"מי שאין לה בראש יש לה ברגליים"
כשחזרתי הביתה מהפגנת מוצ"ש מול בית הנשיא, גיליתי שאחד התאים בתיק הגב שלי היה פתוח והמפתחות נעלמו. במהלך השבוע נאלצתי להקדיש זמן רב כדי לתקן את האיבוד הזה.
אם הביטוי "הלך לאיבוד" היה תיאור מדויק של המציאות ואם הדברים באותה ממלכת איבוד מסודרים בערמות אישיות, הערמה שלי גבוהה במיוחד. בצעירותי, בכל פעם שנקלעתי לריטואל האיבוד והחיפוש, אמא שלי נתנה בי מבט של מי שאין בידה להושיע ואמרה: "מי שאין לה בראש, יש לה ברגליים".
אשמה
היהדות, כמו אחותה הצעירה, הנצרות, היא דת מבוססת רגשות אשמה. בדומה למעגלי האיבוד-חיפוש של חיי, החיים היהודיים מתנהלים במעגלים של חטא-אשמה-כפרה. ספר "שמות" נחתם בסיום הכנת המשכן וספר "ויקרא" נפתח ברשימה ארוכה ומפורטת של קורבנות שהקרבתם היא לב עבודת המשכן. תורת הקורבנות היא כמוסה של תרבות האשמה-כפרה, גם כאשר מדובר בקורבנות שסיבתם הרשמית אינה חטא.
הרעיון שאלוהים זקוק לריח הקורבנות הנשרפים והקרבתם מסדירה את היחסים שבין אלוהים לעמו, מעיד על תרבות האשמה שבבסיסו. פילוסופיית ה"לא מספיק" היא פילוסופיית האשמה, אמונה יסודית שמשהו בנו וביחסינו עם אלוהים פגום והאחריות על הפגימה תמיד עלינו. יש לחזר אחרי האל, להעניק לו מתנות דם ולקוות שזה ירצה אותו והוא לא יפגע בנו. ולמה שיפגע בנו ולא יאיר אלינו פניו? כיוון שיסוד היסודות של התרבות המונותאיסטית הוא שאנו, בנות חוה ובני אדם, בעמדת נחיתות – עמדת חטא שדורשת כפרה, בלי קשר לחטאים ספציפיים.
אבדה ואשמה
בחדווה מסוימת, חדוות "צרת רבות – חצי נחמה", אני מגלה ברשימת הקורבנות של פרשת "ויקרא" קורבן הקשור לאבדות שלא הושבו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב... אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא... וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן".
כן-כן, תדע מי שמצאה את המפתחות שלי, שאם היא תכחש במציאה ואף תישבע שבועת שקר ותטען שהמפתחות שייכים לה – היא תידרש לשלם קנס ולהקריב איל תמים, כדי לכפר על שוד המפתחות. אני מניחה שבקשתי לוותר לה, ובעיקר לאיל, על הקורבן, תיענה בשלילה – שהרי הקורבן הוא חלק מתהליך ההודאה באשמה, והוא מענק שניתן לאלוהים ובעיקר לעובדי המקדש.
קל להבין שאינטרסים חוברים ליצירת רשת האשמה שבה נלכדות נשמותינו. האשמה מקילה על מלאכת השליטים. קהילה אשמה היא קהילה שמרכינה ראש ומעניקה מתנות חינם לשליטים. ואם המסורות המקראיות לא משכנעות אתכן, אתן יכולות לראות את המחאות של החודשים האחרונים – כמה זמן לקח לנו להרים ראש וכמה אשמה מנסים קברניטי ההפיכה לטעת בנו. עלינו לזכור שקשה מאוד לשלוט בקהילה שלא שטופה ברגשות אשם.
אין ייאוש בעולם כלל?
