, לאמא ולבת שלום. וכל מי שרוצה להציע עזרה נוספת – זהבה נמצאת רוב היום ליד המשביר החדש בירושלים. לכו לומר שלום וללטף את שושה.
שבת שלום!
