ארזתם לבד?
בערך 400 שנים שכבו עצמות יוסף במצרים, ועם סיומה של תקופת העבדות הן יצאו עם העם למסע מדברי בן 40 שנה. אני אוהבת לדמיין את התמונה הצבעונית והגדושה שמשרטט סיפור יציאת מצרים: טור של למעלה ממיליון נשים, אנשים וטף יוצאים ממצרים. בידיהם, על כתפיהם ובוודאי גם על הראש הם נושאים בצק שלא הספיק להחמיץ, כלי לישה עטופים בצרור בגדים, צאן ובקר, כסף, זהב ואוצרות נוספים שנלקחו מהמצרים. כבודה רבה ומגוונת שתספיק לבניית המשכן ולהקרבת קורבנות. לכל אלה מצטרפות גם עצמות יוסף. איך הצליחו לברוח מהמצרים ואיך העזו לחצות עם המשא הכבד את ים סוף?
כולם הלכו לג'מבו
אחד הלהיטים של שנות ילדותי היה "כולם הלכו לג'מבו" בביצוע האלמותי של ציפי שביט. את המילים העבריות ללחן האיטלקי כתב יורם טהרלב. כילדה המילים בלבלו והפחידו אותי, תמיד דאגתי לציפי שנשארה לבד בבית ולא הבנתי מי שומר עליה. והיום, ממרחק השנים, המילים נראות לי בעיקר מוזרות. מין קדימון ישראלי לסדרת הסרטים "שכחו אותי בבית". שיר שקשה להבין מאין הגיח ולאן הוא הולך: "אימי כבר מלובשת / ואחותי נרגשת / ואבא מבקש את כולם להזדרז / ורק אותי את ציפי הקטנטנה / הלבישו בפיג'מה יאללה למיטה".
איכשהו השיר המשונה הזה שב ומתנגן במוחי כשאני מעיינת באגדות המתארות את חילוץ עצמותיו של יוסף ממצרים, ומתמקדות ברגעים הארוכים שבהם לא היה ברור אם עצמות יוסף יצאו עם כל המשפחה לג'מבו המדברי:
"ויקח משה את עצמות יוסף – שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף... ומניין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור? יש אומרים סרח בת אשר הראה אותו והיה קבור בנילוס, ויש אומרים בתוך הפלטרין (היכל המלך) היה קבור כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים, שאם יבוא אדם לשם יהיו נובחים וקולם הולך בכל ארץ מצרים מהלך 40 יום, ושתקם משה שנאמר: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. התחיל משה צווח: 'יוסף יוסף, הגיע השעה שאמרת: פקוד יפקוד אלהים אתכם', מיד נתנדנד הארון ונטלו משה".
זכותה תגן עלינו
שֶׂרַח בת אשר היא דמות פלאית. לכאורה היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב שירדה למצרים עם כל המשפחה. אם לא די בעובדה ששׂרח היא כמעט הדמות הנשית היחידה המוזכרת במִפקד הירידה למצרים, היא נזכרת גם במפקד שמתקיים במדבר, מה שהופך את חייה לארוכים ופלאיים. במהלך הדורות, בעדות שונות, ניתן לשׂרח מקום של כבוד כדמות מגינה ומצילה – ועד היום קיימות מסורות חיות על התגלויות שלה ועל מקום קבורתה הקדוש.
שׂרח הזקנה הפלאית ראתה את מותו של יוסף, השתתפה בקבורתו וזוכה לצאת ממצרים. על כן היא יכולה להראות למשה את מקום קבורתו.
מוזרה בחירתו של הדרשן לטעון שמקום קבורתו של יוסף לא נודע. יוסף לא נקבר כנווד חסר בית ומשפחה. יוסף היה משנה למלך מצרים ובעל משפחה ענפה, ויש להניח שהוא נקבר בכבוד ובפאר. איך קרה הדבר שעצמותיו של יוסף שוקעו בנילוס?
אולי משום כך מציע הדרשן אפשרות נוספת, ולפיה עצמות יוסף זכו לכבוד מלכים ונקברו בין קברי מלכים, אלא שדווקא כבוד זה הרחיק אותו במותו ממשפחתו ומעמו. המצרים שמרו על עצמותיו בעזרת כלבים מכושפים. משה פחד שלא יוכל לעמוד בשבועה שהשביע יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. גם הפעם משה נכנס למאבק מול חרטומי מצרים ומביס אותם. הוא משתיק את הכלבים, ומודיע ליוסף שהמסע יוצא לדרך ואין באפשרותם לחכות לו. יוסף הוציא בעצמו את עצמותיו מהקברים המצריים.
האם יוסף ידע על שעבוד מצרים?
לכאורה יוסף נפטר במהלך השנים הטובות של משפחתו במצרים, שהרי ספר שמות נפתח בקביעה: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". השעבוד במצרים מוצג כפתרון שהעלה מלך ש"לא ידע את יוסף", והיה מודאג מהתעצמותה של המשפחה הזרה.
יוסף הזדקן ומת בשנים שבהן משפחתו נהנתה מטוב ארץ מצרים. משום כך השבועה שהשביע יוסף את אחיו לא מתקבלת על הדעת: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".
