שבו איתנו. זה הבית
"חשתי שרגליי התפללו" במילים אלה תיאר הרב פרופ' אברהם יהושע השל את חווית הצעידה לצד מרטין לותר קינג בסלמה. ביום שני האחרון, בהפגנה בירושלים, היו רגעים שבהם הבנתי את דבריו. אנחנו שמרנו ברגלינו על הבית הישראלי. המאבק עוד רחוק מהכרעה, אבל כך גם אנחנו.
ובכל זאת, הרגע המרגש ביותר התרחש דווקא בדרכי חזרה מההפגנה, בפאתי שכונת משכנות האומה. שני גברים צעירים, חרדים, עמדו על המדרכה ובחיוך, גם אם במבוכה מסוימת, הציעו לנו, השבות והשבים מההפגנה, כוס מים. לקחתי את הכוס בתודה עמוקה: "תזכו למצוות". הדמעות עמדו לי בגרון. הרגשתי שהם הציעו לנו את מה שהיה נחוץ כל כך באותו רגע: תחושת אחאוּת שמבקשת לכבות להבות ולבנות גשר של אנושיות פשוטה; הבנה שאנחנו יחד, שהפוליטיקאים והמחלוקות לא יקרעו אותנו. זו הייתה מחווה צלולה וברורה בסיומו של יום מטלטל. זה היה הניצחון האמיתי.
מהו שוגג?
ברשימת החוקים הארוכה של פרשת "משפטים" נמצא גם חוק הרצח, חוק עם שני סעיפים בלבד; רצח בכוונה תחילה ורצח בשוגג: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". החוק מפריד בין אדם שהרג בכוונה תחילה ועונשו מוות, ובין מי שלא ארב לזולת אלא הרג אותו בטעות. האדם השני לא יוצא להורג, ויחיה בעיר מקלט.
בספר דברים נמצא חוק מקביל, שמנוסח בצורה ציורית (י"ט, ה'): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי".
הסיטואציה מרתקת ומעוררת שאלות על אחריותו של כורת העצים. האם הכורת או הכורתת לא היו אמורים לבדוק את איכות החיבור של הברזל לכת? האם לא היה עליהם לוודא שאזור הכריתה פנוי? מלשון החוק נדמה שתחום השוגג רחב מאוד, אולי רחב מדי.
לפעמים יער וגרזן הם משל
בעולם העתיק (וגם הרבה אחריו) רפואה לא הייתה תחום עצמאי לגמרי, ועל אחת כמה וכמה רפואת הנפש. נשים חכמות, שלפעמים נקראו מכשפות, וגברים מלומדים, ייעצו לקהילה בכל תחומי החיים. בקהילה היהודית-למדנית מקובל היה שתלמידי החכמים מגיעים לבית המדרש עם כאבי הגוף והנפש, ומחפשים מזור בתמהיל הייחודי של מילים עתיקות וחברותא. המפגשים בין המילים למכאובי הנפש יצרו סוגיות מפתיעות.
המזיק את אשתו בתשמיש המיטה
הנה דוגמה מרתקת שראשיתה במשנה העוסקת בחוקי תנועה במרחב ציבורי: "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה – פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". שני אנשים מהלכים ברשות הרבים, בידי אחד כד ובידי השני קורת עץ. תנועה לא זהירה של אחד הצדדים תגרום לתאונה, וכמובן מי שיינזק מהתאונה הוא הכד. המשנה מבהירה שרשות הרבים היא אזור סכנה ועל כל אחת מוטלת אחריות לשמור על רכושה. בעלת הכד נדרשת להיות זהירה וערנית במיוחד, ואם לא עשתה זאת, היא תישא בתוצאות.
עכשיו דמיינו את בית המדרש בסורא שבבבל, שם יושב תלמיד לא מאוד מוכר וכנראה גם צעיר ששמו רבה בן נתן. רבה זה נמצא בשיעור של רב הונא, הוא שומע את החוק הפשוט של המשנה ומיד מתעוררת בו בהלה. ייתכן שהוא נזכר באירועי הלילה שעבר עם אשתו, ייתכן שהוא עומד להינשא. בכל מקרה, רב הונא בקושי מספיק לסיים את דברי המשנה והתלמיד הצעיר מתפרץ עם שאלה מפתיעה: "המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו?"
זהו. זה מה שעבר לו בראש והגיע ללב השיעור הלמדני. הכד והקורה של המשנה התחלפו בגוף גברי וגוף נשי, התאונה התחלפה בחדירה, והחרדה הונחה על שולחן הדיונים.
