צחוק בריא?
"זה ייגמר בבכי" הייתה האזהרה הקבועה ששמעתי בילדותי כשצחקתי באופן שלא תאם את הגבולות של הוריי. צחוק מבטא שחרור, ולכן יש בכוחו להלחיץ את מקדשי השליטה והמסגרת. הצחוק הראשון בתנ"ך הוא הצחוק הקשור לבשורת לידת יצחק, והצחוק הזה יסתיים בבכי. בסיפור הילדות שלי ובסיפורי יצחק, מי שהופך את הצחוק לבכי הוא לא הצוחקים עצמם, אלא המבוגר האחראי.
צחוק מגדרי
אברהם הוא הצוחק הראשון בתורה, ונדמה שהצחוק שלו קשור למבוכה. אלוהים מבשר לאברהם על הולדת בנו השני שהוא בנה היחיד של שרה, ואברהם לא מתלהב. יש לו בן אחד והוא לא חושק בבן נוסף. אברהם בן מאה ואשתו בת תשעים ומה הוא צריך את המבוכה הזו מול עצמו, מול אשתו ומול העולם: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". אברהם מתחנן: יש לי בן אחד, שמו ישמעאל, כלומר מבחינתי אלוהים שמע את בקשתי. איך אני, גבר בן מאה, עם אישה בת תשעים... מביך ומיותר.
אלוהים, במחווה לשרה, לא נכנע לצחוק ולמבוכה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן". גם לשרה יהיה בן והוא יקרא על שם המבוכה הרגעית של אביו. אלוהים יכול היה לסדר את זה אחרת, אבל הוא דרש מאברהם לצחק את שרה.
שרה מצחקת את דרכה אל הגאולה
כשאלוהים רואה שאברהם לא משכים בבוקר וממהר לחבר מיטות ולקיים את המצווה, הוא מבין שאין לו ברירה והוא נאלץ לדבר באופן (כמעט) ישיר עם שרה. אלוהים ידע ששרה תעמוד מאחורי האוהל ותקשיב לשיחת המלאכים (כאילו יש לה ברירה אחרת, הרי אברהם מסתיר ממנה את הידע האלוהי שהוא מקבל בשפע). כך שרה שומעת את הבשורה וצוחקת, אבל הצחוק שלה הוא לא הצחוק שלו: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". שרה לא נבוכה, להפך, היא חושבת על עדנה. באותה אבחה שרה גם סונטת בבעלה: "אדוני זקן". מי כמוה יודעת כמה זקן, כמה נמנע וכמה רחוק ממנה אברהם.
הרבה פרופ' רחל אדלר קושרת בין הצחוק של שרה להיבט המיני של השורש "צחק", ומסבירה שצחוקה של שרה היה צחוק של עדנה מינית, צחוק של שמחה על תשוקה מינית שזוכה למענה. צחוק עשה האלוהים לשרה – אברהם נדרש לצחק אותה.
הגזמת
אלוהים אמנם סידר לשרה אפשרות לממש את תשוקתה, אבל הוא לא מבסוט מהצחוק שלה. הוא מצפה ממנה להגיב באיפוק לבשורת הציחוק והלידה. כיוון שאלוהים לא נוהג לדבר עם שרה, הוא מלשין לאברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?"
אלוהים משמיט את העדנה וגם את הביקורת על אברהם, והופך את הצחוק של שרה לביטוי של חוסר אמונה. אלוהים, שלפני רגע פרגן ציחוק לזוג מזדקן, חוזר בפסוקים האלה להיות גבר שמרן ושיפוטי שלא יכול לעכל חדווה מינית של אישה (בוודאי אם היא זקנה) – ובורח לעיסוק בעניינים הקטנים שלו, שליטה ואמונה.
אברהם מספר לשרה על הביקורת האלוהית (מעניין שהפעם הוא טורח לעדכן אותה), ושרה מבוהלת ונבוכה: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" – אבל אלוהים או אברהם, ייצוגים גבריים מבוהלים ממיניות נשית, לא מוותרים: "וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ". וכך, השיחה היחידה של שרה עם אלוהים, שיחה עקיפה, נשמעת כמו השיחה הכי מוזרה ומצחיקה בתנ"ך: לא צחקתי, כן צחקת, זו לא אני זה אתה... כמה מנדנדים לה, כמה מטריפים אותה על שטויות וכמה לא מספרים לה ולא מתייעצים איתה על מה שחשוב באמת. עכשיו קל להבין מה הופך את שרה לאישה מרירה.
נשים ותיפלות
למי יש תאוות מין גדולה יותר, לגברים או לנשים? התשובה לשאלה הזו תלוית תרבות. ישנם מקורות תלמודיים הטוענים שדווקא תאוות המין של הנשים אינה יודעת גבולות. רבי יהושע קובע: "רוצה אִשה בקב ותפלות מתשעה קבים ופרישות", ורש"י מפרש: "(אישה) חפצה במזונות מועטים ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש". כלומר, אישה מוכנה לחיות בעוני – ובלבד שחיי המין שלה יהיו עשירים.
בימינו הסטריאוטיפ הפוך; מקובל לטעון שגבר יסכים לוותר כמעט על הכול ובלבד שיוכל לעשות סקס, ואילו אישה תעדיף רכוש רב ו"כאב ראש" בשעת לילה. סטריאוטיפים משתנים כיוון שהם לא קשורים למהות, אלא לאופנה. המגדר לא מגדיר את החשק המיני שלנו.
