חלקת גדולי האומה
המוות הוא הגיבור האמיתי של פרשת השבוע, הנקראת דווקא בשם "חיי שרה". שרה נפטרת בפתיחת הפרשה, ואברהם, שרואה בו ובאשתו מייסדי שושלת, מתמודד עם המוות בקניית חלקת קבר לאשתו, לו ולבאים אחריו; "חלקת גדולי האומה".
הפרשה מזמינה אותנו להתמודדות עם המוות, ואני מזמינה את עצמי לביקור ולשיחה עם ידידתי, הפסיכולוגית הקלינית איריס קליינמן-העצני, שעוסקת בטיפול באנשים בגיל הזקנה, ופרסמה לאחרונה ספר חשוב, מלמד וגם מרתק לקריאה: "במבט לאחור – סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה" (בהוצאת הג'וינט). ספרה מתבונן בסיפורי החיים ובתובנות של אנשים בגילים 100-80.
לצעוד עם המוות בשביל החיים
איריס ואני (וגם איציק, הכלב שלי) נוהגות לטייל יחד בשבתות בשבילים שסביב "עין כרם" – והשבוע, במהלך הטיול, ביקשתי ממנה להיות לי לחברותא בשבילי ההתמודדות עם המוות בפרשת השבוע ובחיים. אני חולקת עם איריס את התחושה שלי שמטפלות ומטפלים לא נוהגים להעניק למוות מקום מרכזי בעבודה הטיפולית. ובכלל, החברה המערבית נוטה לברוח מעיסוק במוות.
אני שואלת את איריס על בחירתה הלא-שגרתית להקדיש מקום טיפולי מרכזי למוות, והיא מפנה אותי לדבריו של הפסיכולוג האקזיסטנציאלי, ארווין יאלום, הטוען שטיפול שאין בו התייחסות לנושא המוות, הוא טיפול חלקי וחסר. לדבריו: "תודעת המוות מובילה להבנה שאפשר לחיות רק בהווה – ההווה הוא כאן ועכשיו, ולהתרחשויות בעתיד אין כל ערובה".
"יאלום", אומרת לי איריס, "מדגיש את העובדה, שהמודעות למוות מסייעת להבחין בין עיקר לטפל, ומלמדת כיצד לחיות באופן נכון יותר. יאלום אומר, 'כשאנחנו מודעים למוות, אנחנו אסירי תודה ומלאי הערכה למיליוני העובדות של קיומנו... ללמוד למות נכון פירושו לימוד לחיות נכון'. בבואו לתאר את רעיונותיו, משתמש יאלום בדימוי יפה וכובש-לב: 'הרקע השחור שמספק לנו המוות, מבליט את הצבעים הרכים, העדינים והטהורים של החיים'".
איריס מוסיפה על דבריו של יאלום: "ניסיוני לאורך השנים לימד אותי שקביעותיו נכונות. יש מקום להתייחס לנושא המוות בשיחה עם מטופלים בכל שכבות הגיל, מתבגרים ומבוגרים, אולם התייחסות כזו נדרשת במיוחד עבור אלה המצויים בכניסה למחצית השנייה של חייהם, ובוודאי לאלה המצויים בשלבים מאוחרים יותר".
גירושים מאוחרים?
מות שרה והתמודדות אברהם עם מותה, מעוררים שאלות: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". המספר מבהיר שאברהם ושרה לא היו יחד בשעת מותה. אני תוהה האם היא ידעה על העקידה ועל כן סירבה לראות את אברהם? האם יצחק לא מוזכר בסיפור האבל והקבורה כיוון שהוא לא הסכים לראות את אביו ואת אימו לאחר העקידה? מאוחר יותר נגלה את אבלו הארוך של יצחק, אבל כרגע הוא נעדר מהתמונה.
טקסי אבל מתמשכים
בהתאם לנוהג העתיק, הקבורה מורכבת משני שלבים: בתחילה, אברהם סופד לשרה וכנראה קובר אותה בקבורה זמנית. אחר כך הוא קובר אותה במערת קבורה קבועה. בניגוד להתייחסות הקצרה למספד ולבכי, סיפור רכישת מערת המכפלה ארוך ומפורט.
