כשהפעמונים עוברים לנוח
אני יושבת במשרדי הסמוך לעיר העתיקה בירושלים, וחושבת על פרשת "נח". פעמוני הכנסיות מצלצלים ומציעים לי פרשנות חדשה לפרשת השבוע. סיפורו של נח, שהמידע הקצר שמוסרת לנו התורה על אודותיו הוא "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", נפגש לחברותא עם הפעמונים המצלצלים משירו של ג'ון דאן (בתרגום הנפלא של עופרה עופר אורן. זו הזדמנות להמליץ על הבלוג של עופרה בענייני ספרות, ובהקשרנו: הנה קישור לטור שכתבה על שיר זה):
*
אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי,
כָּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
כָּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת
חֵלֶק מֵעִקָּר.
אִם רֶגֶב נִשְׁטָף אֶל הַיָּם,
אֵירוֹפָּה מִתְמָעֶטֶת,
כְּמוֹ הָיָה זֶה צוּק,
כְּמוֹ הָיְתָה זוֹ אֲחוּזָה שֶׁל רֵעֲךָ,
אוֹ גַּם שֶׁלְּךָ:
כָּל מָוֶת שֶׁל אָדָם מַפְחִית אוֹתִי,
שֶׁכֵּן חֶלְקִי בָּאֱנוֹשׁוּת,
לָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים.
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.
חברותא בין-דורית
הנה לנו חברותא בין איש דת אנגלי בן המאה ה-16, לווריאציה מקראית של מיתוס מהמזרח הקדום. ג'ון דאן שולף סכין ניתוח חדה מול החיים המוסריים של נח "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". רש"י, בפירוש מפורסם, מסביר את שתי האפשרויות ההפוכות להבין את הבחירה המקראית להדגיש שצדיקותו של נח הייתה "בדורותיו": "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן אִלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואִלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". ג'ון דאן שייך לאסכולה הפרשנית השנייה, זו שחושפת את הטרגדיה של האנושות מול צדיקים בסגנון נח.
נח שומע על הציווי לבנות תיבה, הוא שומע על המבול, הוא מגלה שאלוהים מתכוון "לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע" – ומגיב לחדשות בשלווה. בתוך הידיעה הנוראה על השמדת העולם הוא מוצא שקט נפשי די הצורך לבניית תיבה, לאיסוף חיות ולהגנה על משפחתו. הוא לא עסוק בהחזרה בתשובה או בניסיון לשכנע את אלוהים להעביר את רוע הגזרה. הוא בונה מקלט משפחתי ודי לו בכך.
איש שהוא תיבה או אי
נח לא חווה את עצמו כחלק מהעולם. לשיטתו כל אדם הוא אי. או לכל הפחות הוא ומשפחתו יכולים באמת להיות מוגנים בתיבה, לצאת ממנה לעולם שמבאיש מפרגי אדם וחיות, ולהתחיל מהתחלה כאילו כלום.
נח לא שומע את צלצול הפעמונים. היה עליו להבין שהודעת אלוהים על המבול היא פעמון אזעקה פרטי ועליו להתחיל לטפל ביבשת המתפוררת. מבחינתו של נח, גם פירור הוא חיים מלאים, ובלבד שהפירור הזה הוא – הוא. המחלוקת המהותית בין דאן לנח היא בשאלה של נבדלות לעומת שייכות. האם העולם מורכב מיחידות נפרדות או שכולנו חלק ממערכת אחת? הקורונה וגם המחירים האקולוגיים שאנו משלמות בעת הזו מעידים שדאן צדק.
אשמת השורדת
תופעה נפשית מוכרת וכואבת היא תחושות האשמה של מי ששרדו אירוע טראומתי בעוד אחרות ואחרים נהרגו בו. חייל שחבריו לטנק נהרגו והוא ניצל, או נוסעת שניצלה לבדה מתאונת דרכים, עלולים, שלא בצדק, לחשוב שלוּ נהגו אחרת היו מצילים גם את מי שהיו איתם. "אשמת השורדת" יכולה להתפרש כמנגנון הגנה שמתחזק את האשליה שיש לנו שליטה על העולם, ולו רק היינו נוהגות אחרת, היינו שולטות טוב יותר. אשמת השורדת קשורה לצורך להילחם בהבנה שהעולם שרירותי.
אחריות הקהילה
אלא שלא הכול שרירותי. אסונות טבע קורים, אבל אסונות אנושיים יכולים להימנע. החייל בטנק והנוסעת ברכב לרוב לא יכולים למנוע את האסון, אבל החלטות נבונות של הקהילה יכולות גם יכולות. לו מדינות היו מסרבות לנהל סכסוכים בעזרת מלחמות; לו מדינות היו לוקחות יותר אחריות על בטיחות בכבישים; לו הרשויות היו מקדישות די מחשבה ומשאבים כדי למנוע אלימות ביתית – החיים שלנו היו הרבה פחות מסוכנים ומפחידים.
