כשהמורות שלי עסקו בהסגברה
בבית הספר לבנות שבו למדתי לא הייתה גמרא; לא בכיתות ואפילו לא בספרייה. שעות שלמות של לימודים הוקדשו להסגברה (שנעשתה לרוב בידי מורות) של ההבדל בין מוח של נשים למוח של גברים, הבדל שבגינו הגמרא נאסרה עלינו ב"בל תיראה ובל תימצא".
בכיתה י"א המורה האמיצה שלנו להיסטוריה הביאה לשיעור אגדה תלמודית, בלי להסוות את מקורה. היא אמנם העתיקה את האגדה בכתב ידה על דפי סטנסיל (כן-כן, אני מהדור ההוא), אבל ציינה בתחתית המובאה "תלמוד בבלי". הייתי כחולמת. האגדה הכילה תמציות מרוכזות של חריף-מר-מתוק-חמוץ. הנגיסה הראשונה שלי בדפי התלמוד הייתה, כלשון "מאסטר שף", הביס המושלם.
אגדה זו, שזכתה לכינוי "תנורו של עכנאי", היא מהאגדות המכוננות של בתי המדרש הליברליים – ועל כן זכיתי ללמוד וללמד אותה עשרות פעמים לפחות. בכל פעם אני מוצאת זווית חדשה בתנור החרס העתיק וההנאה לא פוחתת. בלב הימים הקרים של השבוע שחלף, האש שוב ריצדה ב"תנורו של עכנאי" וקראה לי לבוא להתחמם ולהתנחם באגדות עתיקות שמלמדות שאין חדש תחת השמש (ובימים כאלה, הידיעה הזו מרגיעה).
הראש היהודי ממציא לנו פטנטים
איש אחד ששמו עכנאי (או חכינאי) ניסה להקים סטארטאפ יהודי שיציע פתרון זול לסוגיה סבוכה בענייני טומאה וטהרה. זה מה שהוא היה אומר לו היה מנסח את היוזמה בפיץ' מעליות: על פי ההלכה, כלים יכולים לקבל טומאה (למשל, אם הם נמצאים באוהל שיש בו מת). אין דרך לטהר כלי חרס שנטמאו, וכיוון שתנורים בני התקופה נעשו מאדמה, כלומר מחרס, אם הם נטמאים אי אפשר להשתמש בהם יותר.
על כן החליט עכנאי היזם לבנות תנור מחיבור של חוליות, כך שכל חוליה בפני עצמה איננה כלי ולא תקבל טומאה. אם עכנאי יזכה ל"הכשר" על ההמצאה שלו – כסף וזמן ייחסכו במשקי הבית היהודיים. זו היוזמה שהוצגה בפני החכמים בבית המדרש של יבנה, והיא הציתה אש רעה שבערה שנים ארוכות.
האגדה (בנוסחה בתלמוד הבבלי) מספרת שהחכמים סירבו לאשר את ה"פטנט", ורק רבי אליעזר בן הורקנוס התעקש להעניק לו תעודת כשרות. פרוטוקול הדיון לא נשמר, ולא נוכל לדעת מה היו שיקולי המטמאים ושיקולי המטהר. מה שנשמר הוא מלחמת העולם שפרצה כאשר רבי אליעזר הגדול, זה שמכונה "בור סיד שאינו מאבד טיפה", לא הצליח להסיט את חבריו מדעתם ובכל זאת סירב להשלים עם התבוסה.
רפורמה חוקתית
לאחר שהדיון הענייני מיצה את עצמו, החליט רבי אליעזר לשנות את חוקי המשחק של בית המדרש ולגייס כוחות ניסיים לצורך ניצחונו בוויכוח ההלכתי:
"אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו... אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול.
"גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטים ועומדים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמיים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא".
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא קוסם
לא נדע מדוע דווקא הדיון הזה הוציא מרבי אליעזר את נקמת הקוסם או נביא הזעם, אבל כדי לשנות את דעת חבריו הוא מתחיל לשחק בחוקי היסוד של הטבע – הוא עוקר עץ ממקומו ומזרים מים מלמטה למעלה. יש להניח שהחכמים התרשמו מהקסמים (איך אפשר שלא), אבל הם, בניגוד לעץ ולמים, לא זזו ממקומם.
הבית בוער
רבי אליעזר לא מוכן לוותר, והקסמים הופכים לאיום – קירות בית המדרש מטים ליפול. לרבי אליעזר וגם לאלוהים, אין אלוהים, והם לא עוצרים באדום. יש לציין את אומץ ליבם של החכמים שמבינים שאלוהים נמצא בצד של רבי אליעזר - ובכל זאת לא מוותרים. בשלב זה של המשחק, כשבית המדרש עומד לקרוס על יושביו ולמוטט את הלמדנים ואת תורתם, נעמד רבי יהושע על רגליו ונוזף בקירות. רבי יהושע לא מוכן שתעלולי מכשפים ונביאים ישבשו את סדרי הדיון שהונהגו ביבנה.