חכמי התלמוד דווקא חושבים שיש ייאוש בעולם, ובדיון ארוך וקצת משמים בסוגיה שנלמדת ברבים מבתי הספר היסודיים, כורכים החכמים בין המושגים "אבדה" ו"ייאוש". החובה המקראית להשיב אבדות לבעליהן הפכה בתלמוד לסוגיות ארוכות ומפורטות הבוחנות את סוגי האבדות, סוגי הבעלים והמוצאים ודרכי שמירה הנאותות. רמת הייאוש של הבעלים מהאפשרות למצוא את האבדה היא גורם משמעותי במשוואות הסבוכות של חובת השבת האבדה.
איך נעריך רמת ייאוש? איך נכניס את הייאוש למשוואה? בימים כאלה אני מרגישה שליכולת לכמת את הייאוש יש חשיבות רבה.
אבדה וייאוש בה
האבדה הראשונה המוזכרת במקרא כרוכה בייאוש גדול, ובאופן מצער היא מהדהדת את הימים הישראליים שלנו. פרעה הוא איש קשה עורף וכבד לב, שלמרבה הטירוף איבד שליטה על הלב הכבד שלו. אלוהים מנהל אותו כמו מריונטה אל חורבנה המוחלט של מצרים: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו... לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם". למלך המטורלל נותרו כמה יועצים נבונים, והם מבינים שאין עם מי לדבר. באחד מרגעי הייאוש הם פונים אל תבונתו (המתכלה והולכת) של המלך ומטיחים בו את המובן מאליו: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם".
בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי שבה וממלמלת מול תמונותיהם של ביבי ושותפיו: "הטרם תדע כי אבדה ישראל?" האמת היא שהפסוק הזה הגיח ממעמקי הבהלה שלי בעיקר בשבועות הראשונים של ניסיון ההפיכה. בשבועות האחרונים אני אופטימית: ההתנגדות חזקה, נחושה ולא אלימה. ההפיכה לא תצלח. יתר על כן, שינוי חשוב מתרחש בחברה הישראלית. שינוי ששני היבטים לו: האחד – הקהילה לא מוכנה לשיסוי ההדדי. יש התקרבות מפתיעה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. לצד גלי הרעל אני מרגישה אחווה מיוחדת ברחובות. ההשנאה משיגה תוצאות הפוכות. השינוי השני הוא שהמהפך הזה הזמין את כולנו לתהליך של בירור ערכי. בחריפות הזו, שהיא כמעט בלתי נסבלת, כל אחת שואלת את עצמה מה באמת חשוב לה, היכן עוברים הגבולות שלה ואיזה מחיר היא לא תסכים לשלם.
מה שמרשים במיוחד במאבק הזה הוא ההבנה שלנו שלא על זכויותינו בלבד אנו נלחמות, אלא על הזכות להיאבק למען קבוצות מוחלשות. זה מאבק רוחני, מלחמה בין אידאולוגיה לתאווה. מאבק בין שררה שזוללת כוח למי שרוצות ורוצים שוויון לכול.
ייאוש שלא מדעת
התלמוד מתייחס למצבים, המוכרים לי היטב, שבהם המאבדת התייאשה ממציאת האבדה שלה. באופן מרתק, שיכול לשמש משל למצבי נפש רבים, הוא מחלק את הוויתור של המאבדת לשני סוגים: "ייאוש מדעת" ו"ייאוש שלא מדעת".
"ייאוש מדעת" הוא המצב הפשוט: את מאבדת משהו, יודעת שאיבדת אותו וגם יודעת שאין דרך למצוא אותו. משום כך, את איבדת את בעלותך על החפץ האבוד ואין צורך להשיב לך אותו.
"ייאוש שלא מדעת" היא הגדרה מעניינת יותר. היא מחזיקה את האפשרות שאת לא יודעת שאיבדת משהו, אבל לו היית יודעת, היית מתייאשת מהאפשרות למצוא אותה. האם אני יכולה להתייאש בלי לדעת ממה התייאשתי? האם אפשר להתייאש רטרואקטיבית?
