שנות הדייטים שלי
בשנות העשרים שלי, שנות הדייטים, הגיע לדירת הסטודנטיות שלי בחור נחמד שהקשר בינינו הבשיל לידידות קצרה ותו-לא. שנינו השתייכנו למגזר ה"סרוג", אלא שאני הייתי עם רגל אחת בחוץ. בביקורו הסתכל ידידי על הספרייה שלי, והעיר: "אם היית גבר, היה אפשר לומר שהספרייה שלך משעממת".
השבוע שוב הייתה הספרייה שלי במוקד שיחה מגדרית ומגזרית מחויכת. טכנאי מזגנים, איש צעיר ונחמד מאוד, הגיע לביתי כדי לסדר עניינים שאני עומדת מולם חסרת אונים. עמדנו מול המזגן, ליד הספרייה. הוא התבונן בספרים ושאל במה אני עוסקת. "מלמדת תלמוד", השבתי. "מה?" תהה. "תלמוד, כלומר גמרא", תרגמתי בהיתממות והצבעתי על הכרכים הגדולים. "ואת מלמדת את הדברים בצורה פשוטה, כמו שהם באמת כתובים, כמו שמלמדים בישיבות של החרדים, או שאת ממציאה פירושים אחרים?" שאל בסקרנות ובלי טיפת ביקורת.
"אתה יודע", עניתי, "לאחר כמעט 40 שנות לימוד גמרא, אני חושבת שאין כזה דבר 'צורה פשוטה' ואין משמעות אחת לדברים הכתובים. גם אני וגם הרבנים החרדים, מלמדים את התורה בהתאם לאמונות שלנו. אף אחת לא יודעת מה 'באמת' כתוב בתלמוד, ואולי גם התלמוד עצמו לא יודע".
פרשנות היא מפגש בין עולמות. חוויה כנה של קריאה, כמו הקשבה, היא מאמץ להבין את הזולת. המאמץ הזה לעולם לא יתממש במלואו, שכן בלב מאמץ ההבנה נמצאת האישיות שלנו על אמונותיה, חלומותיה ומשבריה. האישיות שלנו היא השער לפרשנות, אבל היא גם החומה המונעת הבנה מלאה.
למי קראת מלאך?
להפטרת פרשת "תולדות" נבחר קטע מתוך ספר מלאכי. בפסוקי ההפטרה נוזף מלאכי בכהנים בני זמנו שלא נותנים לאלוהים את הכבוד הראוי לו. מלאכי משווה אותם לכהן הראשון והמושלם, לוי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".
אני מניחה שלא תופתעו לגלות שחז"ל עפים על הפסוק הזה, ומשתי סיבות: האחת, הפסוק משווה בין מי שמלמד תורה למלאך ה' צבאות, וכיוון שהם תופסים את עצמם כמלמדי תורה שאין בלתם, הם מבקשים לזכות במעמד של "מלאך ה' צבאות". הסיבה השנייה היא על דרך השלילה: החכמים מבינים שאם הם לא ימהרו לנכס את הפסוק לגילדה שלהם, הכהנים ייקחו עליו בעלות. הכהנים יכולים לטעון שהשבט תיקן את דרכו ושב לזכות בתואר "מלאך ה' צבאות".
דרשה פופולרית עושה הסבה לגיבור הפסוק והופכת אותו מכהן העבר לחכמי ההווה: "מהו שכתוב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'? אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו".
הם כרו לעצמם בור?
החכמים החליפו את הכהן בחכם, וזיכו את המובחרים שבחבורתם בתואר הבלתי ייאמן: "מלאך ה' צבאות". אלא שעם פתיחת מסלול הקידום ששמו "מלאך ה'", נולדה האפשרות להיות חכם שהוא לא "מלאך ה'" – ואם כן, האם נפסול לרוב הרבנים את תעודת ההוראה?
האם הדרשה הנועזת של החכמים ממעטת את מספר החכמים שמהם מותר ללמוד תורה, או שהיא מרחיבה את ההגדרה של מלאך ה', והופכת כל מלמד בחיידר ל"מלאך ה' צבאות"?
כשהקהילה הופכת אותך ל"אחר"
שתי אפשרויות לפנינו: או שהרף "מלאך ה'" נועד לצמצם את מספר מלמדי התורה, או שהוא נועד להגדיל את כמות החכמים-מלאכים, ולגרום להערצת קהילת החכמים. המקרה של אלישע בן אבויה, החכם שנאמר עליו ש"יצא לתרבות רעה" ועל כן כונה "אחר", הוא מקרה בוחן מצוין.
רבי מאיר, תלמידו של אלישע בן אבויה, המשיך ללמוד ממנו תורה גם לאחר שיצא ל"תרבות רעה". התלמוד מצייר תמונה מרגשת של לימוד התורה הזה: "מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו". כמה אהבה וכמיהה של תלמיד אל מורו נמצאות במשפט הזה, וכמה אומץ ועמידה איתנה של תלמיד שאינו מצטרף אל המורה שלו, וגם אינו ירא מ"מה יאמרו הבריות". הוא הולך אחר המורה ולומד ממנו תורה, בעודו יודע שדרכיהם הרוחניות נפרדו.
