תיעוד ממצלמות קסדה בפעולה בשכם
(צילום: דוברות המשטרה)
פעולת צה"ל, השב"כ והימ"מ בשכם ביום רביעי הייתה לכאורה מוצלחת מאוד. חוסלו המבוקשים שכבר ביצעו פיגועים ועמדו לבצע עוד פיגועים, המשימה הושלמה וכל לוחמינו חזרו בשלום. אבל האירוע עוד לא נגמר כי מלבד שלושת המבוקשים נהרגו עוד שמונה פלסטינים ונפצעו קרוב למאה, כמה מהם קשה. לכן המוטיבציה לנקמה ברחוב הפלסטיני, בעזה כמו בגדה וכמו במזרח ירושלים, היא כעת בשיאה.
ההסתה ברשתות החברתיות מלבה עוד יותר את האש וגוררת אחריה שובל של מעשי טרור פלסטינים. זה מה שקרה אחרי הפעולה במחנה הפליטים של ג'נין וזה מה שכבר קורה אחרי הפעולה בשכם. בלילה שבין רביעי לחמישי היה ירי רקטות מעזה, כנראה על ידי "סוררים", וכשהאיר בוקר יום חמישי ניסתה פלסטינית לדקור שוטרי מג"ב באזור מעלה אדומים. אפשר להניח לפי כל הסימנים שהירי מעזה לא יימשך כיוון שחמאס עדיין מנסה להרגיע את השטח לטובת שיפור מצבם הכלכלי של תושבי הרצועה ואינו מעוניין לספוג עוד הפצצה ישראלית שתשמיד לו נכסים צבאיים ומפריעה לו להתעצם.
אבל פיגועי בודדים בהשראת תחושת הנקם כנראה עוד יהיו, ואולי אף פיגועים קטלניים רבי נפגעים. לכן בסוף השבוע הזה הכוננות של צה"ל ושב"כ בשטחי יהודה ושומרון, ושל המשטרה באזור מזרח ירושלים, היא בשיאה. מאידך אפשר להניח, בהסתמך על ניסיון העבר, שאם נעבור את סוף השבוע הזה בשלום אז התסיסה הפלסטינית תדעך מעט עד לאירוע הנפיץ הבא, בין אם יהיה זה פיגוע פלסטיני או פעולת סיכול גדולה של כוחות הביטחון של ישראל בלב עיר פלסטינית, וחוזר חלילה. ככל שאנחנו הישראלים נמהר להבין שהאינתיפאדה השלישית כבר נמצאת בעיצומה כך ייטב. אנחנו האזרחים ניזהר יותר והפוליטיקאים יבינו שרטוריקה מתלהמת לא רק מביאה להם קולות, אלא גם מעצימה את מספר ההרוגים והפצועים בשני הצדדים.
הפגנות ליליות ביהודה ושומרון, בעקבות המבצע בשכם
אחת הבעיות היא שהאינתיפאדה השלישית שונה במאפייניה משתי האינתיפאדות הקודמות ולכן אנחנו מתקשים לזהות אותה. היא לא התחילה באירוע בודד שגרם לתבערה כמו תאונת המשאית בדצמבר 1987 שבה נדרסו תשעה פלסטינים שהציתה את האינתיפאדה הראשונה (אינתיפאדת האבנים), וגם לא בעלייה של אריק שרון להר הבית בספטמבר 2000, שנחשבת לאירוע שהצית את האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת המתאבדים הנוראה מכולן.