אבדה ישראלית
הימים המאיימים האלה הם הזדמנות לבירור ערכי. הם הזדמנות לשאול: מה באמת אבד לי ומה אני פוחדת לאבד? על אילו ערכים ויתרתי בבלי דעת, ומהי האבדה שאחריה אני מחזרת בחריפות הזו?
שנים רבות שהחברה הליברלית בישראל (מימין ומשמאל, מהעולם הדתי, המסורתי והחילוני) איבדה שלא מדעת את האחריות החברתית שלה. ראינו את השטחים הולכים ונכבשים ואת החברה הפלסטינית הולכת ונעשקת ושתקנו. השלמנו עם ההחלטה שהדמוקרטיה הישראלית לא חלה על השטחים ולא על ירושלים המזרחית.
מדי חודש נרצחות בישראל כמה נשים – גם עם זה השלמנו.
פועלים נופלים מפיגומים אל מותם – גם זה החליק לנו בגרון.
איבדנו את הערבות ההדדית, איבדנו את חוש האחריות, איבדנו את מוסר הנביאים.
ומה עוד איבדנו? באופן לא מפתיע, עם האחריות לזולת אבדה גם האחריות שלנו על החופש שלנו. לא נורא, אמרנו לעצמנו, אז ניסע במוניות בשבת (ומי שאין לה כסף למונית, תישאר בבית), והקהילה הגאה? לא נורא אם היא תוותר על חלק מזכויותיה. מאה שערים ובני ברק? לא נורא אם המשטרה לא נכנסת למקומות אלה והחוק לא נאכף בהם. יורקים שם על נשים שהולכות ברחוב? לא נורא, אפשר ללכת ברחוב אחר.
העדפנו לא לשים לב לזכויות חוה ואדם שנחמסו. ויתרנו על הזכויות שלנו. האמנו שבזמן אמת גם הקיצוניים שבקיצוניים יעצרו. והנה, גילנו שאיבדנו אוצרות בבלי דעת.
אני גאה באופן שבו אנו משלבות ומשלבים ידיים. קבוצות שונות ורחוקות בישראל מבינות שהן לא באמת רחוקות. זו שעתה היפה של החברה האזרחית. אנחנו ננצח את השררה ונלמד שיעור במאבק על חירות, אחריות ושוויון. אמא שלי צדקה: מי שאין לה בראש, יש לה ברגליים. נהגנו בטיפשות, איבדנו נכסים יקרים – ועכשיו הזמן לצאת ולחזר אחרי האבדות שלנו. אנחנו נצא מהמאבק הזה אוהבות יותר, רגישות יותר וחומלות יותר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי רומי: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" והסבירה את הציטוט שהופנה נגדי בקביעה: "בהפגנות האלה שאת הולכת אליהן את מחללת שם שמיים ברבים".
רומי יקרה, תודה שכתבת, ובזכות תגובתך נזכה ב"רגע של עברית". מקור הביטוי שציטטת בפרק מ"ט בספר ישעיהו, והדברים במקורם אינם ביקורת כי אם דברי נחמה: המהרסים והמחריבים יֵצאו מציון והגולים ישובו אליה. ברבות הימים זכה הפסוק לקריאה דרשנית שלפיה הכוחות ההרסניים באים מהבית. את כנראה רוצה לטעון שאני, בהשתתפותי בהפגנות, מחללת את שם ה' ולכן הורסת את הבית היהודי המשותף.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerרומי יקרה, אני לא יודעת מה זה "חילול השם". אני לא יודעת אם מישהו יודע. בכל מקרה, הטיעון המעורפל הזה לא יכתיב את התנהלותי. נדמה לי שהמושג "חילול השם" הוא מושג ריק שמשמש כל צד בכל ויכוח. טיעון שאי אפשר להוכיח או לסתור אותו. אני מנסה לעשות את הטוב והישר בעיניי, ומוכנה להתייחס לטיעונים עניינים נגד ההפגנות ובעד ההפיכה.
שבת שלום!
