אגדות שהופכות את הבטן
נפתח בסיפור מבחיל על סעודה מפסקת, תלמיד חכם רעב ובעל הלכה שבידיו המקל והגזר (מסכת חולין בתלמוד הבבלי, דף ק"י, מתורגם): "רמי בר תמרי... הגיע לסורא בערב יום כיפור. הוציאו כל בעלי הבתים את העטינים של הבהמות שלהם וזרקו אותם, הלך רמי ליקט ואכל אותם. הביאו אותו לפני רב חסדא, אמר רב חסדא לרמי: למה אתה נוהג כך? אמר לו רמי: ממקומו של רב יהודה אני, ובמקומנו מתירים לאכול עטינים של בהמה. אמר לו רב חסדא: ואינך סובר 'נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם'? אמר לו: מחוץ לתחום אכלתי אותם".
שוו בדמיונכן את התמונה: תלמיד חכם מהישיבה הבבלית בפומבדיתא, ישיבה שמתקיימת בתוך קהילה ותיקה ולמדנית, מגיע לישיבה צעירה ושמרנית, ששמה סורא. אנשי פומבדיתא נודעו בחריפותם ועל כן נאמר עליהם שהם יודעים להכניס פיל בקוף של מחט.
למה דווקא עטין?
אגדות שונות מתארות את רגעי הראשית של ייסוד הישיבה בסורא. מייסד הישיבה היה רב (רבי אבא בר איבו), ועל פי אחת האגדות הוא נדד במזרח בבל, באזור שבו הקים את הישיבה, ולתדהמתו שמע אישה יהודייה שואלת את חברתה בכמה חלב יש לבשל כמות מסוימת של בשר.
זה לא אומר שהקהילה המקומית לא שמרה על איסור "לא תבשל גדי בחלב אימו", אלא שייתכן שהם פירשו את התורה כפשוטה ומבחינתם כל עוד לא מדובר בגדי ואימו, הכול כשר.
רב המזועזע החליט לשים סייגים לקהילה ואסר עליהם לאכול אפילו עטין של בהמה. לא כתוב ולכן לא נדע האם הקהילה לקחה ברצינות את האיסור שהטיל עליה המהגר מארץ ישראל.
למה דווקא ערב יום כיפור?
התמונה קשה לצפייה; ערב יום כיפור והמשפחות היהודיות של סורא שוחטות בהמות, מבתרות אותן ומכינות סעודות פאר מכל חלקי הבהמה. בהפגנת אדיקות דתית הן משליכות מהבתים את העטינים של הפרות. ביום כיפור גם לכלבים יהיה מה לאכול...
ערב יום כיפור הוא זמן לעסוק בצבירת מצוות, אבל קהילת סורא עסוקה בצבירת חומרות ונתחי בהמות. אף משפחה אינה פנויה לראות את החכם הנווד שאוסף עטינים מערימות האשפה.
ואולי זו הפגנה?
האם רמי הוא עני אומלל שלא זוכה לאירוח ונאלץ לחזר על העטינים, או שהוא הגיע לסורא כדי להפגין את העליונות הלמדנית של ישיבתו, ולנהוג בערב יום כיפור כפומבדיתאי בסורא?
רב חסדא, ראש ישיבת סורא, לא יוצא טוב מהסיפור. בערב יום כיפור הוא לא מבלה עם משפחתו ולא עוסק במעשים טובים ובתשובה, אלא מקים מערך שיפוט מהיר לעברייני העיר ואף מעסיק שוטרים שמחפשים עבריינים. המזל הרע של רב חסדא מפגיש את השוטרים שלו עם רמי, שהתמקם בפאתי העיר וממנגל עטינים.
הורדת ידיים למדנית
רמי לא מוכן לקבל את ההחמרות של סורא, ורב חסדא נופל למאבק למדני. כך זה נמשך –
רב חסדא שואל את רמי: במה צלית את העטינים? עונה לו רמי: בחרצנים. ושמא מיין נסך היו? שואל רב חסדא. עונה לו רמי: לאחר שנים עשר חודש היו. ושמא של גזל היו? אמר לו: ייאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים.
שני דברים ניכרים בדיון זה, גם בלי שניכנס לפרטי הסוגיות ההלכתיות: האחד, רמי מביס את רב חסדא. והשני, הסיפור הולך ונהיה מגעיל. רמי מנצח ברמה הלמדנית אבל הבטן שלו (וגם שלנו) מתהפכת מהתבשיל הרקוב שהוא רוקח: "ראה רב חסדא שרמי לא מניח תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין? אמר לו: חולה מעיים אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים – פטור מן התפילין".
ואיך רמי לא יסבול ממחלת מעיים, אם ימי הנדודים שלו מסתיימים באכילת בשר שהושלך ל"מבואות המטונפים" ונצלה על גבי חרצנים מעופשים?
