שוב נתחיל מחדש
ההתרגשות מהרגע שבו נגללת התורה מהסוף להתחלה לא מתקהה עם השנים. אני אוהבת להרגיש את תחושת הטריות, את הריח החדש והנקי, את התום הבראשיתי, את אמונה שתמיד אפשר להתחיל מחדש (גם אם סוף הסיפור ידוע), וישנו גם הקסם של סיפורי בראשית, שבהם החיים הרוחניים תפורים במידות של משפחה ולא במשקל הכבד של עם בעל היררכיה מובנית וחוקים.
בראשית הייתה המיתולוגיה
בספר בראשית נמצאות המיתולוגיות הגדולות שלנו, הדמויות והמעשים שישובצו בדרכים שונות בסיפורי חיינו מכאן ואילך. המיתוס שהשפיע יותר מכול על עיצוב היהדות והנצרות הוא תולדותיה של הזוגיות הראשונה; האופן שבו נוצרו השניים, היחסים בינם ובין עצמם והיחסים בינם ובין אלוהים והברואים האחרים.
סיפור הבריאה של האיש והאישה מופיע בפרשת בראשית בשלוש גרסאות. לפי הגרסה הראשונה האיש והאישה נבראו יחד, בצלם אלוהים בסוף ימי הבריאה (בראשית א'): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
הגרסה השנייה יוצרת פער בזמן ובאופן הבריאה בין שני המינים. האיש נברא מהאדמה בשלב לא ברור בתהליך יצירת העולם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". לפי הגרסה הזו, התוכנית הראשונית לא כללה אישה ורק תקלה ביצור גרמה לבריאתה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ומשום כך: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן... אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם".
בפרק ה' מופיע מעין תקציר הפרקים הקודמים, ובו מובאת הגרסה השוויונית של הבריאה: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".
כדאי לשים לב לכך שלפי גרסאות הבריאה השוויוניות, השם "אדם" כולל את שני המינים. הבידול בין השמות "אדם" ו"חַוָּה" שייך למסורת הבריאה הלא-שוויונית, מסורת הבריאה השנייה.
לילית
בפער שבין מסורות הבריאה השוויוניות למסורת המעמידה במוקד את בריאת הגבר, התיישבה מסורת עתיקה על לילית, או בשמה המגויר: "חוה ראשונה". על פי מסורת זו, אף על פי שהבריאה הייתה שוויונית, הנבראים היו תחרותיים. ההורים הקדמוניים שלנו התווכחו ביניהם על השאלה מי ישכב מעל מי. מאז ועד היום לא למדנו להתפשר או לגוון את תנוחות החיים שלנו.
סיכומו של סיפור: הזוג לא הצליח להתגמש. האישה הדעתנית, זו שמכירה בערך עצמה ודורשת שוויון, נמלטה על נפשה ולפי מסורות ומיתולוגיות הפכה לאשת השטן. אלוהים, שמשום מה נטה חסד לזכר הדעתן, החליט לברוא לו אישה שלא עושה צרות והביא לעולם גרסה "משודרגת" של חוה – חוה צייתנית שנועדה לעבודה ולשעשוע. חוה שמודעת לכך שהיא נבראה מצלעו של הגבר שלה ולכן היא חבה לו את חייה.
ארכיטיפים
המודל הקדום, הכפול, של היחסים בין המינים, ממשיך ללוות סיפורי זוגיות במסורת שלנו – ודוגמה טובה לקיומו של ארכיטיפ "חוה ראשונה מול חוה שנייה" נמצאת במגילת אסתר.
ושתי, המלכה הראשונה, בנויה בדמותה של חוה הראשונה, השוויונית. בראשית הדרך המלכה מקיימת "משתה נשים", אלא שימי השוויון קצרים ותחרות "מי למעלה מי למטה" מקבלת ביטוי בדרישתו של אחשוורוש: "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא". אלא שוושתי נוצקה בדמות האישה שנבראה עם האיש ובצלם אלוהים, ולכן היא מתנהגת כמו לילית, ומבהירה: I'm not your toy.
ושתי, כמו חוה הראשונה, מסולקת במהרה מהסיפור, ואל הזירה נכנסת אסתר – הלא היא חוה השנייה, הכנועה, שנבראה מהצלע של אדם וחונכה להאמין שתפקידה להיות "עזר כנגדו". אסתר תגלה אומץ לב ותהפוך לסיפור הצלחה מדהים, אלא שלהצלחה זו יהיה ניחוח של "עזר כנגדו". אסתר זוכה להצליח כיוון שהיא מאמצת את תבנית החשיבה של סיפור הבריאה השני. היא מבינה שעליה להסכים, לפחות למראית עין, להיות His toy.
פרדוקס חוה השנייה
הפרדוקס של אסתר הוא שכדי לצאת לחופשי עליה לעטות דמות של אישה כנועה. אסתר סוחרת במיניות וביופי שלה, ומאמצת את עמדת הנחיתות של אישה המתחננת לתשומת לב של גבר. היא תשכלל את עמדת הנחיתות לאמנות שתאפשר לה ללהטט בגברים השולטים בה (התנהגות שמזכירה את הפתגם: "האישה בוחרת בגבר שיבחר בה").
