תעודת זהות
יהודה אידלברג. חרדי ליטאי. איש צעיר, חכם ומקורי. שייך לענף החרדי של משפחתי (בן של בת דודתי) ומתגורר לידי בשכונת קריית היובל, שכונה ירושלמית מעורבת.
את יהודה הכרתי רק לפני שנתיים. הענף החרדי והענף החילוני במשפחתי הלכו והתרחקו, ואני מניחה שאת בנות הדודות ובני הדוד שלי לא אזהה היום ברחוב. איכשהו, אשתו של יהודה זיהתה אותי בכניסה לסופּר. אחר כך נפגשנו כמה פעמים בתחנת האוטובוס ואחר כך ההיכרות הפכה לידידות של ממש עם מפגשים ושיחות עומק.
אני אוהבת לפגוש את יהודה, הוא מביא איתו אופטימיות ושמחת חיים, והשיחה שלנו כנה, משתדלת לרחוק מסיסמאות פוליטיות וגם מקלישאות מנומסות. אנחנו מתאמצים להבין. והאמת, כשמדובר ביהודה זה קל וגם נעים.
במוצאי השבת האחרונה, לאחר ההפגנה השבועית ועוד לפני שהיה רמז למרחץ הדמים של השבוע, חשבתי על יהודה ועל כך שזו השעה לבקש ממנו ללמוד יחד את פרשת השבוע. לא ידעתי אם יהודה יסכים לתת פומבי לדעותיו וגם ללימוד התורה המשותף לשנינו, אבל יהודה הוא נשמה חופשייה והוא לא היסס.
מה יהיה בסופנו?
שמחת המפגש נמהלה בכאב הימים האלה, ובפתיחתו שאלתי: "תגיד, מה יהיה איתנו? לאן הטירוף הזה הולך?"
"את החרדים שתומכים במהפך אני שואל אם הם מבינים מה יקרה בעוד כמה שנים", הוא אומר, "הליכוד הרי יתפצל לקבוצה דתית-משיחית וקבוצה של ימין חילוני שיחבור למפלגות המרכז. הציבור הימני המתון מתחיל להבין שהוא לא התכוון למהפכה שמתרחשת כאן, הרוב מתנגד למהפכה הזו. החיבור בין ימין מתון לשמאל ילך ויתחזק אחרי המהפכה המשפטית ואנחנו, החרדים, נהיה קבוצה שנואה בגלל שניהלנו מלחמה שלא חשובה לנו".
יהודה רהוט, המחשבות שלו מסודרות והוא ממשיך להציג את תמונת עולם חרדי-ליטאי שלא מוכן להיגרר למלחמה. "תראי, היום אף קבוצה לא מתעסקת ברצינות בשאלה איך נחיה כאן בעוד עשר שנים. אף חרדי לא רוצה מדינת הלכה. זה חלום של הפלג המשיחי בציונות הדתית, לא שלנו. מעולם לא הייתה מדינת הלכה יהודית, לאף אחד אין מושג איך לעשות את זה ואנחנו גם לא חולמים על זה. אנחנו רוצים לחיות את החיים הנבדלים והסגורים שלנו, בתוך מדינת ישראל. אנחנו לא רוצים לשנות את המדינה או לנהל מאבקים עם הציבור החילוני".
"אתה יודע", אני מפסיקה את שטף הדיבור שלו, "זה לא בדיוק נראה כך. הפוליטיקאים שלכם מהלכים עלינו אימים עם חוקי כשרות בפסח, צניעות ואיסורי שבת. נראה שהעסקנים החרדים מתלהבים מהכוח שלהם, והם רוצים עוד".
יהודה מספר לי על הקושי להסתובב ב"מדים" חרדיים ברחוב הישראלי, על צעקות שהוא חוטף רק בגלל התלבושת שלו וההנחה שהוא מייצג איזה שד חרדי שמאיים על החופש החילוני בישראל. שנינו מסכימים שהידברות היא צו השעה, והיא באחריותנו.
ההידברות תתחיל ברחוב
אבל איך להתחיל הידברות? איך לגשת אל חרדית ברחוב? יהודה שוב מפתיע אותי בכנותו. הוא מבין שזה מורכב: "אנחנו, החרדים, רוצים להיבדל. אנחנו רוצים קהילה סגורה. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייחשפו לתכנים חילוניים. עידן המחשבים והטלפונים החכמים מאתגר את ההישרדות של הקהילות שלנו. המלחמה בטלוויזיה הייתה יחסית קלה, אבל מחשבים? כמעט בכל בית חרדי יש מחשב, לאחוז עצום מהחרדים יש טלפונים חכמים, לא פשוט לנו. ועם זאת, הרבה מהחרדים ישמחו להידברות. ההידברות תהיה בין המבוגרות והמבוגרים ולא תערב את הדור הצעיר. השנאה שיש עכשיו בין המחנות היא תוצאה של חוסר היכרות. יש לעשות כל מאמץ לשוחח. כן, ברחוב, בסופּר, באוטובוס, במפגשים שכונתיים. העסקנים לא יועילו לנו. האחריות היא רק עלינו".