קריאה פוליטית של הפרשה מציעה הסבר מסוג אחד לתיאור הארכני של רכישת המערה, אבל איריס ואני נמנעות משיחות פוליטיות, ומעדיפות לבחור בנתיב הפסיכולוגי, בניסיון להבין את ההתמודדות עם המוות של נפש קרובה: "פרידה מבן זוג בגיל זקנה, לאחר שנים ממושכות של שותפות, היא אירוע קשה ומטלטל", מסבירה איריס. "כולנו יודעים כבר בראשית נישואינו כי קרוב לוודאי שאחד מאיתנו יחיה בעתיד הרחוק לבדו, כאלמן או כאלמנה, אך ידיעה זו אינה מסייעת לנו כאשר התרחיש מתממש במציאות.
"בדרך כלל, התאלמנות היא בבחינת רעידת אדמה. ישנם אלה שבמהלך החיים מתכחשים לידיעה הזו ואינם נערכים כלל לאפשרות של חיים ללא בן זוג, אחרים עסוקים בכך באופן מוקצן ומביעים חרדה מתמדת מהמצב, ואף מקווים למות לפני בן או בת זוגם. לצד אלה, יש אשר נערכים לאפשרות שהם או בנות/בני זוגם יוותרו אלמנים. רבים עורכים צוואה כדי להשאיר הכול מסודר לאחר מותם. יש גם אלמנות ואלמנים שמתמודדים עם מוות על ידי עיסוק במורשת ובהנצחה של בן או בת הזוג שנפטרו".
אפשר לראות בהתעסקות המפורטת של אברהם ברכישת מערת המכפלה, דרך להתמודד עם הטלטלה שאחזה בו עם מותה של שרה, בעיקר אם נקבל את ההנחה שהמוות חתם תקופה קשה ביחסים הזוגיים, תקופה שבה חיו בנפרד, בלי אפשרות לפיוס טרם פרידה.
יצחק נותר בהר המוריה
גם יצחק לא זכה לסגירת מעגל עם שרה, לא נפרד ממנה כראוי ולא הצליח לסיים את אבלו על מותה. חידת החידות היא האם שרה ידעה על העקידה והאם יצחק התעמת איתה על כך. מה שלא נאמר בתורה, זוכה להשלמה בידי הדרשנים. מדרש חתרני מדמיין שיחה שהתקיימה בין יצחק לאברהם בשעת העקדה: "בבקשה ממך אבא (אומר יצחק), מהר ועשה רצונך ואל תעכב וגלול בגדיך וחגור מתניך. ושרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי". ועוד אמר יצחק לאביו: "יותר מזה, כשתשחטני ותיבדל ממני ותלך אצל שרה אמי, אם תשאל ממך אנה יצחק בני, מה תאמר לה ומה תעשו לזקנתכם?"
יצחק מצווה על אביו להניח את האפר שלו בחדר של אמו כדי ש"תזכור את יצחק בנה בבכי". כמה כאב, כעס והתרסה יש במשאלה הזו. לאחר העקידה לא נשמע עוד על מפגש של יצחק עם הוריו, אבל הפרידה כואבת ולא פתורה. הפגישה עם רבקה, אשתו, מעוררת תקווה שהנישואים יסייעו לסגירת המעגל: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".
"חגיגת תכריכים"
כאמור, יצחק נעלם מלוויית אמו – ואברהם, בן זוגה, מעסיק את עצמו לאחר מותה ברכישת מערת המכפלה. העניין הגדול של אברהם במערה שנועדה גם לקבורתו ולקבורת הדורות הבאים, יכול ללמד על הקבלה של המוות. איריס זכתה במהלך השנים להכיר טקסי מוות בני זמננו שתכליתם דומה: "יש שמגיבים בתהליכים רגשיים גלויים או סמויים על נוכחותו המוחשית של המוות", היא אומרת. "הם עשויים לשנות הרגלי חיים ולנקוט פעולות מעשיות, כגון כתיבת צוואה, רכישת חלקת קבר וחתימה על מסמכי ייפוי כוח מתמשך.
