תובנות מתמ"א 38
מכירות את זה שיש משהו שאתן תמיד יודעות אבל אף פעם לא באמת יודעות, וברגע מסוים נולדת תחושת וואו: "איך עד עכשיו ידעתי ולא שמתי לב, והרגע אני ממש יודעת"? לשגרת הידיעה המטושטשת יש שם: knowing without knowing (ידיעה ללא ידיעה).
כבר כמה חודשים שאני גרה בדירה בתוך בניין שנמצא בשלבים האחרונים (כך לפחות אנחנו מקוות) של תמ"א 38. עד שהכול יסתיים וטופס 4 הנכסף יוענק לקבלן, היציאה מהדירות למרפסות חסומה. כרגע אני יושבת עם הקפה של הבוקר בפינת המטבח ומדמיינת את העונג שיהיה לי כשאשב עם אותו ספל קפה, במרפסת המשקיפה על הבתים הקסומים של עין כרם.
"עולם הפוך ראיתי"
באחד הערבים שבהם המציאות הישראלית העכשווית טלטלה את נשמתי, בדרכי להפגנת מוצאי השבת מול בית הנשיא, הצצתי מחלון הסלון אל האורות של עין כרם וניסיתי להרגיש את השלווה שאפגוש במרפסת דירתי. פתאום תקף אותי ה-knowing without knowing והבנתי באופן עמוק, חווייתי, שהטרגדיה של האחרת היא השלווה שלי. תמונת הכפר העתיק-חדש שמרגיעה אותי, היא טראומה של אישה אחרת. בתי הכפר הם שרידי הכישלון, המוות, הגירוש והאובדן האישי, המשפחתי והלאומי שלה. תחושות האימה שאני מרגישה בתקופה האחרונה הם טיפה בים הסבל של מי שנאלצה לעזוב את ביתה ומולדתה לפני 75 שנים. היכולת שלי להירגע בתמונת סבלה של חברתי הלמה בי.
שאלתי את עצמי האם ומתי החרדה שלי תתממש ואף תהפוך לשלוותה של אישה אחרת. האם יום אחד תשב אישה במרפסת ביתה, תתבונן על חורבות חיי ותתענג על הנוף הנפלא?
האם הלב שלי יכול להכיל את המורכבות הזו? האם אני יכולה להבין את חוסר הצדק והסבל של זולתי ולהמשיך ליהנות מיופיו של הכפר שעוד מעט ישתלב בטקסי שתיית הקפה שלי? האם יש לנו יכולת להיאבק למען תיקון עולם מעוות ובאותו זמן ליהנות מיופיו? לפעמים אני מקווה שכן.
האם נוכל להבין שלא תמיד אנחנו הקורבן?
לפני כחודש יצא לאור ספרי "היהודיה האחרונה של קפריסין", רומן שציר מרכזי שלו הוא דמותה של שלום, אימו של יוחנן, לוחם ב"מלחמת התפוצות", שהתרחשה בין השנים 115 ל-117 לספירה, והסתיימה בתבוסתם של היהודים בכל התפוצות שבהן התנהלה. בתגובה למלחמה נשבעו תושבי קפריסין לא לאפשר עוד ליהודים להניח את כף רגלם על אדמת האי (שלום ויוחנן הן דמויות שבדיתי. תיאור המלחמה מתבסס על עדויות היסטוריות).
מרד התפוצות נפתח ביוזמתם של יהודים והתנהל בשלושה מרכזים לפחות. ראשית הלחימה הייתה בקיריני (לוב של ימינו), משם עברה למצרים, וממצרים לסלמיס שבקפריסין. סיפור המלחמה כפי שהגיע לידינו הוא סיפור שבור, אפילו מרוסק. פרטיו כמעט לא שרדו את המסננת הצפופה של ההיסטוריה, ו"ייתכן" לצד "ככל הנראה" הן מילות המפתח בכל ניסיון לתאר את המרד ולהתייחס למה שנכתב על אודותיו. הד מתוך הד – זה מה שנשאר מסיפורה המבעית והמסתורי של מלחמת יהודי התפוצות ביוונים וברומאים, שהשתוללה בראשית המאה השנייה לספירה.
האם גורשו יהודי קפריסין?
העדות הכתובה המפורסמת ביותר על אודות מרד התפוצות השתמרה בנוסח מקוצר ומאוחר. את העדות כתב ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, שנולד באסיה הקטנה – מערב טורקיה של ימינו – בשנת 163 לספירה, 46 שנים לאחר שמלחמת התפוצות הסתיימה. דבריו על מלחמת התפוצות מבוססים על חיבור קודם, "פרתיקה", שנכתב בראשית המאה השנייה לספירה על ידי אריאנוס, שחי בזמן ההתרחשות ותיעד את המלחמה בין שאר מלחמותיו של הקיסר טראיאנוס במזרח. אלא שחיבורו של אריאנוס אבד. לרוע המזל גם חלקים מהחיבור של דיו קסיוס אבדו במהלך השנים, ובתוכם גם מה שכתב על המרד.