רשימת החרדות שלנו
אני שואלת את יהודה אם הוא מבין עד כמה אני והחברות שלי מבועתות מניסיון ההפיכה. האם הוא יודע שאנחנו מתקשות לישון בלילה? לא, הוא לא ידע על כך. המקבילה שלו היא התקופה שבה עלתה לדיון רציני סוגיית גיוס החרדים, והם נחרדו מהאפשרות הריאלית שהאוטונומיה שלהם תיפגע: "החרדים מרגישים שלא מנסים להבין את האמונה שלהם ולא מכירים בחוסר היכולת שלהם להשתלב בצבא. כשיאיר לפיד ניסה להעביר את חוק הגיוס, הוא הוציא את המיינסטרים החרדי לרחובות והשיג תוצאה הפוכה. הוא הרחיק מהצבא גם את החרדים שרצו להתגייס. באותם ימים חרדים פחדו כמו שאת פוחדת עכשיו. הקהילה החרדית לא יכולה לשאת את הגיוס לצבא, זה ממוטט את שני עמודי היסוד של החרדיות: ההתבדלות והציות ל'דעת תורה'".
"כן, מפריע לי מצפונית שאמא של חבר שלי שמשרת בצבא לא ישנה בלילות כי הוא נלחם. אני לא מתחבר לגישה שאומרת שאנחנו 'ממיתים עצמנו באוהלה של תורה' וזה מקביל לשירות בצבא. מה פתאום. יש לי בעיה מצפונית עם ההימנעות משירות צבאי, אבל הקהילה החרדית תאבד את עצמה אם נתגייס".
לשנינו ברור שגם שהצבא יאבד את עצמו אם הוא יגייס את החברה החרדית כולה. הצבא לא ערוך לשלב בתוכו את עולם הערכים החרדי. נכון להיום זו סתירה שאין דרך לפתור אותה, והדיבור על גיוס חרדים הוא פופוליזם זול ומסוכן.
הספר והסיף
הקִרבה בין יהודה, חרדי-ליטאי, וביני, שמאלנית-פציפיסטית, רבה יותר מהקרבה של כל אחד מאיתנו לפלג המשיחי שצמח בתוך הציונות הדתית. המזון הרוחני של יהודה וגם שלי הוא התלמוד, שמחנך אותנו למתינות פוליטית-צבאית ולהתרחקות מחזונות משיחיים. המאה הראשונה והשנייה לספירה טבלו ברעיונות משחיים, דם וכאב. חכמי התלמוד ניסו לשים לכך סוף, ויהודה ואני, כל אחד מכיוונו, אוהבים את האיפוק התלמודי. ברמה האידיאולוגית, ברית בין מפלגות שמאל למפלגות חרדיות היא מתבקשת, וחבל שהיא לא מתרחשת.
דרך לפשרה
"ומה יהיה?" אני שוב שואלת, "לאיזו פשרה אפשר להגיע עם העסקנים החרדים?" יהודה חושב שהמשוואה יכולה להיות בג"ץ תמורת פטור מהצבא: "אם בג"ץ יבין את הרגישות החרדית בנושא הצבא וימצא דרך לא להלך עלינו אימים בעניין הזה, אני מאמין שהחרדים יוכלו לרדת מעץ הכפייה הדתית וההפיכה המשפטית. זה יכול להיות שביל לפשרה".
ואני, פציפיסטית שכמוני, חושבת שכבר מזמן הגיע הזמן לעשות שלום ולצמצם את הצבא למינימום. אבל גם מי שלא מסכימה איתי יכולה להבין שאי אפשר לגייס את כל הקהילות החיות כאן לאותו צבא. ערבים וחרדים לא יכולים לשרת בצבא. גם פציפיסטים לא.
אלא שבג"ץ לא יכול להוציא עבורנו את הערמונים האלה מהאש. זו האחריות שלנו למצוא נוסחה שוויונית ולא מאיימת לשירות הצבאי.