אבל גם רבי אליעזר לא מוותר, ובפעם הרביעית הוא מפעיל את אלוהים באופן ישיר. אלוהים, וליתר דיוק בבואתו הנשית "בת קול", מפרגנת לרבי אליעזר וקובעת שהוא צודק בכל החוקים ובכל הדיונים: "הלכה כמותו בכל מקום". אז נעמד בשנית רבי יהושע, חכם עני ומכוער והאיש האמיץ ביותר בבית המדרש של יבנה, וכיוון שלא נותרו לו ברירות הוא נוזף ישירות באלוהים: "לא בשמיים היא".
רצח האב
אגדת "תנורו של עכנאי" עוסקת ברצח האב, רצח ספרותי כמובן. הוצאתו של אלוהים מבית המדרש נעשית בעזרת הסכין של אבא. שהרי אלוהים עצמו כתב בתורתו "לא בשמיים היא". אלא שכאשר אלוהים אמר בפעם הראשונה "לא בשמיים היא", הוא לא התכוון להדיר את עצמו מדיונים על תורתו, הוא רק התכוון לומר שהתורה קרובה ופשוטה לביצוע. בחוצפה חז"לית משובחת נוטל רבי יהושע פסוק אלוהי, מוציא אותו מהקשרו ומשתמש בו על מנת לגרש את אלוהים מבית המדרש שבו נלמדת תורתו.
וזה עבד. רבי אליעזר נודה וכל הכלים שהוא טיהר נשרפו. החכמים ביצרו את שיטתם ומעמדם בבית המדרש. ואלוהים? הוא "חייך ואמר: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".
רבי אליעזר השמרן
תרבות בית המדרש היא מהפכה בעולם היהודי. לפני בית המדרש התבססה התרבות היהודית על מסורות שבטיות קצרות וקרובות לטקסט המקראי, על מסורות שהובילו הכהנים, על החלטות של מלכים ועל ביקורת ומעשי ניסים של נביאים. האגדה מעמידה את רבי אליעזר כמי שמבקש להחזיר עטרה ליושנה. גם אלוהים של האגדה כמה למעורבות הישירה שהייתה לו בימי הנביאים; לניסים הגדולים ולדרך הישירה שבה הוא הביע את דעתו. אלא שהתקופה השתנתה, ולאחר החורבן הבינו החכמים שעדיף להרחיק את אבא מהבית. אלוהים חשוב להם, אבל הם רוצים שההלכה והדיון ההלכתי ימסכו בין העם לאלוהים, שתגובותיו לא צפויות והגנתו לא מובטחת. אין להם כוח לחורבן בית נוסף.
מי קובע את החוקים?
מה שמטריד בבחירה של רבי אליעזר, מה שחייב תגובה חזקה וחד-משמעית מצד החכמים, היא בחירתו לשנות את חוקי המשחק כיוון שכרגע החוקים לא נוחים לו, ודעתו לא התקבלה. מה שהחכמים מבקשים להבהיר הוא שזה לא יקרה.
כן, אקטואליה
ייתכן שיש צורך ברפורמות משמעותיות במערכת המשפט הישראלית וייתכן שלא. מה שברור הוא שמי שפותחים את המטריה ששמה "רפורמות משפטיות" הם אנשים שהמערכת הקיימת מאיימת עליהם באופן אישי. דרעי שגנב ומעל ומתעקש להמשיך לשאת בתפקידי שררה, וביבי שמתעקש ש"לא יהיה כלום" במשפט המתנהל נגדו בימים אלה. לצידם של שני אלה מובילים את המדינה פוליטיקאים נוספים שמערכת החוק הקיימת לא באה להם טוב.
כשהאינטרסים האישיים כל כך ברורים, המהפכה המשפטית נראית כמו ניסיון למוטט את קירות בית המדרש. השם המתאים למהפכה הזו הוא: "תמות נפשי עם פלישתים" – ולזה אי אפשר להסכים. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לקחה על עצמה את התפקיד המבהיל והאמיץ של רבי יהושע, ועלינו לתת רוח גבית למי שמסרבים לשנות את חוקי המשחק בהתאם לצרכים אישיים של פוליטיקאים.
האחריות מוטלת על כולנו
האגדה נחתמת באמפתיה לרבי אליעזר. בסופו של דבר דמעות העשוק שלו גורמות למותו של רבן גמליאל הנשיא. באגדה יש ניסיון עצוב לפתור טרגדיה בעזרת טרגדיה: רבי אליעזר מגזים ומסכן את בית המדרש, אז מנדים אותו. הנידוי גורם לכאב מוגזם שמוביל את רבי אליעזר להתפלל ולבכות – והבכי גורם למותו של ראש בית המדרש של יבנה. הטרגדיות באגדת "תנורו של עכנאי" הן תמרור אזהרה לכולנו; לא לנצח יותר מדי, לא לרקוד על הדם של הזולת, לא להיות לעומתיות.
יש לנו משימה חשובה מאין כמותה: לעצור את ניסיון הפיכתה של מדינת ישראל למדינה לא דמוקרטית. עם זאת מוטלת עלינו גם אחריות למנוע שפיכות דמים. אסור לשנוא, אסור למתוח את המאבק מעבר לנדרש, ואסור ללעוג, לבוז ולהביס.
שבת שלום!