כשהאגרוף הופך למשטרה
סיימתי שיחת טלפון עם ראנה, אימו של איאד אל-חלאק ז"ל, שנורה למוות בידי שוטר. התקשרתי כדי לוודא ולעדכן אתכן ואתכם במועד הדיונים הקרוב. ראנה, כל כך חלשה, רזה ושברירית כמו ציפור. לפני כחודשיים היא שברה יד והגוף שלה מתקשה להשתקם. אין מילים לתאר בהן את כאבה.
- "אם השקרים יימשכו, הבן שלי עלול לשבת 12 שנים בכלא"/ ל', אמו של שוטר מג"ב
"אני מפחדת לבוא לבית המשפט", היא אמרה לי, "אני מפחדת מבן-גביר, מפחדת שהוא יעשה לנו משהו. לא יודעת למה אני פוחדת ממנו. אמרתי לחיירי בעלי שאולי לא אבוא הפעם, אבל הוא אמר שאנחנו צריכים להיות בראש. אני פוחדת. תבואי לקחת אותנו מהבית?" ברור שאבוא, ואני יודעת שלא אבוא לבד.
החוק הלא-כתוב של ההורים השכולים
אני יודעת מדוע ראנה פוחדת מבן-גביר, שהרי הוא וחבורתו הגיעו לדיונים קודמים בבית המשפט ופעם אחת היא הלכה לעברם מוכת הלם וכאב. אם שכולה ששוקלת בקושי ארבעים קילו מול חבורה מתלהמת. יש כלל אחד שנהוג לכבד גם בוויכוחים פוליטיים חריפים: לא פוגעים בהורים שכולים. אבל גם הכלל הזה כבר נחצה יותר מפעם במדינת ישראל. איתמר בן-גביר הניף את זרועו מול הגוף השברירי של ראנה, ושוטרים ושוטרות מיהרו לחצוץ בין הזרוע שלו לפנים שלה. החבורה קראה לה ולבנה טרוריסטים. ככה. בפניה. אישה שבורת לב וילד-איש עם אוטיזם ומוגבלות שכלית, ששיחק בבובות טום וג'רי ואסף סוכריות. "טרוריסטים".
ועכשיו מה? עכשיו איתמר בן-גביר הוא המשטרה, ונותרנו רק אנחנו לשמור על ראנה. חברות שלי, האפשרות לשבת בבית לא קיימת יותר. ביום ראשון הקרוב בשעה 8:30, נקדם את פני השנה האזרחית החדשה בעשיית המעשה הנכון, ונעמוד עם משפחת אל-חלאק ברחוב צלאח א-דין בכניסה לבית המשפט המחוזי בירושלים. משפחת אל-חלאק זקוקה לנו (וכך גם מדינת ישראל).
חוק האפליה
מי שחושבת שהשרה הנכנסת אורית סטרוק המציאה את השיטה, מוזמנת לקרוא בפרשת השבוע ולחשב מחדש את מסלול האפליה. פרשת "ויגש", שמציגה את האופן האציל שבו התפייס יוסף עם אחיו, מציגה מיד אחר כך פנים פחות אצילות של יוסף – את האופורטוניזם וההתנהלות הכלכלית ערלת הלב מול המצרים.
יוסף מביא למצרים את משפחתו, ומפעיל על פרעה את המניפולציות הנדרשות כדי שמשפחתו תקבל מכל טוב ארץ מצרים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו... אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי... וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן".
לפרעה יש סיבה טובה לצ'פר את משפחתו של יוסף, שכן יוסף, בתבונתו ובקשיחותו, מעביר למלך בעלות על כל אדמות מצרים. המלך שהתעשר משנות הרעב שפקדו את עמו, יכול להרשות לעצמו לגלות נדיבות כלפי משפחתו של מי שעושה עבורו את העבודה ה"מלוכלכת" של העברת רכוש העם לחשבון הבנק של המלך. וכך אכן קורה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ... וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף".
זו לא אני, אלא המספר המקראי
בנקודה שבה מסתיים תיאור הטיפול המפנק במשפחת יעקב, מתחיל תיאור חרפת השעבוד של העם המצרי: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב... וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת... קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה... וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם".
אוי, המספר.ת המקראי.ת המתוחכם.ת, כמה אומץ וחתרנות יש באופן שבו נבנו שני הסיפורים הצמודים – העושר שבו מתקבלים המהגרים מכנען והרעב והעבדות של המקומיים. נקודת התורפה האנושית, ה"טף", חותמת כל אחד מהסיפורים. בסיפור הראשון: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", ובסיפור השני נשלחים העבדים הרעבים לזרוע את אדמתם שהייתה לאדמת המלך, וממה שיישאר בידם יוכלו: "לאכול לטפכם".