מין, בגידות ותלמוד תורה
ההקשר שבו מובאת עמדתו הנחרצת של רבי יהושע ביחס לתאוות המין הנשית, מאתגר לא פחות מהקביעה עצמה. חוק מקראי שזכה לשם "אישה סוטה" קובע שאם גבר חושד באשתו שנאפה, אבל אין לו הוכחה לכך, הוא יכול לקחת אותה אל הכהן שיבצע טקס בדיקה יחיד במינו במקרא. במרכז הטקס משקה הכהן את האישה במים מקודשים שבהם הוא מערבב אדמה מקרקע המשכן וממיס לתוך המים טקסט של קללות, שבתוכן כתוב גם שמו המפורש של אלוהים. בשלב זה מתרחשת ההתערבות האלוהית: אם האישה נאפה, גופה יתעוות (והיא אולי תמות) – ואם היא לא נאפה, היא תצא מהטקס שלמה ובריאה ותלד ילד פלאי.
איפה המלכודת?
לחכמי התלמוד סיבות משלהם לא לחבב את הטקס הזה (ולי יש סיבה נוספת). אחד החששות שלהם קשור לאפשרות שהקסם לא יעבוד. מה יקרה אם אישה נשואה שקיימה יחסי מין מחוץ לנישואים תעבור את המבחן בשלום? מה תלמד אישה זו על התורה, על כוחו של אלוהים ובעיקר על היכולת "לבגוד" בפטריארכיה? ישבו החכמים ומצאו הסבר לאפשרות שאישה נואפת תשתה את המרקחת הכוהנית ותצא בלי פגע: "אם יש לה זכות הייתה תולה לה יש זכות תולה שנה אחת יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים".
טקס השקיית הסוטה מתקיים במסגרת הכרעה דתית חד-פעמית. מהותו של טקס זה שהוא מתייחס רק לשאלה הנידונה. אלא שחז"ל מקעקעים את יסוד הטקס ומצרפים אותו למסגרת כוללת של חובות וזכויות. הם מסבירים שהטקס פועל באופן מיידי רק במקרה שאין לאישה זכויות שיכולות לפטור אותה מהעונש, או לדחות אותו בכמה שנים.
דא עקא, כדי להבין את החשבונאות הדתית הזו יש ללמוד תורה, כלומר ללמוד את שיטות החכמים לפרש את התורה. לשם כך, לא עלינו, יש ללמד נשים תורה. התובנה הזו שייכת לבן עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה". וואו, אחיות שלי, אל תפלו מהכיסא: המקור הבודד הטוען שיש חובה ללמד אותנו תורה, מנמק זאת בטיעון שאם ננאף ולא ניענש, נבין שלא באמת רימינו את אלוהים. הסירו דאגה מלבכן, שכן משנה זו מסתיימת בקביעתו של רבי אליעזר: "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות".
סטארטאפ הלכתי
רבי אליעזר חשש ממעין סטארטאפ נשי שיוקם בזכות השילוב בין נשים למדניות ותאוות מין; חברת ייעוץ שבמסגרתה נשים יכשירו נשים להכין לעצמן רשימה של זכויות בטרם ניאוף. אפשר אפילו להכין תוכנה שתחשב חובות וזכויות, ותגלה לך מתי את יכולה לנאוף בלי להסתכן וכמה שנים תוכלי לחיות לאחר הציחוק האסור.
הנה הבעיה הלוגית: נשים אוהבות מין וציחוקים, ומשום כך יש לחשוש שהן ירבו לבגוד בבעליהן ויילקחו למבחן הסוטה. אם לא נלמד אותן תורה, הן יטעו להאמין שהן רימו את אלוהים. אם נלמד אותן תורה, הן יגלו איך לרמות את אלוהים.
טוב שבסוף החליטו לא ללמד אותנו תורה
את מסכת סוטה אני מלמדת השנה בבית המדרש לרבנות בהיברו יוניון קולג'. קבוצה של פרחי רבנות, נשים וגברים, מתמודדת עם האתגר הרוחני של מסכת שטבולה עד צוואר במיזוגיניה. יחד אנו שואלות את עצמנו מה לעשות עם החלקים האלה של התורה. יחד אנחנו נבוכות. רבים מהדברים הכתובים בטור זה הם פרי הלימוד המשותף שלנו, ותודתי נתונה לקבוצה האמיצה הזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על המרד של אברהם באביו. חברה אנונימית הגיבה בביקורת: "ה'מורד' הזה כמעט שחט את בנו כי שמע קולות... ואת הבן הראשון הוא גירש למדבר עם אימו... אולי ניקח דוגמה מדמות אחרת בבקשה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, תודה על הדברים. את צודקת. למזלנו הטוב המקרא מציג גיבורים קשים לעיכול שבמקרה הטוב הם עושים מעשים מורכבים. ואני? מהרהרת בדמויות ובדימוים ובוחרת פעם בנתיב מחשבתי זה ופעם באחר, ולעולם לא הופכת את הדמויות המקראיות (או כל דמות אחרת) לדמויות מופת.
שבת שלום!