השורדת לא אשמה כמובן במוות שסביבה – אבל המנהיגות שמביאה אותנו למצבים האלה, אשמה.
בערבו של יום הוא הרגיש אשם
נח הוא אות ומופת למנהיג שלא הבין שהפעמונים קוראים לו לפעילות. נח הוא מנהיג קטן שקיבל פקודות וביצע אותן. האמת היא שהוא לא מנהיג. הוא צדיק. הוא תמים. ממש תמים. אבל עם מנהיגים כמוהו, מי צריכה אויבים?
יש מצב שהתיבה והגוויות שהתגלו לאחר היציאה ממנה טלטלו את נח, שכן מיד עם צאתו מהתיבה הוא מקריב לאלוהים חלק מהחיות שטרח והציל מהמבול. אחר כך הוא נוטע כרם, מכין יין ונופל שיכור על האדמה הספוגה בדם וגוויות: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". בעודו מתגלגל שיכור ועירום, בנו – גם הוא ניצול הלום אסון ואבל – אונס אותו.
הניתוק הורג אותנו
סיפור ההשתכרות וגילוי העריות שבעקבותיו, הוא שורת המחיר של סיפור המבול. שורת המחיר של מי שחושב שיש אפשרות לחיות ולהאמין ש"אחריי המבול". המבול אולי אחריו, אבל החיים חסרי הטעם עדיין לפניו. האמונה של נח שחייו יהיו טובים אם יציל את עצמו ואת משפחתו התבדתה.
שכרות וגילוי עריות הם סמלים לבדידות וניתוק מהסביבה. בהיעדר קשר אנושי בריא ומספק, השיכור מטביע את חייו ביין והאנס מחפיץ את הקרובים לו מכול. התיבה לא הפכה את נח ומשפחתו לאי קטן וחמים, אלא לימדה כל אחד ואחת מהם שסולידריות היא מילה גסה והפעמונים מצלצלים ללא תכלית. השכרות והאונס הם תוצאות הכרחיות של האדישות לחיי הזולת. כשמדובר בחיים אדישים ומנוכרים, המונח הנכון אינו "אשמת השורדת" אלא "אימת השורדת". האימה שעטפה כל אחד ואחת ממשפחת נח כשהם גילו את ים הבדידות שבתוכו הם הלכו לאיבוד.
עוד מעט בחירות
ולנו יש רשימה לא קטנה של מנהיגות ומנהיגים מהזן של נח. אלה מספרים לנו שהם דואגים לנו בעודם בונים תיבה להשיט בה את עצמם, מעל הגופות שלנו וביניהן. לא, אני לא נסחפת. מנהיגים שמלבים שנאה, שמתפארים בכאב ובסבל שהם הביאו לעולם, שלא מבינים שאנחנו כולנו – פלסטינאיות ויהודיות, עשירות ועניות, דתיות וחילוניות, נשים וגברים, חי, צומח ודומם – נארגנו יחד, והמארג יחזיק מעמד רק אם כל מרכיביו יפרחו ויחיו בטוב. המנהיגים האלה הם מנהיגים מסוכנים.
גם מי שלא יוצאות להצביע בטיעון ש"נמאס כבר" ו"הכול אותו הדבר" הן מהזן של נח. נכון שנמאס, אבל לא הכול אותו הדבר. לכו להצביע למי שיודעות ששום אדם אינו אי, לכו להצביע למי שמאמינה שהפעמונים מצלצלים עבורה. לכו להצביע למי ששוחרת טוב לתבל ויושבי בה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בבית המדרש שלנו, כתבה חברה אנונימית תגובה קצרה: "הכול יפה רק לא הבנתי איך את קשורה ליהדות?!"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, ראשית לכול, תודה. אני שמחה שדברים שכתבתי יפים בעינייך ואני מודה לך שטרחת לכתוב זאת. ואיך זה קשור ליהדות? תרשי לי לעשות מעשה יהודי ולהגיב לשאלה בשאלה: איך זה לא קשור ליהדות? אני קוראת מקורות יהודיים, מהרהרת בהם, מגיבה עליהם בצורה ביקורתית, בדיוק בדרך שבה נהגו חכמינו בדורות הקודמים לחשוב ולהגיב. איזה חלק בדברים שאני כותבת ועושה הוא "לא יהודי"? אשמח לשמוע ולהמשיך את השיחה.
שבת שלום ובחירות מוסריות.