הכי מקסים
רב הונא לא הודף את התלמיד החרד שהגיע עם מיטת כלולותיו לבית המדרש. הוא מתייחס אל השאלה ברצינות ובפתיחות. רב הונא מרגיע את התלמיד ומצטט מהמשך המשנה: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". המיטה, קובע רב הונא, היא "רשות הרבים" הזוגית, ולשני השותפים למיטה יש חירות ואחריות. הנח לאישה לשמור על הגוף שלה, אם היא תחוש בסכנה היא תעצור, קובע רב הונא.
לשיחה מצטרף רבא, חכם חשוב שעומד בראש ישיבה אחרת, ישיבת מחוזא. רבא מציע דימוי אחר לפענח בעזרתו את שאלת התלמיד: "מה יער, שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חברו וחייב, זה שלרשות חברו נכנס לא כל שכן?!"
מחשבות על מין ורצח
בעזרת רבא חזרנו לדין רוצח בשוגג – יער הוא רשות הרבים ולכולם זכות שווה להלך בו. בכל זאת, אם אדם הרג בשוגג ברשות הרבים, הוא יוגלה לעיר מקלט. רשות הרבים אינה הפקר וגם בה יש אחריות. רבא קובע שאין איזון בין חודר לנחדרת, ומורה לתלמיד לקחת אחריות על שלום אשתו בשעת קיום יחסי מין. הסוגייה מסתיימת בקביעה: "הנאה יש לשניהם אבל את המעשה (החדירה) הוא עושה" – ומשום כך האחריות היא עליו.
שוויון ואחריות
רב הונא הציע תשובה שוויונית: "שלזה רשות להלך ולזה (לזו) רשות להלך", ואילו רבא הבחין בין הגבר לאישה והטיל את האחריות הנזיקית בצד הגברי של המיטה. שוויון זה יפה, אומר רבא, אבל הוא לא תמיד אפשרי. בשעת קיום יחסי מין, פוטנציאל הפגיעה של הגבר גדול מזה של האישה, שהרי הוא מנווט את גופו בתוך גופה. הנאה אמורה להיות לשניהם, אבל האחריות מוטלת עליו.
שיקול נוסף
לצד ההבדל הפיזיולוגי, יש להתייחס להבדל המעמדי. הגבר בעולם העתיק (ולא רק בו) חזק מהאישה. אחריות שווה יכולה להתקיים רק בעולם שוויוני. אם האישה לא חופשייה לעצור את בן הזוג שלה, האחריות לשלומה מוטלת עליו.
המיטה הזוגית כמשל
אנחנו נמצאות בימים מדאיגים, מהקשים ביותר שעברו על החברה הישראלית. בהפגנות אנחנו שואלות פעם אחר פעם: מי תשמור על המיעוטים?
כשאנחנו קובעות עמדה בשאלת המהפכה החוקתית עלינו לשוות לנגדנו את הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה. באחריותנו לברר האם יהיו לאוכלוסיות אלה חופש וביטחון להלך ברשות הרבים, האם תהיה להם אפשרות לשמור על גופם ונפשם מהכוח הבלתי-מוגבל שיינתן לשליטים. שיטת "הרוב קובע" אפשרית רק אם יש מי שישמור על אלה שאינם הרוב. אחרת, גם הכוונות הטובות ביותר יובילו אותנו אל יער חשוך וגרזנים שמושלכים בו בחוסר אחריות, ואפילו עיר מקלט לברוח אליה לא תהיה לנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על יתרו, כהן מִדיָן, חותנו ויועצו של משה – והתייחסתי בשמחה ובגאווה לכך שפרשת עשרת הדיברות, פרשת "יתרו", קרויה על שמו של כהן עבודה זרה. חבר בבית המדרש שלנו, שמכנה את עצמו "אחד שיודע", טען בעבר שאני לא יודעת על מה אני מדברת ומסלפת את היהדות. ביקשתי ממנו שיסביר את טענתו והוא הביא פרשנות ארוכה, מפורטת ויפה שתסתור את דבריי בעניין יתרו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer"אחד שיודע" פרס סיכום של אגדות חז"ל שמהן הוא לומד שיתרו עזב את העבודה הזרה וחבר לאמונה באלוהי ישראל, ועל כן פרשת "יתרו" קרויה על שמו של עבד אלוהים נאמן ולא כהן עבודה זרה.
יקר, אהבתי מאוד את דבריך ואני ממליצה לכולן לקרוא אותם. עם זאת, דבר מכל מה שכתבת לא נמצא בתורה; להפך, דבריך עומדים בסתירה לפשט התורה. דרשות חז"ל שהבאת הן תגובה מסורתית-שמרנית לעובדה שיתרו, שזוכה לכבוד רב בתורה, הוא כהן עבודה זרה. אין לי דבר נגד הדרשות שהבאת, אבל עליך להודות שהן לא פשט הכתובים – והקריאה שהצעתי אפשרית ואף מתבקשת.
שבת שלום!