אני רק שאלה
מה יקרה אם במקום בית דין והתקפות הלכתיות, רב חסדא יכין לרמי כוס תה ויראה לו היכן נמצא בית הכיסא?
בהמשך האגדה
אם זה לא מספיק, בהמשך האגדה נגלה שבבית הדין של רב חסדא מעסיקים אנשים שמלקים את החוטאים בשוט, ונראה את רמי בר תמרי משתמש בלמדנותו כדי להציל יהודי מקומי מהצלפות השוט של רב חסדא וחסידיו.
השד והשוט
אני רוצה להתמקד בשני דימויים באגדה; העטינים, השדיים, שמהם מנסה רמי, בצורה וולגרית, להזין את עצמו מול השוט ההלכתי שרב חסדא מנסה (ללא הצלחה) להפעיל. ברמה הסמלית, האגדה מציבה זה מול זה את הכוח הנשי מול הכוח הגברי. רמי מייחל לחמלה בערב יום כיפור, הוא כמה לאם שתתן לו מחסה, מזון חם ואהבה ללא תנאי. תחת זאת, הוא זוכה ל"מוסר אביך". הוא מקבל את הצד הנזפני והמצליף של יום הכיפורים; פטפטנות הלכתית-שמרנית חסרת מנוחה או רחמים.
נעבור לפרשה
כאן אנחנו מדלגות לאחור, אל פרשת השבוע – הפרשה שבה נולדים כמעט כל ראשי השבטים, ראשי הפטריארכיה הישראלית. את הבן הראשון יולדת לאה, והיא מעניקה לו את השם "ראובן" שמבהיר מיהו המין הנבחר. יש לשער שנשות יעקב ילדו גם כמה בנות, אלא שהבנות לא יירשו את אבא ולא ינהיגו שבטים ולכן הן לא מעניינות. לא קיימות. מבחינת המספר המקראי והתודעה היהודית שלנו, האימהות ילדו רק בנים.
אלא אם כן נאנסת
אם נאנסת והאנס שלך הואשם בחילול כבוד המשפחה והגברים במשפחתך פתחו נגדו במלחמה, אז יהיה לך קיום (רגעי ומבוזה) ויהיה לך שם. יקראו לך דינה, כלומר – זה הדין שלך ואת אשמה באונס שלך.
נקמת אלת-שדי
כשחבר הכנסת אבי מעוז מסגביר לנו ש"התרומה הגדולה ביותר של נשים היא בנישואים וגידול משפחה לתפארת", הוא מציע גרסה יהודית – אותנטית, יש לומר – ל"סיפורה של שפחה". המסורת הפטריארכלית, זו שהביאה אלינו את החלוקה השבטית ואת המשימה הלאומית להינשא וללדת בנים-ראשי שבטים, ניצחה. בגלגולים מאוחרים יהפכו ראשי השבטים מרועי צאן לראשי ישיבות. והנשים? הן תישארנה נשים.
אבל אבי מעוז גם טועה. כמו רב חסדא, הוא לא מבין שלשליטה הכוחנית יש גבול ויש פרצות. הכוחות הנשיים הרמוסים, הקולות המושתקים של ראשות השבטים והאלות, לא נעלמו – והם תוקפים את התרבות הפטריארכלית במקומות מפתיעים.
נקמת אלות מדוכאות ממלאת את העולם הלמדני בדיונים משונים על אכילת עטינים. שהרי היכן שהוא, גם אם במקום מוזר וגרוטסקי, העולם נזדקק לקולה של אמא. ותלמיד חכם אחד, חריף ובודד, יעמוד על ערימת עטינים בפאתי עיר שהפכה חמלה למלחמה. כמה לרוך אימהי, הוא יקיים מיצג שימחיש את הכאב והאשמה של תרבות שהשליכה את השד האימהי לערימות האשפה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כבר שבועות רבים שחברתנו זהבה מתמידה לכתוב: "הרוחמה מפחדת מגברים חזקים וצודקים שמעמידים אותה במקומה". תודה זהבה על האבחנה, היא נכונה חלקית. לפעמים אני פוחדת מגברים "חזקים", זה קורה כשהם מאיימים עליי ובוודאי כשהם תוקפים אותי. ביחס להמשך דברייך, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה "גברים (או נשים) צודקים", אבל אני פחות מתעניינת במי שמאמינים שהצדק זורח מעל לראשם.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובקשר למקומי, אני לא יודעת מהו – האם לכל אדם יש מקום קבוע? אבל אם את מדברת על המקום שחבר הכנסת מעוז מתעקש להכניס אותי אליו, תאמיני לי שאני אלחם. אני אפחד ואלחם, עבורי ועבור כל הנשים והלהטב"קים שהוא מבקש להדיר ולהגדיר.
שבת שלום!
