"כמו חיות הם נוהגים"
השבוע הייתי יכולה לצחוק פעמיים ממשפט אחד שנאמר בטון ממש לא מצחיק. נכנסתי למונית, והנהג שניסה לצאת מהחניה ונחסם בידי תנועה ערה ולא מתחשבת של מכוניות, אמר בזעם: "הנהגים האלה, כמו חיות הם נוהגים". מיד מצאתי את עצמי מדמיינת חמורים, היפופוטמים, פילות ולביאות נוהגות במכוניות (גם כמה מקקים ותמנונה אחת הצטרפו לתמונות שעברו לי בראש). מה שעוד הצחיק אותי הייתה העובדה שנהג המונית לא היה פחות עצבני מהנהגות שעיצבנו אותו, אבל בדיוק בגלל זה לא העזתי לצחוק.
ברגעים שבהם לא צחקתי, חשבתי על הנטייה האוטומטית להשוות התנהגויות אנושיות לא נעימות להתנהגות של חיות. החל באלימות שגרתית על הכביש, דרך התואר "חיית אדם" וכלה באימה הגדולה מכולן: "החיה הנאצית". מובן שההשוואה משוללת כל קשר למציאות, שכן המין היחיד שנוהג באלימות בכביש, שהורג בשביל להרוג ואף ממציא מכונות רצחניות, הוא המין האנושי. אז מה יוצא לנו מההשוואה הטיפשית והפופולרית הזו? מה אנחנו מרוויחות כשאנחנו מייחסות את האלימות שלנו לחיות – ומה אנחנו מפסידות?
"חכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועים"
חכמי אומות העולם התאימו את עצמם לפרשת השבוע הפוליטית שלנו, שהרבתה לעסוק בהשוואות בין בני אדם לחיות (אבל עוד נגיע לגלגל ולמזלות). הגדילו לעשות השבוע רבנים המקורבים לתנועת ש"ס. במצעד דימויי החיות פתח הרב מאיר מאזוז, שהשווה את חברינו הגאים לבהמות: "סגור את החלונות, תאמר לילדים: יש פה מצעד הבהמות, אין לכם מה להסתכל עליו. יש פה בהמות הולכות על שתיים. מה נעשה להם?"
דבריו הקשים הרב מאיר מאזוז על אמיר אוחנה
אף על פי שלא מדובר בשגב ספרותי, חשוב לנתח את הדברים החמורים של הרב מאזוז. נראה שבבחירתו לדמות אנשים גאים ונשים גאות לבהמות, הוא מנסה להשיג שני דברים. האחד (ואף המקובל והנדוש) הוא להקיף את הקהילה הגאה במעגל של גועל, רתיעה ובוז. ההנחה היא שבהמות הן יצורים נחותים, והרב מאזוז מקווה שהשינמוך של הקהילה למעמד של בהמות, יוביל לנידוי של המזוהים איתה ולהשארה בארון של מי שעדיין לא מזוהים. הוא כמובן לא לוקח בחשבון את כאבי הלב, הפגיעה בצלם אלוהים, הלבנת הפנים וסכנת האובדנות שטמונים בדברים שלו. כלומר, אני מקווה שהוא לא היה מודע להשלכות של המילים שלו.
ה"הישג" השני שהרב מאזוז מייחל לו, הוא מזעור הנזק של מצעד הגאווה הירושלמי. במחיר דמים הגענו למצב שבו מצעד הגאווה הירושלמי הוא עובדה קיימת. הרב מאזוז יודע שלא יוכל לבטלו, ועל כן הוא מבקש מההורים לסגור את חלונות הבית וגם את חלונות הלב. אין מה לעשות נגד בהמות, הן לא מבינות הסברים. הנימוק לחוסר היכולת לבטל את המצעד הוא בטענה לנחיתות האינטלקטואלית של הצועדות: 'בהמות, מה נעשה להם?' אין דרך לשכנע אותן, ולכן כדאי להתעלם מהן.
חמור מקושט באבקת סוכר
אחרי הרב מאזוז הגיע הרב בן-ציון מוצפי, שכינה את השר סמוטריץ' "טיפש", "טמבל" וגם "חמור", וזאת בגלל החלטתו לבטל את המס על המשקאות הממותקים (ולאחר מכן התנצל על הביטויים הקשים). צודק הרב מוצפי שביטול המס פוגע בראש ובראשונה באוכלוסייה החרדית, שעדיין מרבה לצרוך משקאות ממותקים. אבל במה חטאו החמורים, ומה מרוויח הרב מוצפי מההשוואה של השר לחמור? אפשר להניח שהרב מרוויח דימוי קליט שישעשע ויתפוס את לב המאזינים והמאזינות לדרשה. הדימוי חוסך ממנו את הצורך בוויכוח ענייני עם סמוטריץ', וזה תמיד כוחם של עלבונות – בשביל מה לחשוב ולהעלות טיעונים אם אפשר להעליב את היריב?
2 צפייה בגלריה
"מצעד הבהמות" ב-2006. רק החמור עומד ושואל: למה אתם לא לוקחים אחריות על הטיפשות והרשעות של עצמכם?
(צילום: חיים צח)
לפני 17 שנים השתמש סמוטריץ' בדימויי חיות, וגם הוא, כמו הרב מאזוז, עשה זאת נגד מצעד הגאווה הירושלמי. בניגוד למאזוז הוא לא הסתפק במילים, וצעד עם חמורים וכלבים של ממש בתגובה על מצעד הגאווה. אז הנה, סמוטריץ', גלגל חוזר ומזלות קבועים: באת לקלל ונמצאת מקולל. ורק החמור עומד ושואל: למה? למה החלטתם שאני טיפש, ולמה אתם לא לוקחים אחריות על הטיפשות והרשעות של עצמכם?