שנים חלפו, אלישע בן אבויה וגם תלמידו רבי מאיר נפטרו, אבל החכמים המשיכו לעסוק בלימוד התורה של הצמד המיוחד הזה. במהלך הנבירה בבחירתו של רבי מאיר, עלתה שאלת הרב כ"מלאך ה'": "ורבי מאיר כיצד למד תורה מפיו של 'אחר'? והרי נאמר: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'". על השאלה הזו משיב ריש לקיש, חכם שעל פי האגדה חי בעברו ב"תרבות רעה" – "רבי מאיר פסוק מצא ודרש: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' – לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי".
מתוך ההנגדה בין אלישע ל"מלאך אלוהים", אפשר ללמוד על מגמת החכמים להרחיב את הגדרת הרב כמלאך, ולייחס אותה לכל חכם, מלבד מקרים קיצוניים כאלישע בן אבויה. משום מה, אני לא מופתעת.
לעומת זאת, התגובה המיוחסת לרבי מאיר, מרגשת ומפתיעה. תראו איזה יופי, איזו דרשה מאירת עיניים ניצבת מול דרשת "מלאך ה' צבאות". רבי מאיר משיב למציבי הרף הרוחני של מלאך ה', בדרשת פסוק מספר משלי, הקוראת לאוטונומיה ואחריות אישית של הלמדן. ראשית הפסוק בלשון רבים, "דברי חכמים", וסיומו בלשון יחיד: "דעתי". על הפער בין לשון יחיד לרבים מבסס רבי מאיר את דרשתו: יש לשמוע דברי חכמים, אבל בסופו של דבר, להקשיב לדעתו של האל היחיד.
בהליכתו העיקשת של רבי מאיר אחר סוסו של אלישע, הוא מבקש ללמדנו שאין בעולם הזה "מלאכי אלוהים". גם הגדולים שבתלמידות ובתלמידי החכמים, אינם כאלה. המשימה הרוחנית שלנו היא להקשיב לדברי חוכמה, אבל לא לנהות אחרי חכמים. את הלב צריך לשים במקום שבו את מאמינה שנמצאת אלוהים, ואת המורכבות הזו אין רב בעולם שיוכל לפתור למענך.
עולם ללא מלאכים
התשוקה לתשובות מוחלטות, ל"מלאכי אלוהים" שיביאו לארץ את האמת האחת, היא כלי יעיל ורעיל בידי רבנים צדיקים (בעיניי עצמם), שהביטחון העצמי שלהם ואמונתם במלאכיותם עונים על צורך אנושי. הרבנים האלה פוטרים את עצמם מביקורת, ובזים בפומבי לכל אדם ולכל שאלה שמערערים את מעמדם. הם מעודדים את הקהילה שלהם להאמין שהם רבנים-מלאכים נטולי אגו ויצרים, ומשום כך אין עליהם פיקוח ופגיעתם רעה.
כן, אני כותבת בכאב וגם בכעס עצום על הרב טאו, שמחנך רבבות של גברים ונשים לציות עיוור. שדורש מנשות הקהילה לעמוד בדרישות צניעות מחמירות ביותר ומהקהילה כולה להסתגר מהעולם החיצוני "הפרוץ והמרעיל". הוא דורש ומקבל מתלמידיו ותלמידותיו ציות עיוור, הוא זוכה ליחס של "מלאך ה' צבאות" ומאותרג מכל כיוון אפשרי. גם כשהגן על עברייני המין קצב וולדר, קיבלה הקהילה את החלטתו בהרכנת ראש והמצאת תירוצים. ועכשיו, כשנשים אמיצות מעזות לשבור את החומה הבצורה העוטפת אותו ושמה "מלאך ה' צבאות", הוא ממשיך להתכסות בענני כבוד ומסרב לתת (בכל פורום שהוא) דין וחשבון על מעשיו.
אם היינו צריכות להוכחה נוספת לסכנה שבהסבת הפסוק "מלאך ה' צבאות" למעמדם של רבנים – הרב טאו מספק אותה בנדיבות.
הלב שלי מלא עד גדותיו תודה לנשים האמיצות, לגברים שתומכים בהן ולכל מי שנלחמות על האמת הכואבת והפשוטה: שום מלאך לא יבוא, ואין מי שמחזיק את האמת הרוחנית בכיסו ועל כן פטור מפיקוח ומביקורת. המצפון שלנו הוא המורה היחיד, ולפעמים הוא מוליך אותנו בדרכים קשות ובודדות. זה הזמן לחבק את נחמה תאנה, דורית והנשים הנוספות שמעזות להוציא לעולם את הסיפורים שאצרו בקרבן.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב נחמן פרשנות כה יפה שאין לי עניין להוסיף עליה או לגרוע. אני מביאה אותה כאן כלשונה עבור מי שלא זכתה לקרוא את הטוקבק המצוין:
"שם הפרשה 'חיי שרה', אבל מסופר על מותה וקבורתה. כי אולי חייה לא היו חיים. אברהם נתן אותה למלך מצרים כדי להציל נפשו. את בנה יחידה עמד להעלות לעולה. התנהג אליה באדנות: 'מהרי, לושי ועשי עוגות'. היא מתה בודדה בחברון, הוא לא חי לצידה בזקנתה ובעיצבונה: 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה'".
נחמן יקר, אתה מוזמן לכתוב איתי טור לאחת הפרשות. אשמח אם תיצור קשר (ההזמנה תקפה גם לחברות וחברים אחרים בבית המדרש שלנו). אני בכתובת: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