אולי הגיע הזמן שהצבא יפסיק להיות כור ההיתוך הישראלי ויהפוך לגוף מקצועי. יש אפשרות להעניק תנאים כלכליים, השכלתיים וחברתיים נפלאים למשרתות ולמשרתים בצבא, ולפתור משירות את כל מי שלא מעוניין בכך. שווה לפחות לנסות לבנות תוכנית כזו.
בכל מקרה, הגיע הזמן שכולנו נרד מעץ הסיסמאות הפופוליסטיות. אי אפשר לגייס חרדים לצבא, ואי אפשר לאיים על מערכת המשפט ולבטל את הדמוקרטיה הישראלית. על כל השאר – אפשר לנהל דיון.
ובכל זאת, פרשת השבוע
לאחר חדוות המפגש המשפחתי ולאחר שפתרנו את כל הסוגיות הבוערות על סדר יומה של החברה הישראלית, הגיע הזמן לשוחח על פרשת השבוע. הרי זה התירוץ הרשמי למפגש שלנו ולטור הזה. ההסכמות בינינו הולכות ומתרבות ושנינו תמימי דעים שפרשת "תְּצַוֶּה" לא מעוררת את הבלוטות הדרשניות שלנו. אבל זו המלאכה היהודית מסורתית, לדלות מבאר הפרשה את ענייני היומיום שלנו.
פרשת השבוע מלבישה ומקשטת את אהרון ובניו הכהנים, שיזוהו בהמשך הדרך עם "הכהונה הגדולה", ראש ההיררכיה הבית-מקדשית. יהודה בוחר במשנה יפה המתייחסת לערי מקלט, הערים שאליהם גולים ההורגים בשוגג ובהן הם חיים "עַד מוֹת הַכֹּהֵן". המשנה מעידה עדות מרגשת על אימותיהן של הכהנים הגדולים, שהיו מספקות אוכל ובגדים להורגים בשוגג בערי המקלט (מכות ב', ו'): "לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו".
על כך שואלת הגמרא, מדוע חוששות האימהות מתפילת העבריינים על מות בניהן, שהרי זו תהיה בבחינת קללת חינם שלא תתקיים. הגמרא מציעה לכך שתי תשובות: על פי האחת, האימהות רוצות לא רק למנוע קללת חינם, אלא לעודד את הורגי השוגג שיתפללו שבניהן יחיו, שהרי כל עוד הכהן בחיים, הרוצח מקבל מתנות מאימו. ומוסיפה הגמרא הסבר: "שהיה להם (לכהנים) לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו". חיי הכהן נתונים בידיהם ובתפילותיהם של שופכי דמים, "ללמדנו שהאחריות האמיתית לשפיכות הדמים היא של המנהיגות". ואת זה אמר יהודה עוד לפני נהרות הדם והאש של חווארה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר "אחד שיודע" היה לגמרי מקסים וכתב שתי תגובות ארוכות, ביקורתיות ומלומדות לדבריי בנושא הפלואידיות המגדרית. לטענתו בחירתי ללמוד את התורה לא מתוך מחויבות למסורת חז"ל והדורות המאוחרים, אינה הגונה: "הדור שקיבל את התנ"ך בסיני הסביר אותו לדור הבא במילים מעט אחרות, ובהרחבה מעטה, כפי שהיה מתאים לדור הבא... כך כל דור במהלך ההיסטוריה... לכן, מי שמעוניין להבין מהתנ"ך את כוונת הכותב – עליו להכיר לעומק את פרשנות המקרא והתלמוד... קצת ילדותי וחסר מעוף לנסות להבין מקרא או מדרש ולעשות לו פרשנויות בכוחות עצמך... תהיי חייבת להסכים שמרבית הסיכויים שאלוהים התכוון למשהו אחר מההבנה שיוצאת לך".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקר, תודה מעומק הלב על שטרחת לכתוב באריכות וברצינות. הלוואי שכך יהיו כל הדיונים שלנו בבית המדרש. ולעצם העניין: א. אני לא חושבת שאלוהים כתבה את התורה, ולכן נקודת המוצא שלי שונה משלך. ב. אני חושבת שיש דרכים לנסות ולהבין את התורה מתוך עצמה (חיפוש פרשנות של מילים לפי ההקשר שלהן, השוואות בין מקורות שונים שעוסקים באותו עניין ועוד). ג. להבנתי, דברי חז"ל, בעיקרם, אינם הצגה של מסורות עתיקות אלא פרשנויות אישיות-יצירתיות ואקטואליות לתורה. במובן זה אני רואה את עצמי ממשיכת דרכם.
שבת שלום!