"ביום הולדתה ה-80 כינסה לילי, מטופלת שלי, את שלושת ילדיה. היא ביקשה שכל אחד מהם יעבור על חפצי האמנות שבביתה, ויסמן במדבקה את אלה שירצה לקחת בבוא יומה. התגובות לפעולות כגון אלה בקרב בני המשפחה נעות בין רתיעה, מבוכה וקבלה. ההיערכות לקראת המוות באה לידי ביטוי גם באימוץ טקסים חברתיים. רבקה סיפרה לי שאמה בת ה-75 וחברותיה, נפגשות מדי חצי שנה ל'חגיגת תכריכים', שבמהלכה הן מכבסות תכריכים בצוותא, מגהצות אותם, אוכלות, מפטפטות צוחקות ונהנות. טקסים כגון אלה חשובים, ועשויים לסייע בקבלת רעיון המוות המתקרב ובהתמודדות עימו".
להתפייס עם המוות
יש בפרשה גם רגע מפויס של סגירת מעגל. אברהם נפטר ושני בניו, המגורש והעקוד, משלבים ידיים ובוחרים לקיים יחד את טקס הפרידה מהאב: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא".
בשביל העולה מעין כרם לביתי שבשכונת קריית היובל, אני נפרדת מאיריס עטופה במחשבות על האפשרות לקיים טיול מיטיב, מלמד ומצמיח עם המוות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
סיפוריהן של הנשים האמיצות, נחמה תאנה ודורית (וכנראה גם נוספות), שאזרו עוז להתלונן על פגיעות מיניות מצד הרב טאו, מהדהדים ברחבי הרשת ובכלי התקשורת. ושוב אני נשאלת על הבחירה לומר למתלוננות "מאמינ.ה לך". למען חבריי וחברותיי המתלבטות, הכנתי את המדריך המקוצר ל"מאמינ.ה לך" (אודה על תוספות והצעות לשינויים שתעלו בבית המדרש שלנו, בטוקבקים).
אם את מסמנת V לצד חלק מהסעיפים, יש לך אחריות לומר "מאמינה לך" ולפעול בהתאם:
- את חלק מקהילה/קבוצה שבה הועלתה הטענה לפגיעה מינית.
- את מבינה שכשאת אומרת "אני מאמינה לך", את לא קובעת קביעה משפטית ולא שולחת אף אחד לכלא.
- את רוצה לומר למתלוננת: אני רואה את כאבך ומצטרפת אלייך בדרישה בלתי מתפשרת לבדיקה יסודית של תלונתך.
- את מודעת לכך שבענייני מוסר, אי נקיטת עמדה היא נקיטת עמדה. השתיקה שלנו היא הקרקע שעליה פורחת תרבות האונס.
- את מבינה שחקירה משטרתית לא תיפתח בלי לחץ ציבורי.
- למתלוננת או למתלונן יכולות כלכליות וחברתיות מוגבלות, ויש להם מה להפסיד כתוצאה מהגשת התלונה.
- המואשם הוא גבר בעל אמצעים וקהילה תומכת; גבר מאותרג (או אישה מאותרגת, כדוגמת מלכה לייפר).
- שמועות מתחילות להילחש על היות המתלוננ.ת "משוגעת" ומתלוננת סדרתית. שאלות בסגנון "למה נזכרת רק עכשיו" מופנות כלפי המתלוננת. אלה מנגנוני השתקה שמגבירים את החשד שמדובר בתלונת אמת.
- את מבינה כמה נורא לעמוד לבד מול מנגנוני רשע, אדישות והשתקה.
- את רוצה להיות חלק מהפתרון, ולא חלק מהבעיה.
"מאמינה לך" פירושו: לעזאזל איתכם, תתחילו כבר לחקור ולהתייחס ברצינות ובכבוד לאיש.ה ולתלונה.
אם ענית בחיוב על כמה מהסעיפים כאן, למדי את לשונך לומר: "מאמינה לך" – ופעלי בהתאם.
שבת שלום!
