זה קרה ביום ירושלים לפני שלושים שנים או קצת יותר. מצעד הדגלים עוד לא הגיח לעולם, אבל יום ירושלים כבר היה יום חגה של "הציונות הדתית" וכל ירושלמית שלא השתייכה לקבוצה זו, הקפידה להישאר בבית. חסרת מודעות הסתובבתי במרכז העיר, מנסה לפלס את דרכי בין שיירות אוטובוסים ודגלי ישראל. מאחד האוטובוסים נפתח חלון ושני נערים צעקו לעברי: "שמאלנית מסריחה".
ההפתעה הייתה חזקה מהעלבון, שכן ימיי ב"ציונות הדתית" בקושי הסתיימו והתואר החדש "שמאלנית מסריחה" היה לא צפוי (אם לומר את האמת, בנסיבות אלה הוא היה אפילו מרגש). שאלתי את עצמי איך הם יודעים, כמעט לפניי, שעברתי מחנה.
2 צפייה בגלריה
מצעד הדגלים בירושלים. אי אפשר לעזוב קבוצה אחת בלי להיקלט מיד בקבוצה אחרת
(צילום: אלכס קולומויסקי)
התשובה הייתה טמונה בתספורת הקצוצה ובעדשות העגולות של המשקפיים. בבת אחת הבנתי באיזו קלות ומהירות אנחנו מסמנות את עצמנו. תעודת הזהות שלנו נוקשה וברורה, והיא כוללת גם את צורת המשקפיים. אי אפשר לעזוב קבוצה אחת בלי להיקלט מיד בקבוצה אחרת. אני לא עזבתי את הציונות הדתית, אני היגרתי לשמאל.
פסי הייצור הדתיים
העולם הרוחני שלנו, הוא לא שלנו. הוא נשלט, מפוקח, ממותג ונסחר. אנחנו לא בוחרות בחיים דתיים, וגם אם אנחנו עוזבות את המפעל הדתי שלתוכו נולדנו, אנחנו עוברות למפעל אחר, מתחרה. המפעלים הדתיים שלנו חולשים על שוק האמונות והדעות - ובעיקר על שוק הפולחן, והם גובים מחיר בלתי נתפס (כלומר, מה שבלתי נתפס הוא ההסכמה שלנו לשלם את המחיר הזה).
למפעל שאת משתייכת אליו יש פס ייצור קפדני, והוא כולל את אופן הלבוש שלך, את חיי המין וחיי המשפחה ואת מספר הילדים שיהיו בה. הוא מגדיר את האופן שבו תתנהגי בשבת, את האוכל שתאכלי, המסעדות שבהן תשבי, הספרים שתקראי, החברות שתבלי איתן והסרטים שתראי (או לא). הוא מחליט אם תהיה לך טלוויזיה, והוא אחראי, במידה רבה, על המצב הכלכלי שלך, על המפלגה שתצביעי לה בבחירות, על השאלה האם יהיו לך שעות פנאי ואיך תבלי אותן, ואל תשלי את עצמך – הוא שולט לך גם במחשבות.
יש מפעלים רוחניים רבים ולכן יש לנו אפשרויות בחירה, אבל הבחירה היא תמיד בין מסגרות: את יכולה להיות ליטאית, חילונית, חסידית (על שלל החצרות והגוונים של עולם זה), את יכולה להיות רפורמית או חרד"לית, "סרוגה", מסורתית או קונסרבטיבית, את יכולה להיות אורתודוכסית מודרנית, ש"סניקית או נאו-ברסלבית.
סימון שבילים
כיוון שהמעבר בין הקבוצות אפשרי וגם לא נדיר, יש לנו מגוון שמות לתאר באמצעותם את שבילי המעבר. אם עברת מהעולם החילוני לעולם החרד"לי, החסידי או החרדי, את "חוזרת בתשובה"; אם את מסורתית שהפכה להיות ש"סניקית או נאו-ברסלבית את "מתחזקת"; אם עברת מהעולם הסרוג אל העולם החילוני את "דתל"שית" – ואם עברת מהעולם החרדי לעולם החילוני את "יוצאת בשאלה".
אם את שייכת לקהילה ה"סרוגה" אך לא מצייתת לכל חוקי הפורמט את "דתייה לייט", ואם אתה חרדי שלא מציית לכל התכתיבים הרבניים אתה "שבאבניק". אם כלפי חוץ את מצייתת לחוק החרדי אך במסתרים את כופרת בערכיו, את תזכי לכינוי "אנוסה". ואם את מתעקשת, ממש מתעקשת, להיות דתייה אך לא להשתייך למפעל – אופס, את תמצאי את עצמך על פס ייצור חדש ששמו: "דתיית רצף".
לא מדובר ברוחניות אלא בדתיות, בקבוצות שמיסדו אמונות דתיות ותרגמו אותן למטבעות נסחרים. הצרה היא שהקבוצות הדתיות האלו משכנעות אותנו שיש זהות בין דת לרוחניות, וכדאי לנו להפקיד בידיהן את כל התשוקות והחוויות הרוחניות שלנו.
אם היינו באמת חופשיות
תחשבי על בנק שיציע לך להפקיד בידיו סכום עצום של כסף, ובתמורה - במקום לזכות בריבית יפה - הוא ישעבד את נכסייך וימכור אותך לעבדות. כך נראים העסקים שאנחנו עושות עם מסגרות חיים דתיות (וזה כולל גם את האופציה ה"חילונית"). אז למה אנחנו נכנסות לעסקה כל כך לא כלכלית? אולי בגלל ההבטחות לחיים טובים (הבטחות שמעולם לא מומשו), ואולי החוויה הקהילתית ותחושת העליונות הרוחנית של הקבוצה מרגיעה אותנו ומפיגה את בדידותנו. ועדיין, השאלה טובה יותר מהתשובות.