במאה ה-11 חי בקונסטנטינופול – איסטנבול של ימינו – נזיר בשם יואנס קסיפִילינוס, שהכין תקציר של ספרי דיו קסיוס. את מה שנכתב בתקציר של קסיפילינוס הדעת אינה יכולה לסבול: "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני (לוב) אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביוונים. את בשרם אכלו ובני מעיהם צנפו להם צניפה (עשו מהם חגורות) ובדמם סכו עצמם ואת עורם עשו לבוש לגופם ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכול מאתיים ועשרים אלף )רומאים ויוונים). מעשים רבים כיוצא באלו עשו (היהודים) אף במצרים ובקיפרוס (קפריסין), מקום שעמד בראשם אדם אחד ארטימיון. אף כאן (כלומר: בקפריסין) הומתו מאתיים וארבעים אלף איש. מכאן האיסור המוטל על היהודים מלעלות על האי הזה; גם אם נאנס אדם לבקש בו מפלט מפני הסערה, מוציאים אותו למיתה. ברם, היהודים דוכאו בידי כמה מצביאים ובתוכם לוסיוס קוויטוס שנשלח בידי טרינוס )להילחם בהם)".
מלחמה קניבליסטית בהובלה יהודית?
היה עליי לקרוא שוב ושוב את הפרטים כדי לעכל את הזוועה: היהודים אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות או בינם ובין עצמם. יהודי קפריסין – כך נכתב בתקציר של קסיפילינוס – הרגו בקרבות כ-240 אלף רומאים ויוונים מקומיים.
הציונות חינכה אותנו להאמין שאנחנו, היהודים, מורדים בגלל התשוקה הנטועה בנו לחיי חופש בארצנו, ארץ ישראל. מרד התפוצות חותר תחת האמונה הזאת, ואולי גם משום כך הוא לא נלמד במערכת החינוך הישראלית. יהודי ארץ ישראל לא היו שותפים, ככל הנראה, למרד התפוצות, ובכל מקרה ארץ ישראל לא הייתה במוקד המאורעות. דווקא משום שהמלחמה הזו חותרת תחת הנרטיב היהודי והציוני, היא משכה את תשומת הלב שלי.
מה אם כן הוביל למרד, והאם מתוך סיפורה של מלחמת התפוצות אפשר להציע נקודת השקפה חדשה על כלל המרידות היהודיות בשתי המאות הראשונות לספירה? האם נוכל לזהות מניע משותף לשלוש המרידות הגדולות שפרצו בטווח של שבעים שנה – מרד החורבן, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא? אם אפשר למצוא מניע משותף כזה, נתקשה לזהותו עם תשוקה לחיי חופש על אדמת ישראל, שכן מרד התפוצות התרחש בגולה. ייתכן שעלינו לחפש הסבר אחד לבחירה היהודית להוביל שלוש מרידות רוויות דם וכושלות נגד האימפריה הרומית.
מלחמת התפוצות וישיבתי (העתידית) על כוס קפה מול עין כרם מלמדות כמה מקריים החיים וכמה נקודת המבט והשיפוט שלנו מוטה. יגונה של האחת הוא שמחתה של האחרת – והחלוקה האהובה ל"רעים" ול"טובים" בעייתית ביותר. מלחמות ישראל לא מבטאות בהכרח צדק ומאבק לחירות, בדיוק כשם שמלחמות של עמים אחרים נגדנו לא מבטאות בהכרח רוע. רוב הדברים בחיים הם מקריים. אנחנו נקלעות למאבקים ונקלעות לתוצאותיהם. הדבר היחיד שחשוב, זה שבכוחנו להשפיע עליו, הוא לדאוג שהאנושות תוביל את עצמה למקומות שמפחיתים סבל ומגדילים את האפשרות לחיות חיים נדיבים.
מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה
סיפורי המכות ויציאת מצרים, ואפילו שמו של החג, ממחישים את רעיון המקריות: "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". בימים שבהם אנו חגגנו את הצלתנו, משפחות מצרים ביכו את מתיהן. הרי לא כל המצריות רעות ולא כל העבריות טובות (אפילו המספר המקראי לא טוען זאת), ולכן הסיפור קשה לעיכול. אפשר היה לספר סיפור הצלה שלא רוקד על דם של עם אחר, אבל סיפור כזה לא היה משקף את הלכי הנפש שרוצה לנצח ולא רק להינצל.
מדרש מפורסם מספר שאלוהים נזף במלאכי השרת שביקשו לומר שירה בשעה שבני ישראל חצו את ים סוף – "אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
כן, זו המורכבות שעלינו להכיל ובה בעת גם לפעול נגדה. יש מספיק מקום לכולנו, יש מעט מאוד צדק מוחלט ומלחמה היא לא דרך ראויה לפתרון בעיות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי בגאווה יהודית עתיקה על כוחו של עמנו הווכחני והעיקש, ועל כך שהמשטר הנוכחי לא יצליח לדכא אותנו. חברתנו י.ק הגיבה על הדברים: "עם קשה עורף, עם עיקש ולא צייתן, עם ביקורתי, עם של איפכא מסתברא. ואלו התכונות שמביאות פיצול ו-20 מפלגות בכל בחירות, כי כל אחד חושב שהוא חכם יותר מהשני".
ברור. את צודקת. כל קבוצה חברתית יכולה להתפורר. מה שיכול לפורר אותנו הוא החשיבה העצמאית והאינדיבידואלית שאליה חונכנו אבל לא דיכוי מסוג זה שמפעיל כרגע השלטון. ולחברתנו "כל האמת בפנים": ברוך שובך. כבר התגעגעתי.
שבת שלום וחג שמח!
