קפה קפריסאי
ישבנו בבית קפה קטן סמוך לביקורת הגבולות בין החצי הצפוני לחצי הדרומי של קפריסין. היא שתתה תה, אני – קפה שחור. בחיוך וגם בנחרצות היא הזהירה אותי שלא אבקש "קפה טורקי". כאן מותר לקרוא לו רק "קפה קפריסאי". "אני מכירה את הנוהל", החזרתי לה חיוך, "אני חיה במקום משוגע יותר מקפריסין. גם לנו יש רשימת דברים שאסור לכנותם בשמם".
את הפגישה שנעה בין חיוך לכאב, קיימתי עם ידידתי הקפריסאית בשבוע שעבר, כשלקחתי כמה ימי חופשה מהארץ המסוכסכת שלנו והלכתי לנשום במקום מנומנם שכרגע אין בו מלחמה. חברתי היא עיתונאית פולנייה שמדווחת על הנעשה בקפריסין עבור סוכנויות מרחבי העולם. עוד לפני שהתיישבנו היא תחקרה אותי על המצב בישראל וסיפרה על המצב העגום בפולין.
היא סיפרה לי על מצבן של הנשים הפולניות, על חקיקה מחמירה שמנסה למנוע לחלוטין את זכות ההפלה: "רופאות מפחדות לבצע הפלות גם במצבים של סיכון מיידי לאם, כיוון שהן חוששות להיכנס לכלא. מקרים של סכנת חיים מגיעים לדיונים בוועדה מיוחדת, ולפעמים לפני שהוועדה מחליטה האמא מתה. נשים שרוצות להרות מחליטות לוותר על כך מחשש שמא יזדקקו להפלה ולא יוכלו לבצע אותה".
2 צפייה בגלריה
השר יריב לוין ומציעי מתווה הפשרה – דניאל פרידמן, יובל אלבשן, גיורא איילנד וגיורא ירון. קולן של הנשים חסר
(צילום: אביגיל עוזי, טל שחר, עמית שעל, קובי קואנקס)
הכוהנות הגדולות של הפשרה
כותרות העיתונים והרשתות החברתיות הציעו השבוע תמהיל מרתק בין המילים "מתווה" ו"פשרה" לתמונות וסיפורים על נשים שעושות היסטוריה. פורים, נשים מהפכניות ומתיחות חברתית שפתרונה לא נראה לעין. אולי תאמרו שאני קטנונית (סבבה מבחינתי להיות קטנונית), אבל שתי הקבוצות המרכזיות שמציעות פתרון לרעידת האדמה החוקתית שלנו הן קבוצות של יועצים-גברים. מצד אחד, החברה שלנו מקדישה שבוע להתפעלות מנשים שמחוללות מהפכות ומצליחות להביא לסיומן אלפי שנות פטריארכיה בלי שפיכות דמים (אם לא נספור את הדם של הנשים עצמן) – ומצד שני, אותה קהילה נמצאת במגה-משבר ונראה שהיא עושה כל מאמץ שלא לרענן את המסבים לשולחן הדיונים. כמו במשבר הקורונה, כמו בכל משבר צבאי, דתי ופוליטי, גם הפעם הכיסאות נתפסים בידי גנרלים ושאר נציגי הפטריארכיה (שישבו סביב השולחן בשנים שבהן המשבר נוצר).
שמחה לתת שירות
אני שמחה לצרף לשולחן כמה נשות עבר ולראות איך הניסיון שלהן בהתמודדות עם משברים יכול להציע חוכמה ייחודית. קחו למשל את אמא שלום – השם שלה כבר אומר הכול, שהרי היא אמא של השלום. גברת שלום, אישה חכמה מתקופת התנאים, הייתה בת למשפחה מיוחסת, משפחת הנשיא. היא נשואה לרבי אליעזר בן הורקנוס, תלמיד חכם ממשפחה עשירה. הקונפליקט שלה נוצר כששני הגברים בחייה – רבן גמליאל, אחיה, ורבי אליעזר, בעלה – הסתכסכו באופן שרק אנשים עם הרבה כוח יכולים להסתכסך.