כיצד נראה חופש רוחני
לו היינו פודות באמת את העולם הרוחני שלנו, היינו זוכות בחופש שקשה לנו אפילו לדמיין. תחשבו על החופש להאמין יום אחד באלוהים הבן ולמחרת באלוהים הבת. לחיות בעולם של ריבוי אלים ואלות, ובעולם נטול אלוהים ואולי גם נטול מטרה. לצום ביום כיפור אחד ולא לצום ביום כיפור אחר. ללכת בשחרית לבית כנסת ובצוהרי השבת לקולנוע. לעטות כיסוי ראש שלושה ימים בשבוע ולשחרר את השיער בשאר הימים, לחבוש כיפה רק כשמרגישים שזה מתאים, לשמור הלכה בימים שבהם ההלכה נכונה לנו. להתפלל לסירוגין, לפי התחושה, בבית כנסת, כנסייה או מסגד – ומדי פעם להמיר את מבני התפילה בצעקות "מאמע, מאמע" בלב היער.
חזרה בתשובה
"חזרה בתשובה" הוא מונח מוזר, שכן הוא מורכב משתי מילים נרדפות. במקום "לחזור בתשובה" אנחנו יכולות לומר "לחזור בחזרה" או "לשוב בתשובה". אלא שהשורש שו"ב משמש במשמעות הכפולה של "חזרה" ו"מענה".
בפרשת השבוע, "נִצבים", מוקדש מקום של כבוד לתשוקה לשוב – ואולי בה גם נמצא הסבר לקשר שבין החזרה והמענה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".
עזיבת הארץ מוסברת כעונש על עזיבת חוקי האל, והתיקון הוא בחזרה משולשת: הלב שב להבין את החטא, אנו נשוב אל אלוהים בלב ובמעשים – ואלוהים ישיב אותנו מהגלויות השונות. התשובה היא, בה בעת, תיקון המעשים הרעים וחזרה הביתה. תשובה, בגישה זו, היא גם חזרה וגם המעשה הנכון, המענה הטוב.
תמיד המהפכה החז"לית
חכמי המשנה והתלמוד, שלא תמיד חיו על אדמת ישראל ולא תמיד רצו לעודד את הידוק הקשר בין העם לארץ, הביאו לעולם את המושג "חזרה בתשובה", וניתקו אותו מההקשר הגאוגרפי. חזרה בתשובה היא חזרה מהמעשים הרעים אל המעשים הטובים, והשכר על חזרה זו לא קשור לארץ ישראל. השכר נמצא בהטבות שיגיעו למאמינים בעולם הזה, בעולם הבא או בתחיית המתים.
והמהפכה החילונית
בעולם מסורתי קיים זיהוי בין עבירה על חוקי הדת לרוע. רשעה היא מי שמזלזלת במצוות, וצדיקה היא מי שמקפידה על קיומן. העולם החילוני ייצר אפשרות לעזוב את דרך המצוות ולהאמין שזו בחירה טובה. החילוניות הביאה לעולמנו אפשרות להיות "כופרות-צדיקות". האפשרות למצוא דרך סלולה שאינה דרך הדת העניקה למושג "חזרה בתשובה" את משמעותו המקובלת היום, שלפיה השייכות הדתית היא נקודת המוצא, מי שלא בוחרת בה היא "היוצאת", ואם בהמשך הדרך היא בוחרת בדת, היא תזכה לתואר "חוזרת בתשובה" – גם אם נולדה וגדלה בבית חילוני.
לשוב הביתה
פסוקים יפהפיים בספר שמואל מסכמים את מלאכת הנבואה של שמואל במילים אלו: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ".
רוחמה וייסצילום: אלבום פרטיכמה עדינות, רוך ויופי יש במילים "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". תמונה שונה בתכלית מתמונת ה"חזרה בתשובה". את האמת הגדולה, זו ששייכת למפעלי הדת לסוגיהם, מחליפה האותנטיות, תחושת הביתיות. רק חזרה אחת ראויה בעולמנו, רק חזרה אחת גם באמת אפשרית וזו החזרה אל עצמנו.
תמונה זו של התשובה מניחה ש"נשמה שנתת בי טהורה היא": נולדנו טובות, יש לנו יסודות בריאים שהתקלקלו עם הזמן. אל הבריאות היסודית, אל התמימות הילדותית, אל הפשטות – ראוי לחזור. לחזור אל הבית הפנימי.
למרוד במפעלים
אנחנו ניצבות בערב ראש השנה, ויש באפשרותנו להעניק משמעות חדשה לתשובה, וגם להשתחרר מפס הייצור של המפעלים הדתיים שאליהם שויכנו כמעט בעל כורחנו.
העמדת החיים הדתיים על מאבק ב"משפחות חדשות" ובלהטב"קים היא נוסחה שיוצרה במפעלים דתיים ולא בלב. רוחניות אישית, או אם נרצה דתיות, לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם הלבנת פנים, נידוי ודחיפת אנשים לאובדנות. מאבק בקבוצות אוכלוסייה הוא בהגדרה מאבק פוליטי – והדתיות שלנו, התשובה שלנו, צריכה להתרחק מכל אלה.
שנזכה לשנה טובה, לשנה של חמלה ואהבת כל מי שנבראו בצלם אלוהים.