יוסף יכול היה לבקש מאחיו שיזכו אותו בכבוד שבו הוא זיכה את אביהם, ויערכו מסע לכנען כדי לקבור אותו בחלקת הקבר המשפחתית. אם החיים במצרים היו כל כך חביבים עליהם, הם היו יכולים ללוות את עצמות יוסף לכנען ולשוב למצרים (כפי שעשה יוסף לאחר מות יעקב).
יוסף מדבר עם האחים כאילו הגורל כבר נגזר. ההשבעה הדרמטית מציגה תמונה פטאלית, של עתיד רע ומר שאין איך להיאבק בו. משפחתו של יוסף נהנית מחיי שפע בארץ הנילוס, ובתקופת חיים זו, שעבוד מצרים הוא אפילו לא חלום רחוק. ויוסף? הוא כבר יודע שיהיה שעבוד, הוא כבר יודע שאין מוצא – וכל מה שמעסיק אותו באותו רגע הוא הצורך הדחוף שיעלו את עצמותיו לארץ כנען בתום 400 שנות שעבוד. הוא באמת פוחד רק מדבר אחד, מהדבר הלא-נכון, שבסיום הרומן המצרי כולם ילכו לג'מבו וישאירו אותו לבד.
לטלטל את יוסף בעודו בחיים
על פי המדרש, משה נדנד את ארון המתים של יוסף עד שהגיח מהארמון או מהנילוס והצטרף למסע בן 40 השנה במדבר. אני קוראת את זה ומשפשפת את העיניים בתדהמה: היי, אם ידעת שיהיה שעבוד, איך לא מנעת אותו? אם אתה כל כך טוב בפענוח חלומות ובראיית עתידות, איך זה שאתה לא מציל את המשפחה שלך מהאסון הרובץ לפתחה? העצמות הזקנות שלך, עצמות בנות 400, זה מה שמעניין אותך? זה מה שחשוב כרגע?
הסיום הוא הפנס
האם סיפור פרידתו של יוסף מהעולם מבקש להאיר באור ביקורתי את מסכת חייו של האיש החכם והמצליח, שיכולת פענוח חלומות וראיית העתיד פילסה את דרכו לצמרת? האם עלינו לשוב ולקרוא בסיפורי החלומות ולראות את יוסף כגאון שידע לחזות את העתיד, אבל לא ידע לעשות עם זה משהו מועיל? בחירתו לספר לאחיו את חלומותיו; פתרון החלום של שר האופים והפתרון שהציע לחלומות פרעה, שהיטיב עם המלך ועשק את העם, ולבסוף עמידתו הכנועה מול בשורת העבדות - מציגים את דמותו של יוסף כגאון נרקיסיסטי. האיש שידע לחזות, אך לא הציע חזון להמון.
כן, גם השבת אקטואליה
הרבה יוספים ויוספות מסתובבות ברחובות ישראל בימים אלה. אנחנו מבינות את גודל הסכנה, אבל לא ממש יודעות איך להתמודד איתה. לפעמים אנחנו מדברות על הסוף המר כאילו הוא כבר התרחש. חס וחלילה, אסור לנו לאמץ את תמונת העולם הקודרת של יוסף, אסור לנו להשלים אם קולות הנהי והקינות, אסור להשלים עם תמונת הסוף. אנחנו כאן, האסון עדיין לא התרחש ואנחנו יכולות למנוע אותו.
כמו רבות אחרות, גם אני לא יודעת להציע פתרון מלא למשבר סביב מהלכי הממשלה והמהפכה המתוכננת במערכת המשפט, אבל אני יודעת כמה דברים: 1. אסור לוותר. 2. צריך לצאת לרחובות, להתאגד ולמחות בכל דרך אפשרית; ברשתות החברתיות, בהפגנות ובכל במה קטנה או גדולה שניתנת לנו. 3. המטרה לא מקדשת את האמצעים. לעולם לא. אנחנו חייבות לפתח כלים לדיאלוג עמוק ומכבד שיוביל לפשרות. 4. בכל רגע נזכור שבתוך המשבר ואחריו, אנחנו נחיה כאן יחד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטור הקודם עסקתי באגדת "תנורו של עכנאי", והשוויתי בין השופטת אסתר חיות לתנא רבי יהושע. על כך הגיבה חברה מבית המדרש ששאלה בדאגה "הכול בסדר אצלך?" והוסיפה: "התורה יקרה לליבך או שהיא רק מקצוע שאת מלמדת וכלי לשימוש אישי והצדקת דעותייך על ידי פרשנויות שונות? לי – התורה יקרה מאוד (גם התורה שבעל-פה). לא הייתי משווה אף אדם בן דורנו לחז"ל. וקל וחומר – אישה שאיננה שומרת מצוות לאדם צדיק. וכן, גם לא כמטפורה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, תודה על השאלה המאתגרת. התורה יקרה לליבי. מאוד. זה לא סותר בעיניי את בחירתי להשתמש בה גם כדי לתמוך בטענות שאני מעלה, ולתת להן עומק תרבותי. כך נהגו יהודים ויהודיות לכל אורך הדורות, ואני ממשיכה במסורת זו. ובקשר לשאלתך השנייה, אני לא מבינה למה לא להשוות דמויות בנות זמננו לדמויות מהמקורות. אני מקווה שחכמי העבר יושבים בבית המדרש של מעלה ונהנים מההשוואה.
שבת שלום!