מי שמכירה את האגדה המכונה "תנורו של עכנאי" מכירה את הסכסוך, ומי שלא, תחשוב על מאבק בצמרת ההלכתית-קהילתית של אותם ימים, מאבק של "שחור-לבן" ו"זה מטהר וזה מטמא". החרבות צוחצחו, רבי אליעזר נודה ובמדורה ענקית שרפו את כל כלי החרס שהוא אי פעם טיהר. רבי אליעזר, מנהיג גאון ופגוע, מסתגר בעל כורחו בביתו ואין לו עם מי ללמוד תורה. נשמתו רותחת מכאב ובכל רגע עלול להילחץ כפתור הנקמה.
כאן נכנסת לתמונה אמא שלום ואנו מקבלות הצצה לתפקיד המסורתי של הנשים בעתות מלחמה. במסורת שלנו גברים הם בעלי הנחלות העוברות מדור לדור בירושה. גבר שייך רק לשבט של אביו. מגיל צעיר מחנכים אותו לשמור על הרכוש המשפחתי ולגלות נאמנות למנהיגי השבט. לעומתו, הילדה גדלה בשבט אחד ומתחתנת עם גבר משבט אחר, היא מחונכת להחזיק קונפליקטים ולהצליח לשמור על קשרים בין משפחות ושבטים רחוקים ואף מסוכסכים. אישה מסורתית חייבת לפתח יכולת להבין ולקבל תמונות עולם שונות.
כמה צעדים לאחור
כדי להבין את הקונפליקט של אמא שלום, נפסע לאחור במנהרת הזמן ונתבונן בסיפורה של רחב, האישה שבנתה בית על החומה של יריחו (יהושע, ב'): "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים... וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב... וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ... וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת... וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים... הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה".
אני מעריצה של רחב, ואת שמה של בתי, שני, הענקתי לה על שם החוט, תקוות השני, שמסמל את ההגנה שבית צריך להציע. רחב חונכה להבין את מורכבות הנאמנות השבטית. נשים מסורתיות שייכות לשני שבטים לפחות, ולכן הן פחות מוגנות ויותר מתוחכמות. הן מבינות שתפקידן לדאוג לאנשים ונשים שנמצאים תחת חסותן בלי קשר לעדיפויות של פרנסי הקהילה. האויבים של רחב אינם שבט זה או אחר, אלא מי שעלולים לפגוע באהוביה.
נחזור לאמא שלום
בעלה של אמא שלום מתפלל למותו של אחיה. היא חוששת מהרגע שבו הוא יתפלל את התפילה האישית, תפילת "נפילת אפיים", וידרוש מאלוהים לתבוע את עלבונו ולהרוג את רבן גמליאל. אמא שלום יודעת שתפילתו תיענה.
הנאמנות הכפולה קורעת את אמא שלום שהפכה לשמרטפית. יום אחד – "בא עני ודפק בשער ביתם. הוציאה לו אמא שלום לחם ועד שחזרה היא ראתה את בעלה נופל על פניו. אמרה: קום, הרגת את אחי".
אישה מחונכת לטוות רשת של נאמנויות: לא רק בעלה ובית אביה, גם העני בפתח הבית הוא הדאגה שלה. המתח מתפקע, ואמא שלום לא יכולה לשמור על הגברים שלא מצליחים להתפייס ועל העני שזקוק לאוכל. באינסטינקט של מי שיודעת מה חשוב באמת, היא מביאה אוכל לרעב. באותו רגע בעלה גוזר את דינו של אחיה.
