אולי היינו נשארות במצרים
כמה טוב שהיה לנו משה, איש אחד אמיץ, כריזמטי ומחויב, שאלמלא היה קיים אולי היינו אנו ובנותינו ונכדותינו משועבדות למצרים. עוצמתו של משה מטילה צל על המנהיגות השבטית של בני ישראל, זקני השבטים, שמוצגים לעומתו כמנהיגים רופסים. אגדה מפורסמת מבליטה את הפער בין המנהיג שהגיע מרחוק, למנהיגות שצמחה מתוך שבטי העבדים.
כדרכן של אגדות, גם האגדה שלפנינו מתבססת על פער בין הפסוקים. בתחילת פרשת שמות מציג אלוהים בפני משה את תוכנית העבודה: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ". ואכן משה, בסיועו של אהרון, מנסה להיענות לצו האלוהי ולהיעזר בזקני השבט: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אלא שברגע האמת ניצבים רק משה ואהרון מול פרעה: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה".
לאן נעלמה המנהיגות המקומית?
חז"ל עטים על הפער בפסוקים, ומציגים אגדה עצובה ומציאותית: "היכן הלכו הזקנים שלא חשב אותם עמהם? והלא כבר אמר לו הקדוש ברוך-הוא: 'ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים'? אמרו רבותינו: הלכו עמהם הזקנים והיו מגנבים עצמם ונשמטים, אחד אחד, שניים שניים, והלכו להם. כיון שהגיע לפלטרי (לארמון) של פרעה לא מצא אחד מהם".
אני זוכרת את התמונה הזו עוד משיעורי התורה בבית הספר היסודי. בדמיוני ראיתי טור של זוגות, כמו שהורו לנו ללכת בטיולי בית הספר: משה ואהרון, המורים, הולכים ראשונים, ואחריהם משתרך טור ארוך של זוגות. לאורך הדרך נשמטים בשקט חלק מהצועדים, אלא שמשה ואהרון שצועדים ראשונים לא רואים זאת. רק כשהמנהיגים עוצרים בפתח הארמון הם מגלים שכל התלמידים ברחו לאוהליהם, ואת המאבק לשחרור עם העבדים הם יידרשו להשלים לבד.
השנה שבה חוסלה הדמוקרטיה הישראלית?
בכל בוקר בשבועות האחרונים אני משפשפת את עיניי ושואלת את עצמי האם אני באמת חיה בימיה האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית. האם במבט לאחור יסמנו ההיסטוריוניות את החודשים האלה כימים של התרחשות דרמטית – חורבן המדינה הדמוקרטית וראשיתה של הדיקטטורה הישראלית.
אני מנסה למצוא סיבות להירגע ולא מצליחה; שר המשטרה (מה שנקרא היום "הביטחון הלאומי") הורשע בשמונה עבירות פליליות, ביניהן תמיכה בארגון טרור והסתה לגזענות. שר הפנים והבריאות, המשנה לראש הממשלה (ואולי גם שר האוצר בהמשך), ישב בכלא בעוון לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים – ולאחר שיצא מהכלא הורשע שוב בעבירות מס. הדובדבן שבקצפת המרירה הזו היא הרפורמה במערכת המשפט של נתניהו ויריב לוין.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין. אנחנו מפחדים? בהחלט
(צילום: אלכס קולומויסקי)
זוכרות את הפעם ההיא שבה ביבי שילהב את חברי הליכוד בקביעה הקצבית: "הם מ-פ-ח-דים"? אני מודה שהוא צדק, ואני חושבת שלו וגם לנו לא היה מושג עד כמה.
פחד הוא לא תוכנית עבודה
אלא שבניגוד לזקנים שנשמטו אט-אט מהשורה הצועדת אל פרעה, אנחנו יודעות שפחד הוא לא תוכנית עבודה. נתניהו הוא מנהיג מבריק, שנון וכריזמטי שמצליח להצעיד אחריו שורות ארוכות של מעריצות ומעריצים. למרבה הצער (ואולי לא) אין מולו דמות כריזמטית שיכולה להוביל את המאבק לשמירת הדמוקרטיה. אין לנו משה ואהרון שייאבקו על ביטול רוע הגזֵרות. אנחנו לבד, ואם נישמט מהשורה לא תישאר דמוקרטיה.