גם שלושת הכ"פים נולדו במצרים
יוסף, החכם באדם, הכין מראש מאגרי מזון מצוינים שיזינו את ארץ מצרים וייתנו מענה גם לפליטי רעב שיגיעו מאזורים סמוכים. במצרים אין בעיה של מזון, אבל יש בעיה חמורה של תאוות שלושת הכ"פים: כוח, כבוד וכסף. אם יוסף יכול להעניק לעם מזון בתשלום – הוא יכול להעניק אותו גם ללא תשלום. המזון עצמו הרי קיים. יתר על כן, מחסני המזון נאספו מתוך "כספי המיסים" של המצרים, והם שייכים למצרים בדין: "וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת... וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב... וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר".
אבל המזון נשמר במחסני המלך ולכן הוא הופך לרכוש המלך. בשלב זה, כדי שהעם יקבל את המזון שהוא צבר, עליו לרכוש אותו בחזרה מהמלך. כשנגמרים הכסף והרכוש – העם מוכר את עצמו ואת אדמותיו למלך. הרעב של העם הוא ההזדמנות של המלך ויוסף. המלך מקבל כסף (והמון), יוסף מקבל כוח וכבוד – וארץ מצרים נבוכה.
גלגל חוזר בעולם
לא לחינם מצמידה התורה את תיאור האירוח המפואר של משפחת יוסף לתיאור הקנייה האכזרית של המצרים. ספר בראשית עומד להסתיים בטעמו המר של סיפור על נסיך עברי שהתחיל את חייו כנסיך של אביו, נמכר על ידי אחיו לעבדות במצרים. הוא עלה לגדולה, נפל לבור ושוב עלה לגדולה, הפעם גדולה בלתי נתפסת, בארץ החדשה. הנסיך שרוצה לבסס את מעמדו הופך את עצמו למשרת מהחלומות עבור מלך מצרים והופך עם שלם לעבדים עבור המלך.
באותו זמן הוא מביא את משפחתו מוכת הרעב מארץ כנען ומעניק לה את מיטב האדמות של המלך (כלומר, האדמות של העבדים). בני יעקב הופכים לנסיכי מצרים החדשים בעוד נשות ואנשי המקום מזי רעב ומשועבדים למלך. בעוד כמה עמודים יתהפך הגלגל ומשפחת האצולה, שמרחוק באה, תנקר עיניים ותעורר פחדים מרבצם. המשפחה תשועבד והמצרים יהיו המשעבדים.
העיקרון החשוב ביותר בחוק האפליה הוא עקרון הבומרנג
תרבות שלא מאמינה שכולנו, אבל כולנו ממש – נשים וגברים, יהודיות ולא יהודיות, מכל המגזרים, המגדרים והנטיות המיניות – נבראנו בצלם אלוהים, לא תוכל לבסס חברת צדק. מי שרודפת ערביות, לסביות, הומואים, טרנסיות וטרנסים עלולה למצוא את עצמה באחד הימים מתמודדת עם שנאה ורדיפה.
אני מאחלת לשרה אורית סטרוק ולכל חבריה וחברותיה בממשלה הנוכחית, חיים ארוכים, טובים ושוויוניים. אני מבטיחה להיאבק על הזכויות שלהן ושלהם אם אלו יעמדו בסכנה. אני מתפללת שאורית וחבריה יבינו שיש רק סוג אחד של שוויון – שוויון לכול.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות.ים שלי, אתן.ם כבר רגילות.ים לכך שאני כותבת בלשון אישה ומתכוונת לנשים ולגברים גם יחד. אני אוהבת את כל בריותיו של הקדוש ברוך-הוא (נשים, גברים וגם חיות) ועל מנת לתקן במשהו עוול של אלפי שנים, צורת הפנייה שלי היא בלשון אישה, אלא שלאחרונה טרחה האקדמיה ללשון עברית לעדכן אותנו בכך שהנקודה המגדרית אינה צורה תקנית בשפה העברית – ולכן בחרתי הפעם לשלב בכתיבתי גם את הנקודה המגדרית. חשוב לי להשתמש בה בטור זה כדי לעדכן את האקדמיה ללשון עברית שההתערבות שלה במאבקים חברתיים-פוליטיים היא לא תקנית.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerבאופן אישי אני מעדיפה את חוסר התקניות שבפנייה הסתמית בלשון אישה על חוסר התקניות של הנקודה המגדרית, אבל אם האקדמיה בחרה לנסות להזיז ממקומה את הנקודה המגדרית – אני אעשה לה כבוד. ואגב תקניות – באקדמיה ללשון עברית יש 30 חברים ושמונה חברות. מעולם לא הייתה לה נשיאה. והן מדברות.ים איתנו על הנקודה המגדרית. טלו נקודה מבין עיניכם.ן.
שבת שלום!
