לפני פחות מחודש הסתיימה במפח נפש עוד יוזמה חשאית שהוביל מתאם השבויים והנעדרים הפורש, ירון בלום, עם ראשי מערכת הביטחון, להבאת גופות הלוחמים הדר גולדין ז"ל ואורון שאול ז"ל ולשחרור החטופים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.
בלום יזם הצעה לסיום מוצלח של המשא ומתן, אולם חמאס דחה אותה מכל וכל וגם בכירי ממשלת ישראל נטו שלא לקבלה בסמיכות כה רבה לבחירות. המגעים שהתנהלו בתיווך המצרים וגורמים נוספים בוצעו מתוך הנחה שלחמאס יש כעת עניין לסיים את פרשת הנעדרים והשבויים כדי לשפר את מצבם של הפלסטינים ברצועת עזה בצורה יסודית ולטווח ארוך.
כך, המשא ומתן, שבראשיתו לפני פחות משישה שבועות נראה מבטיח גם למתווכים המצריים, הסתיים בסופו של דבר בלא כלום. בתיווך היו מעורבים גם גורמים אחרים שניסו לשכנע את חמאס, אבל יחיא סינוואר התעקש על דרישתו שישראל תשחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים, ולא היה מוכן להגמיש את עמדתו המקסימלית - כך שלממשלת ישראל אפילו לא הייתה דילמה.
זה היה רק אחד מבין סבבים לא מעטים של משא ומתן חשאי ויוזמות חשאיות שירון בלום הוביל, או שהיה שותף להן, במהלך חמש שנות כהונתו כמתאם הממשלה לענייני שבויים ונעדרים, אך היוזמה האחרונה הייתה אכזבה אחת יותר מדי עבורו.
מאחר שחוזה העסקתו מסתיים ממילא בסוף אוקטובר החליט ירון בלום להציע לראש הממשלה לסיים את תפקידו ולא להיכנס לתהליך משפטי שיאפשר להאריך את כהונתו. בלום הודיע לראש הממשלה שהוא מרגיש שמיצה את האפשרויות להביא לשחרור השבויים והנעדרים, וכי הוא מעוניין לסיים את תפקידו.
אפשר לומר שהסיפור שמאחורי הקלעים על כהונתו של ירון בלום כמתאם לענייני שבויים ונעדרים הוא טרגדיה. בלום, איש שב"כ ותיק ובכיר, היה אחד מצוות המשא ומתן מטעם ישראל שהביא לשחרורו של גלעד שליט. לימים, סיפר בלום כי היו לו פקפוקים אם צריך לשחרר מהמעצר בישראל יותר מ-1,000 מחבלים שרבים מהם עם דם על הידיים, אבל העובדה ששליט היה לוחם ישראלי ששרד את הקרב ומדינת ישראל חייבת להשיבו הביתה הכריעה מבחינתו.
עיקרון זה הנחה אותו גם בהצעות שהגיש לממשלות ישראל השונות, ובעיקר לראשי הממשלה נתניהו, בנט ולפיד. מניסיונו בשב"כ, הוא הביא כמה דרכים יצירתיות שלדעתו היו אמורות לסלול נתיב שיאפשר את הבאת גופות הלוחמים ואת שחרור השבויים הישראליים, אולי אפילו בעסקאות נפרדות.
צריך לציין שראשי הממשלה, שר הביטחון גנץ והרמטכ"לים איזנקוט וכוכבי, נתנו לו מרחב פעולה - אבל בסופו של דבר כולם התעקשו על העיקרון שישראל לא תשחרר מחבלים עם דם על ידיהם. הסיבה הייתה בעיקר הזעם שהתעורר בקרב חלקים מהציבור הישראלי על המחיר ששילמה ישראל אחרי עסקת שליט.
בעודו עמל לטוות ערוצי משא ומתן באמצעות מתווכים שונים, בעיקר עם אנשי המודיעין המצרי אבל גם עם אנשי מודיעין בכירים מגרמניה, שוויץ וממקומות אחרים, היה נתון בלום להתקפות בלתי פוסקות מצד הזוג גולדין, הוריו של סרן הדר ז"ל, שמשום מה ניסו להציג את בלום כחסר יכולות ומוטיבציה ובה בשעה רודף בצע שמקבל משכורת עתק בלי לעשות דבר.
בלום היה מנוע מלהשיב, והמשיך לקיים קשר קורקטי עם בני הזוג גולדין כמתחייב מתפקידו. באותו זמן הוא נותר בקשר בלתי פוסק עם המשפחות האחרות ודאג לעדכן אותן בפרטי המאמצים להבאת הגופות ולשחרור השבויים, ומדי פעם גם קבע עבורם פגישות עם ראשי הממשלה ובכירי הממסד הביטחוני והפוליטי.
זו לא הייתה מלאכה קלה. מצד אחד לנסות לקדם את עניין השבויים והנעדרים באמצעות יוזמות חשאיות שכל דיבור עליהן עלול לסכלן ולכן גם אי אפשר היה לפרט עליהן באוזני המשפחות שנאחזו בכל שביב של תקווה.
בחמש השנים ששימש בתפקידו, בלום ידע לשלב חשיבה מבצעית ויצירתית, אינטליגנציה רגשית ואמפתיה כלפי המשפחות, אולם לרוע מזלו התנאים האובייקטיביים לא אפשרו לסיים את המשא ומתן עם חמאס בהצלחה. עם זאת, בלום זכה להיות שותף ליוזמה שהצליחה, בעזרת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, להביא את שרידיו של הלוחם באומל ז"ל הביתה ממקום קבורתו בסוריה.