אני לא מצטרפת לחבורה של רוכשות כרטיסי הטיסה. ולא, אני לא פטריוטית ואין באמתחתי סיסמאות ציוניות. אני כאן כיוון שכאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדיי. אני כאן כיוון שהעברית היא שפת החולין והקודש של חיי, ואין לי תוכניות לקנות במכולת בשום שפה אחרת. אני כאן כיוון שיש כאן קהילות מדהימות וחברה אנושית משובחת, ואני כאן כיוון שאין מקום בעולם שבו אהיה פטורה מהצורך להיאבק על זכויות חוה ואדם. אני כאן כיוון שכך רצה הגורל ואני איאבק כאן כיוון שכך אני בוחרת.
זה עדיין לא הוכרע
כל עוד יש אפשרות להיאבק, אסור לנו לוותר. אין לנו הנהגה ללכת אחריה, אבל יש דמויות מעוררות השראה שיכולות ללמד אותנו איך כל אחד ואחת מאיתנו יכולה לתרום לשינוי. את הכריזמה של משה (או של ביבי) אפשר להחליף בנחישות, באמונה עמוקה במאבק המוסרי שלנו ובנכונות לשלם מחירים. בלי טיפה של אלימות, אפשר להוביל מאבק מוצלח ולהציל גם את הדמוקרטיה שלנו.
המודל שלי הוא נשות המדבר
כנגד המנהיגות המקומית הרשמית - זקני שבטי ישראל שברחו מהעימות החזיתי עם פרעה - מציירת התורה חבורה של נשים שלא נשאו בתארים רשמיים ונשאו באחריות. המוסר היה נר לרגליהן והן (בניגוד למשה, למשל) לא הרגו אף אחד. להפך, המאבק ההרואי שלהן היה להציל חיים. הן הסכימו לסכן רק את עצמן, ובזכותן משה הגיע לעולם, הפך למנהיג ובני ישראל יצאו ממצרים.
השבת בבתי הכנסת נכבד את הנשים האמיצות שהנהיגו את עצמן ואותנו מעבדות לחירות:
המיילדות שלא שעו לפקודתו של פרעה, סיכנו את חייהן והצילו את ילדי העברים.
בת פרעה שגידלה ילד עברי והצילה אותו מעונש המוות שגזר אביה.
השפחות של בת פרעה שהיו איתה כשהלכה לרחוץ ביאור, ידעו מה היא עשתה ובחרו לתמוך בה ולשתוק.
מרים, אחותו הגדולה של משה, שלא נתנה לו למות ושמרה עליו בשעה שהיה ביאור.
יוכבד, אימו של משה, שהביאה לעולם האכזרי ילד, גידלה אותו נגד כל הסיכויים ורקמה תוכנית להצלתו.
יש לציין במיוחד את ברית הנשים שנכרתה בין בת פרעה, מרים ויוכבד, ובזכותה גידלו שלושתן יחד את הילד שיהפוך למנהיג.
וציפורה, אשתו של משה, שיחד עם אחיותיה הצילה אותו כאשר ברח ממצרים – ושוב הצילה אותו, הפעם מהמלאך, בדרכם חזרה למצרים.
הנשים האלו לא היו מנהיגות רשמיות. הן לא הלכו אל פרעה עם ההכרזה המרשימה: "שלח את עמי", ובכל זאת הן הביאו את הגאולה.
מנשות דור יציאת מצרים נלמד שיעורים חשובים גם למאבק הנוכחי: לפעול בתחום המקצועי שלנו, להקשיב לצו המצפון, לא להתייאש, לשים לנגד עינינו את הדור הבא, להסכים לסיכונים אישיים, לא לפעול באלימות, לסרב לבצע מעשים לא מוסריים, לחמול. להבין שלחמלה יש תג מחיר – ולהסכים לשלם אותו.