האינתיפאדה הנוכחית התחילה במרץ 2022 כתסיסה אלימה בשטח ופיגועים בהשראת הרשתות החברתיות, בעיקר הטיקטוק, והיא נבדלת מקודמותיה גם בזה שהיא מאיצה לאט. אנחנו עדים לתהליך של הסלמה איטית שהגנרטורים העיקריים שלה הם חולשת הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, התסכול והזעם של הצעירים הפלסטינים המובטלים עקב השחיתות ואוזלת היד של הרשות, ועקב פעילות כוחות הביטחון של ישראל. הרשתות החברתיות מלבות את הזעם הזה ועושות אותו נפיץ עוד יותר. חמור מזה. אפשר להבחין שהשיח ברשתות החברתיות גורם לצעירים הפלסטינים להפסיק לפחד. גורם לא פחות חשוב הוא זמינות הנשק החם שהתעצמה מאוד וגם מספרי ההרוגים, הפצועים והעצורים שהולכים וגדלים בכל אירוע ומגדילים את מעגל שואפי הנקם בקצב מהיר. כל אחד מהגורמים האלו מזין את הגורמים האחרים.
אבל יש מחולל-על של הסתה לאלימות שישראל והרשות הפלסטינית גם יחד עומדות מולו כמעט חסרות אונים: הרשתות החברתיות שגורמות לצעירים הפלסטינים לאבד את הפחד. עד כמה שזה יישמע אבסורדי ואולי אפילו לא אנושי, הצעירים בקסבה של שכם, בסמטאות מחנה הפליטים ג'נין וגם בשכונות מעמד בינוני-גבוה במזרח ירושלים מוכנים לסכן את חייהם תמורת כמה שעות תהילה בטיקטוק. הם מכירים היטב את הוראות הפתיחה באש של צה"ל ואף על פי כן מנהלים משחק מחבואים ילדותי עם נשק ביד שהם יורים בו אינסטינקטיבית בלי לכוון לעבר לוחמי צה"ל, הימ"מ, השב"כ ומשמר הגבול, ועל ידי כך גוזרים על עצמם דין מוות.
מבצע צה"ל בשכם, ביום רביעי
(צילום: דובר צה"ל)
מותם של הצעירים והילדים מייצר מחזור אחרי מחזור של חקיינים שבהשראת הטיקטוק הופכים לשהידים וחוזר חלילה. התהליך הזה מאיץ כל הזמן, ולא מפני שאצבעם של לוחמינו קלה מדי על ההדק - אלא מפני שמתכרסם אצל הצעירים הפלסטינים מחסום פסיכולוגי וההרתעה הולכת ומתמוססת. ב-2022 היו 162 הרוגים פלסטינים מאש כוחות הביטחון של ישראל. השנה, בתוך פחות מחודשיים יש כבר 61 הרוגים פלסטינים (כולל במזרח ירושלים). שכבת המבוגרים, בעיקר הורים לילדים, ברובה עדיין לא הצטרפה למעגל האלימות, אולי גם מפני שאין לה זמן לנבור בטיקטוק ובטוויטר, ואולי מפני שהמשתייכים לה זוכרים את מוראות האינתיפאדה השנייה. אבל הם כבר די קרובים לכך.
יש שתי סיבות עיקריות שבגללה האינתיפאדה הזו עדיין לא גורפת אחריה את ההמונים הפלסטינים כמו קודמותיה. סיבה אחת היא שלמרות מחדלי הרשות הפלסטינית וחוסר היציבות הביטחונית מאות אלפי פלסטינים מצליחים עדיין לפרנס את משפחותיהם - אם בעבודה בישראל, או בעבודה (אבטלה סמויה) ברשות הפלסטינית או בביורוקרטיה של חמאס.
הסיבה האחרת היא הפעולה היעילה מאוד של כוחות הביטחון שמצליחים, גם אם בקושי, לבודד ולסכל את החמושים חמומי המוח ולאפשר לרוב הפלסטיני הדומם לחיות ולהתפרנס בכבוד. אבל הפעילות האינטנסיבית הזו שמתנהלת בטורים גבוהים מאד כבר כשנה גובה מחיר מצה"ל ומשאר גורמי הביטחון. צה"ל מחזיק כעת 26 גדודים ביהודה ושומרון. המשטרה, שחסרים לה 500 שוטרים, מחזיקה אלפי שוטרים בירושלים כל סוף שבוע. גם שב"כ ושב"ס כורעים תחת העומס. אם בשנת 2022 היו במתקני חקירה וכליאה בישראל כ-3,000 עצורים פלסטינים, בחודשיים הראשונים של 2023 יש כבר יותר מ-400. מספר כזה של עצורים מותח עד הקצה את היכולות של השב"כ ושל שירות בתי הסוהר, מבחינת קצב החקירות, השפיטה והובלת העצורים. אבל צה"ל ממשיך לבצע מעצרים לילה-לילה.