יכול להיות שאמא שלום טעתה בשיקול הדעת, ויכול להיות שנמאס לה לשמור על גברים שלא שומרים על עצמם והיא החליטה לעשות את מה שחשוב לה. אמא שלום סיימה לעבוד בפעוטון המשפחתי, ועם כל הכאב, רגע המוות של אחיה הוא רגע השחרור שלה.
מהותנות היא שטות
בשמחת עניות אני חושבת השבוע על רבני החרד"ל שתורתם הרוחנית בנויה על הבדלים מהותיים בין נשים לגברים. הם מרבים לספר לנו על עדינותן של הנשים ועל האיכויות הפסיכולוגיות שלנו. אני רואה לנגד עיניי את דברי הבלע של השרות מאי גולן וגלית דיסטל אטבריאן וחושבת על הבור האידאולוגי שנכרה תחת רגלי השותפים החרד"לים שלהן. נשים מאופקות? נשים עם רגישות פסיכולוגית?
2 צפייה בגלריה
גלי בהרב-מיארה ואסתר חיות. למי בדיוק קראתם עדינות?
(צילום: יואב דודקביץ, אורן בן חקון)
מנגד אני רואה את שומרות הסף של הדמוקרטיה, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות והיועמ"שית גלי בהרב-מיארה. הן שונות בתכלית מהפוליטיקאיות הנ"ל: מאופקות ושומרות בנחישות על קירות הבית. גם הן לא עונות על הסטריאוטיפ החרד"לי. למי בדיוק קראתם עדינות? רגשניות?
ההבדל בין נשים לגברים הוא תוצר תרבותי ולא טבעי. חונכנו אחרת ולכן פיתחנו איכויות אחרות. אבל כשאנו זוכות בשלושת הכ"פים – כוח, כסף וכבוד – אנחנו מתנהגות בדיוק כמו הגברים שזכו בהם.
ניסוח חוקה
המאבק החוקתי אינו מאבק נקודתי, זהו מאבק על אופי הקהילה המשותפת שלנו. ממשלת הימין על מלא-מלא, שלא בתבונה מבחינתה, טרפה את הקלפים, ואחוזים מדהימים מהחברה הישראלית נעמדו על רגליהם ואמרו: עד כאן. מדובר בקבוצות שונות שלכל אחת צרכים משלה. מה שצריך להתחיל עכשיו הוא משא ומתן בשאלה האם הקהילות הישראליות השונות יכולות לחיות יחד, עד כמה ובאלה תנאים. בכל שלבי השיחה המחודשת יש לדאוג לייצוג שוויוני לכל הקבוצות הישראליות. בכל השיחות יש להקפיד על חמישים אחוז ייצוג נשי. למה? כיוון שייצוג שווה הוא אל"ף-בי"ת של הגינות, וכיוון שנשים, כמו כל קבוצה מוחלשת אחרת, יביאו לשולחן הדיון אסטרטגיות ייחודיות שפותחו מתוך אילוצי החיים שלהן.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר קיימתי חברותא על פרשת השבוע עם קרוב משפחתי החרדי. ניסינו וגם לא מעט הצלחנו להגיע להבנות בעניין הסערה החוקתית, וגם למדנו יחד את פרשת השבוע. בבית המדרש של הטוקבקים כתב לי שלמה: "מקווה שיום אחד תגלי בן דוד ציוני ודתי, ותנהלי איתו את אותו השיח. כולנו עם אחד".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerשלמה יקר, אין צורך לחכות לבת דודה או בן דוד. הרי כולנו משפחה אחת, ואני אשמח ללמוד גם איתך תורה ולפרסם את הדברים בטור זה. כתוב לי לכתובת: rweiss@huc.edu
הטור מוקדש בתודה ובאהבה לעורכת האגדית של ערוץ היהדות, לירון נגלר-כהן, אישה שלימדה אותי מהי פתיחות מחשבתית. בהצלחה בתפקידך החדש, וברכת הדרך למחליפייך במדור שלנו.
שבת שלום!