אנחנו מגש הכסף
בסוף הנשף השעון יצלצל חצות, חוה השנייה תחזור לבגדי סינדרלה, תניח את מפתחות ההצלחה על שולחנו של הגבר שמנהל אותה, וההישג שלה ייקרא על שמו: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ". כך נחתמים סיפורי הבריאה, כך נחתמת מגילת אסתר וכך מאז ועד היום – היא עם הסינר והוא עם הכתר.
כמה מחשבות על "אשת חיל"
גם המזמור המפורסם "אשת חיל", החותם את ספר משלי ופותח את ארוחות ליל שבת, חי בצל הארכיטיפ של חוה ראשונה וחוה השנייה. "אשת חיל" הוא שיר הלל ל"חוה השנייה", והבחירה לשיר אותו בפתיחת סעודות השבת המשפחתיות מעידה על המאמץ התרבותי האדיר להכניע את לילית ולהנחיל את תרבות "חוה השנייה" בכל קהילה ומשפחה.
אין ספק ש"אשת חיל" היא אישה מוכשרת ורבת פעלים והישגים. במשך עשרים ואחד פסוקים היא מספיקה – לגמול טוב, לעבוד בצמר, פשטים וכישור, להיות כאוניות סוחר ולהביא פרנסה ממרחקים, להתחיל את היום לפני הזריחה ולסיימו אחרי השקיעה, לחנך את בנותיה (להיות חוה שנייה כמוה) להתלבש בבגדים יפים ויקרים ולטעון ש"שקר החן והבל היופי". לומר דברי חוכמה, להיות מקור גאווה לבעלה, לבניה ולאלוהים – וכמובן להתחרות בנשים האחרות ולנצח גם בתחרות הזו.
אשת חיל היא אישה מדהימה ואומללה. יצקו אותה בתבנית של חוה השנייה, של מי שחייבת להיות "עזר כנגדו" ולהצדיק את קיומה. כמו אסתר המלכה, גם היא מבריקה ויודעת לחבל תחבולות. הדבר היחיד שהיא לא יודעת הוא שהיא לא חייבת להיות כזו. בניגוד לוושתי, אשת החיל לא למדה למאן, היא לא למדה לומר I'm not your toy - ולא למדה להגיד שגם לה מתחשק לשבת בשערים, להקים פרלמנט עם זקנות ארץ ולהפסיק להיות "כאוניות סוחר". חוה השנייה חונכה להאמין שהיא כל הזמן במבחן ותמיד מתחילה מעמדת נחיתות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
משהו חדש ולא פשוט רוחש בפמיניזם הדתי. השבוע חגגו בבתי הכנסת את הושענא רבה ושמחת תורה, והפיד שלי סיפר סיפור של דכדוך פמיניסטי. חגים אלה, שהיו תמיד בעין הסערה הפמיניסטית-הלכתית, עוררו השנה תחושות של זעם וגם ייאוש. המהפכה נמצאת בשלב חדש ונשים כבר לא מוכנות להתלהב מרבנים שמתירים להן להחזיק ספר תורה או אפילו לקרוא בו תוך שהן ממלמלות פסוקים במקום ברכות התורה.
2 צפייה בגלריה
ספר תורה. נשים רבות מואסות לא רק בתוכן, אלא גם בתהליך
(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)
נשים רבות מואסות לא רק בתוכן אלא גם בתהליך, בשפה ההלכתית (בסוגיות אלו) וברבנים פריבילגים שדנים בשאלה האם להתיר לנו, הנשים, לעשות מעשים דתיים. יש הבנה עמוקה שהשפה חייבת להשתנות.
בשיחות ובפייסבוק אני מוצאת כאב של מי שהתעייפה וזעם של מי שעדיין ממשיכה לדחוף את העגלה ההלכתית אל השביל הפמיניסטי.
"שמחת תורה" הוא חג חריג בתרבות היהודית בת זמננו. בעוד כל החגים עברו (בזכות חכמי התלמוד) מהמרחב השיתופי-כהני אל המרחב הביתי, שמחת תורה, החג המאוחר, עוצב כחג כהני שמתרחש במרחב הציבורי. אלא שבהיעדר כהנים, החג מובל בידי כל יושבי בית הכנסת, כלומר בידי כל הגברים – בעוד כל הנשים רשאיות להתבונן בהם. כאילו התורה שייכת רק לגברים, כאילו אנחנו לא היינו במעמד הר סיני, כאילו אנחנו לא לומדות, לא מצוות ולא מקיימות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerשמחת תורה הוא חג שמנכיח את ההדרה, האפלה, הניכור. שמחת תורה הוא החג שבו ריקודי הגברים מטלטלים את עזרת הנשים. שמחת תורה הוא חג שמנקר את עיני הנשים, ומנכר אותנו מהמסורת שלנו.
חברות שלי, נדמה לי שגם בתרבות ההלכתית תם זמנה של "חוה שנייה" והגיע עידן "לילית". "ותמאן" היא לפעמים התשובה הנכונה: ותמאן למלמל פסוקים במקום ברכות, ותמאן להידחק לפינת בית הכנסת, ותמאן להציץ בגברים הרוקדים, ותמאן להיות מודרת, ותמאן לבקש רשות.
קריאה חדשה בתורה היא הזדמנות לחבק את חוה הראשונה.
שבת שלום!