גורם חשוב לכך שהאינתיפאדה השלישית אינה דועכת אלא מאיצה לאיטה הוא חולשת הרשות הפלסטינית. אבו מאזן לא מצליח לשלם משכורות מינימליות לאנשיו, לא מטפל בשחיתות ומתמקד במה שאפשר לכנות "גרילה מדינית" נגד ישראל, בשעה שעמו שלו מאבד את האמון בו בגלל השחיתות ואוזלת ידם של מנגנוני הביטחון שלו. ההכרזות של אבו מאזן על הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל לא באמת משנות את המצב בשטח. ראשית, מפני שראשי המנגנונים למעשה עושים מה שהם חושבים לנכון, ושנית מפני שהמנגנונים ממעטים לפעול גם כשהם יכולים. איש מנגנוני הביטחון הפלסטינים מרוויח 2,000 שקל בחודש, בעוד שפועל פלסטיני העובד בישראל מרוויח סכום כזה בשבוע. ישראל מנסה בכל כוחה, באמצעות לחץ בינלאומי בעיקר דרך האמריקנים וגם דרך מדינות ערב, להניע את אבו מאזן להפעיל את המנגנונים, אבל זה כבר כנראה גדול עליו בתקופה הנוכחית.
למעשה, היום שאחרי אבו מאזן כבר כאן. הפלסטינים, המתנחלים וישראל מרגישים את זה היטב. הגורם היחיד שפועל נגד מגמת ההסלמה האלימה הוא הפקטור הכלכלי. כ-160 אלף פלסטינים מהגדה עובדים בישראל מדי יום והפרנסה שהם מביאים הביתה היא הגורם הממתן והמרסן העוצמתי ביותר ברחוב הפלסטיני. לא פלא שמי שפעיל בגוב האריות או בגדוד ג'נין הם צעירים מובטלים שהטרור הוא אמנותם. אגב, איראן מממנת ומתסיסה ישירות את פעילי הטרור ביהודה ושומרון לא פחות משעושים זאת חמאס והג'יהאד האיסלאמי. איראן עושה זאת באמצעות חיזבאללה ופעילי חמאס מלבנון שמזרימים כסף ולעיתים גם נשק וחומרי חבלה לגדה המערבית, מתוך שאיפה להביא להתקוממות רבתי.
גם ברצועת עזה, הגורם הכלכלי הוא הגורם הממתן העיקרי, ואם השב"כ התנגד בעבר לעבודת פועלים עזתים בישראל מחשש שיעשו פיגועים, התמונה אחרת ואפשר שיש איזו מין הבנה שבשתיקה בין יחיא סינוואר לבין גורמי הביטחון הישראלים. לפי אותה הבנה בשתיקה, הפועלים העזתים שעובדים בישראל, ושכל אחד מהם מפרנס כמה משפחות, לא יבצעו פיגועים - ואם יהיה אפילו מקרה אחד של פיגוע בידי פועל פלסטיני שעובד בישראל שחמאס ידע עליו ולא עצר אותו - ישראל תפסיק כליל להכניס לשטחה פועלים מהרצועה. האיום הזה עובד והוא גם הסיבה שחמאס לא שיגר רקטות אחרי הפעולה בשכם, אלא הסוררים עשו זאת.