עם ברכות כאלה, מי צריכה קללות?
השבת בפרשת השבוע אנחנו נפרדות מיעקב, מיוסף וממשפחות ספר בראשית. יעקב נפרד מבניו במלל ארוך שלפעמים זוכה בפינו לכינוי "ברכות יעקב לבניו", אלא שבניגוד ליצחק, יעקב נפרד מבניו בסוג של נבואה ולא בברכה: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". לדברי הנבואה מצרף יעקב גם חשבונות עבר.
ייתכן שאת ההשראה לדבריהם קיבלו הרבנים מפרשת השבוע, שכן בדברי הפרידה יעקב מרבה לדמות את בניו לחיות: "גור אריה יהודה", "יששכר חמור גרם", "דן נחש", "נפתלי אילה שלוחה" ו"בנימין זאב יטרף".
הומור של חמורים
יש רגעים של הומור תלמודי משובח, ואחד מהם קשור לקביעה התמוהה של יעקב ביחס לבנו: "יששכר חמור גרם". זוכרות את הסיפור המוזר והעצוב על לאה שמקבלת מראובן את צמח הדודאים, ומוכרת אותם לרחל תמורת לילה עם יעקב? "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר".
כשאני קוראת את הסיפור הזה אני תמיד רואה לנגד עיניי את הילד שמביא לאמא פרחים, והיא לא מבינה את האהבה שהושקעה בהם ולא נוצרת אותם קרוב לליבה. איכשהו מתנגנן לי בראש: "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר".
לאה לא מצליחה לשמור את פרחי האהבה של בנה מחוץ לשטח האש שבינה ובין רחל, והיא מנופפת מול אחותה העקרה בצמח הדודאים, שנחשב לסגולה לפקידת עקרות. רחל שזקוקה לברכת הפריון ניצבת בצומת בלתי נסבל: או דודאים או גבר, אומרת לה לאה, ביודעה שרחל זקוקה לשני הדברים – ולרחמי שמיים – כדי להרות. רחל קונה את הדודאים ולאה שוב נכנסת להיריון, ומהלילה הזה נולד הילד ששמו מייצג את האומללות המשפחתית – יששכר: ילד שהוא שכרה של לאה על ליל הדודאים.
ומה עם החמור והבדיחה? החמור, אומרים חז"ל, הוא זה שבאמת גרם ללידת יששכר. אל תקראו "חֲמֹר גָּרֶם" אלא חמור גורם (להיריון). ומעשה שהיה כך היה: "יששכר... חמור גרם אותו, וכי מנין הייתה לאה יודעת שבא יעקב? אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאת לקראתו". כשיעקב נפרד מבניו הוא טורח לספר להם על הרגע שבו אבא ואמא עשו את יששכר, ילד שנולד הודות לנהקת חמור.
ישוחררו החמורים אלתר
לשר סמוטריץ', לרבנים וגם לנהג המונית העצבני, אני רוצה להציע לשחרר את החמורים ולהתחיל לקחת אחריות על המעשים שלנו. מי שבוחרים להשוות להטב"קיות לבהמות עושים מעשה מכוער, טיפשי וגם מסכן חיים. יש לכם מה לומר נגד מצעד הגאווה? אדרבה, תעלו טיעונים ואנחנו נתמודד איתם. אבל הבעיה שלכם היא שאתם יודעים שעם הטיעונים אנחנו נתמודד בקלות ובהצלחה: יש טיעונים חד-משמעיים שמוכיחים את הסבל וחוסר התוחלת שבטיפולי ההמרה. קל להתמודד גם עם הטיעון "זה נגד הטבע" – מי שמגדלות חיות יודעות שיחסי אהבה וגם יחסי מין חד-מיניים הם חלק מהטבע.
המציאות החברתית מראה שהטיעונים הלוגיים לא הועילו – ומשום כך אנשים מנסים לעבור לשלב ה"גועל נפש". כיוון שאני אוהבת בנות ובני אנוש וגם חיות, אני שמחה לטעון שההשוואה לכלבים וחמורים לא מעליבה. אם בני יעקב לא נעלבו מהשוואתם לחיות, למה שאנחנו ניעלב? אם הייתי מארגנת את מצעד הגאווה, הייתי מצרפת אליו, כפעולה של ניכוס מחדש, את הכלבים והחמורים – ומראה שנהקות לא יבהילונו. מי ייתן ונתנהג כולנו בחופשיות, בפשטות ובנדיבות של חיות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על כך שיוסף הפך את המצרים לעבדי פרעה, וליאת הגיבה על טענתי: "לא מדויק. האיכרים נותנים לפרעה רק חמישית מהתוצרת. יש הרבה אנשים שהיו חולמים לשלם רק 20% מס הכנסה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerליאת יקרה, ראשית ובעיקר, תודה על התגובה העניינית. כמה נעים לעסוק בדברי תורה. דבר שני, את צודקת שהאיכרים נתנו לפרעה רק חמישית מהתוצרת, אבל זה קרה לאחר שיוסף העביר לבעלות המלך את האדמות שלהם. כלומר הם איבדו את הבעלות על הקרקע, הפכו לאריסים של המלך, וכאריסים, נתנו לו חמישית מהתוצרת. זה קצת פחות משתלם.
שבת שלום!