מחאה בדרך יהודית
בהשראתן של האימהות בימי שיעבוד מצרים, אפשר לבנות "שפה יהודית" למחאה הנדרשת בימים אלה, מעשי מחאה וגבורה של יומיום שכולנו יכולות ויכולים לעשות. אשמח אם ב"בית המדרש של הטוקבקים" תצרפו רעיונות נוספים שינוסחו ב"שפה יהודית".
"שהיה בידו למחות ולא מיחה" – אחת העבירות הקשות שניסחו חז"ל היא העבירה של מי שיכול היה למחות על התנהגות רעה ובחר לשבת בשקט. לחובת המחאה יכולים להיות כיום ביטויים רבים: כתיבת פוסט בפייסבוק ובכל רשת חברתית אחרת, השתתפות בהפגנות הרבות שמתארגנות (אני ממליצה להצטרף לקבוצה "שומרים על הבית", קבוצה א-פוליטית שמנסה לאגד את המחאות השונות).
"מעשר כספים" – חונכנו להפריש משכרנו (גם אם הוא דל) כספים לצדקה. מצוות היום היא להקדיש חלק ממעשר הכספים שלנו לקבוצות שישמרו לנו על הבית וישמרו על מי שנמצאות כרגע בסכנה: תמיכה בפליטים ופליטות, בקהילה הגאה, בשמירה על זכויות הפלסטינים, זכויות נשים ונפגעי ונפגעות אלימות מינית. אלו הקבוצות שיידרסו על ידי הפוליטיקה החדשה של ישראל. אלו הקבוצות שזקוקות להגנה, ודין פרוטה כדין מאה.
"והאלוהים יבקש את נרדף" – זה הזמן לגלות סולידריות עם קבוצות שהממשלה החדשה מבקשת להשתיק. לתלות דגל גאווה במרפסת, ללמוד ערבית ולהקפיד על נוכחות השפה הערבית במרחב הציבורי, להשתמש בשפה ידידותית מבחינה מגדרית, לחזק את ידי הלהטב"קיות במשפחות ובקהילות הדתיות, לתמוך במתלוננות ובמתלוננים נגד פגיעות מיניות של רבנים (למשל להגיע למפגשי התמיכה בנחמה תאנה). ואת הכול להנציח ולהעלות לרשתות החברתיות. צניעות ומתן בסתר לא מתאימים לעת הזו ולפעולות האלו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer"זאת תורת האדם" – זה בדיוק הזמן ללמד תורה. בשעה שהפוליטיקאים עושים כל שביכולתם להשניא את התורה על הציבור, עלינו ללמד תורה – תורה הומניסטית, תורה שדורשת שמירה על כבוד חוה ואדם, תורה שמלמדת אותנו שכולנו נבראנו בצלם אלוהים, תורה שמפתחת חשיבה עצמאית ויצירתית, תורה שמפתחת ביקורתיות.
באמתחתי יש רשימה של מרצות ומרצים שישמחו להגיע ללא תמורה לבתי הספר ולייעץ לצוות החינוכי, להעביר סדנה או להרצות בפני כיתה. רק תבקשו – אנחנו נבוא. אפשר לפנות אליי: rweiss@huc.edu – ואני אפנה לשמות מתוך הרשימה. יש כמובן רשימות נוספות. התורה כרוכה ומונחת, בואו וטלו.
לא תשנא.י – לא ניתן לפוליטיקאים את התענוג המפוקפק הזה. אנחנו נפריד בין הפוליטיקאים ובין העם, נסרב למחנאות. נסרב לשנאה. במדינה הזו תהיה אהבת חינם ולא תהיה מלחמת אחים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסתי בתמימות ובכאב לסצנה שבה לאה מכרה לרחל את הדודאים שראובן הביא לה. תגובה פחות תמימה הציעה חברה אנונימית, ואני מביאה את דבריה בתודה:
"לאה לא זלזלה בהכרח בתשורת האהבה של ראובן. אולי אף שלחה אותו למצוא דודאים. הוא נותן אותם לאימו כדי שתעשה בהם שימוש ראוי (גם אם מניפולטיבי), אימו הנאבקת על מקומה בליבו ובמיטתו של יעקב עם רחל האישה האהובה. שכרה של לאה הוא גם שכרו של בנה. שכר של אהבת בן".
שבת שלום!