בעוד כחודש צפויה ההסלמה בשטחים להגיע לשיאה כאשר יחל צום הרמדאן. מדי שנה בתקופה זו, הממד הדתי של העימות הישראלי-פלסטיני הופך לנפיץ ביותר. זו כבר מסורת שמוסלמים, בעיקר צעירים מוסתים, מתפרעים וזועקים "אל-אקצה בסכנה", בטענה שישראל מנסה לייהד את הר הבית ואת ירושלים, ויש מספיק חמומי מוח יהודים שמתאמצים להוכיח להם שהם צודקים, כשהם עולים להר ומבצעים פרובוקציות. השנה צפויה הסלמה רבתי ברמדאן, מפני שהתסיסה ממילא כבר בעיצומה.
גורמים נוספים שמתסיסים את השטח הם העימותים בין מתנחלים לכפריים הפלסטינים, הרטוריקה של גורמים בימין הפוליטי ובקואליציה ומדיניותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בירושלים, ששולח את שוטריו למבצעי מעצרים ולמחסומים, ומאיים בהריסת בתים. הפעילות הזו, ששוחקת את השוטרים, אינה מורידה את המוטיבציה לטרור, אלא להיפך. החיכוך הרב שיוצרת הפעלתנות היתרה של המשטרה מייצר זעם ותאוות נקם אפילו אצל ילדים בני 13, כפי שראינו. הממשלה החדשה צריכה לעשות חושבים ולשקול לאמץ את המדיניות שעל פיה פועל צה"ל, שמנסה בכל הכוח לפגוע קשה בפעילי הטרור ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באוכלוסייה הלא מעורבת. "חיכוך על כל המגרש" לא מועיל. הוא רק מתסיס עוד יותר את השטח.
אז מה אפשר לעשות במצב כזה? ראשית, לנסות לחזק את הרשות הפלסטינית כלכלית ואז להפעיל מנופי לחץ בינלאומיים שיגרמו לאבו מאזן להורות למנגנוני הביטחון שלו להרגיע את השטח. זאת, כדי שצה"ל לא יצטרך להיכנס לשכם, למחנה הפליטים בג'נין ולעוד מוקדי חיכוך שבהם ייהרגו וייפצעו עוד ועוד פלסטינים. תחום פעולה נוסף חשוב הן הרשתות החברתיות. שב"כ וצה"ל פועלים במשותף כדי לנטר אותן עד לרמת המפגע הפוטנציאלי הבודד. כשמזהים גורם כזה, אם מדובר בילד, מזהירים את הוריו ומנסים להבהיר להם מה התוצאות. אם מדובר במבוגר, מנסים "לשכנע" אותו או שלפעמים מבצעים מעצר מנהלי. יש גם פעילות "השפעה" אקטיבית ברשתות החברתיות. אבל בינתיים ידה של רשת טיקטוק על העליונה. לכן מדינת ישראל פעילה באמצעות משרד החוץ ומשרד המשפטים גם אצל מרכזי הרשתות החברתיות, ורמת שיתוף הפעולה משתנה בין הרשתות. בכל מקרה יש עוד הרבה מה לעשות בתחום הרשתות החברתיות, חוץ מלסגור אותן, מה שעלול להיתפס בוושינגטון ובברלין כהגבלה לא ראויה של חופש הביטוי. בקרמלין ובטהרן דווקא יבינו. לכן זה אינו הולם דמוקרטיה.
כאמור, שיפור הכלכלה הוא האמצעי היעיל ביותר להרגעה ולהביא לדעיכת האינתיפאדה הנוכחית. מה שלא פחות חשוב הוא הצורך להפסיק את החיכוך המיותר והלא יעיל במזרח ירושלים ולנסות ככל האפשר לשלוט ולהפסיק מיד בתחילתם עימותים בין מתיישבים יהודים לפלסטינים ביהודה ושומרון. במישור האסטרטגי צה"ל ושב"כ יצטרכו לגייס את כל היצירתיות שיוכלו כדי למצוא שיטות פעולה חדשות שיפילו פחות הרוגים ופצועים בקרב פלסטינים שאינם היעד הישיר לפעולה. "שובר גלים", כך נראה, הולך וממצה את עצמו כי ההרוגים הפלסטינים הפכו מגורם מרתיע לשמן על גלגלי האינתיפאדה השלישית.
