הפוליטיקה של המוות
מוות לא טבעי הוא עניין פוליטי, ואפילו האבחנה בין "מוות טבעי" ל"מוות לא טבעי" טובלת בים של החלטות פוליטיות. אישה שמתה מבעיה לבבית שהסתבכה כיוון שהיא גרה בפריפריה, במרחק רב מבית חולים. אדם שנפטר ממחלה שהתרופה שלה לא נכללת ב"סל התרופות". אישה שחיה עם גבר אלים שפגע בה בכל מישור אפשרי: פיזית, רגשית, רוחנית וכלכלית, והיא נפטרת בגיל צעיר ממכלול של מחלות. האם זה מוות טבעי או פוליטי?
יחסי הציבור של המוות
הפוליטיזציה של המוות נעשית ברורה כשאנו עוברות לבחון את המוות הלא-טבעי, זה שנגרם בבירור בידי אדם. כולנו מכירות את המשפט השחוק: "בפתיחת דבריי אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחות ההרוגים ואיחולי החלמה לפצועים". למשפט זה יש הקשר ברור: הוא נאמר כמעט רק לאחר אירועים המכונים "אירועי טרור". לעיתים נדירות הוא יתייחס לאירועים אחרים, ורק אם הם מרובי נפגעים (כדוגמת "אסון מירון" או "אסון נחל צפית"). מוות של שני אנשים או נשים בפיגוע יזכה למשפט הפוליטי הנ"ל, מוות של שני אנשים או נשים בתאונת דרכים כמעט לא יופיע בכותרות.
תנחומים למשפחות ההרוגים לעולם לא יישלחו למשפחות שיקיריהן נספו ברציחות בחברה הערבית, ובוודאי שלא נשמע ביטויי צער מסוג זה כשמדינת ישראל גורמת למותם של חפים מפשע בשטחים הכבושים. בהמשך לאותה היררכיה פוליטית: מוות של פועלים באתר בנייה יזכה אולי לכותרת צדדית קצרת זמן בעיתון. רצח של אישה בידי בן זוגה – עוד לא נברא הפוליטיקאי שיפתח נאום בתנחומים למשפחת ההרוגה.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו נואם. עוד לא נברא הפוליטיקאי שיפתח נאום בתנחומים למשפחת אישה שנרצחה בידי בן זוגה
(צילום: מוטי קמחי)
רצח של אנשים במה שמכונה פיגוע טרור בתל אביב יגרום לחלק מאיתנו להסתגר כמה ימים בבית. לעומת זאת, פיגוע טרור שבו נרצחת אישה בידי בן זוגה לא יבריח אותנו מהבתים (שתכלס, הם מהמקומות המסוכנים בעולם), ואין לי ספק שאפילו בחירתי לכנות רצח ביתי "פיגוע טרור" תזכה לתגובות מופתעות.
הזכות לומר "קדיש"
לפני שנים רבות שוחחתי עם אב שכול שבנו נהרג בצבא מ"אש כוחותינו". הוא תיאר בכאב את היררכיית המוות בצבא: "לי לעולם לא יציעו להוביל את אמירת ה'קדיש' בטקסי יום הזיכרון הממלכתיים. הכבוד הזה שמור להורים שכולים ש'זכו' לכך שבניהם נהרגו מאש האויב. אנחנו, משפחות ה'אש הידידותית', מסמנות את הכישלון של הצבא, ולכן מחביאים אותנו. סבלן של משפחות החיילים שהתאבדו קשה אף מסבלנו: השכול שלנו 'רק' מושתק, המוות של יקיריהן גם מגונה".
להכפיל את ההפגנות
בשבועות האחרונים הטרור הפוליטי מרים את ראשו ושרשרת תמונות משפחתיות נשזרת בדם. לאחר כל אירוע נשמעת קריאה לבטל את ההפגנות המתוכננות. כפתור ביטול ההפגנות שנלחץ באופן אוטומטי לאחר פיגוע, מלמד על הפוליטיקה של הרצח. למרבה הזוועה הוא מלמד גם על השימוש הציני של הפוליטיקאים בפיגועי הטרור.
בשם איזה היגיון אומרים לנו שביטול ההפגנות יתרום לכבוד המתות והמתים או ירגיע את הטרוריסטים? אנחנו הרי מפגינות נגד משטר מופקר שבז לזכויות חוה ואדם. עצירת ההפגנות בשל אירועי טרור היא פרס לפוליטיקאים חסרי מוסר.
כלל ידוע הוא שפוליטיקאים מרוויחים ממלחמות. בשעות מלחמה הציבור נוטה ליישר שורות ולהתייצב מאחורי המנהיג בפטריוטית מהולה בפחד. טרור ומלחמות הופכים אותנו לצייתניות, ואת הרווח המשני הזה לא נעניק לפוליטיקאים שלנו.
יתר על כן, אנחנו לא ניתן לפוליטיקאיות להגדיר עבורנו אילו אירועי מוות "מצדיקים" הפסקה של הפגנות. מדוע נכון להפגין ביום שבו אישה נרצחת בידי בעלה, ביום שבו ילד נרצח בידי נהג שיכור או שמכונית מתהפכת על יושביה כיוון שהמדינה הזניחה את הטיפול בכביש הקטלני?
על הפוליטיקאים מוטלת האחריות לטפל בכל סוגי ההזנחה, האלימות והטרור. מוות בידי אדם הוא תמיד גם באחריות הרשויות, והוא סיבה להגביר את ההפגנות ולא, חלילה, לסתום לציבור את הפה. כמה מופרכת המחשבה שההפקרות הרצחנית של הרשויות תזכה אותם בשתיקה שלנו. כאשר יענו אותנו – כן ירבו הפגנותינו.
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן
רגע מכונן של שתיקה נוכח מוות מתואר בפרשת השבוע, פרשת "שמיני": "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
ברגעים דרמטיים אלה, שמוסכים מוות עם הדרת קודש, נבנית צייתנות. אלוהים הרג הרגע את שני בני אהרן, ואם הוא באמת כול יכול, הוא יכול היה גם שלא להרוג אותם. מדוע נגזר על אהרן לקבל בשקט את הריגתם? מדוע הגופות מפונות בצייתנות חרישית מהקודש, ומדוע אהרן ובניו הנותרים ממשיכים לעבוד במשכן? בהמשך, יפגע אהרן ב"סדר הנכון" של הדברים, הוא ישבש את סדר הקרבת הקורבנות ויתקוף במילים את משה, המפקח הראשי על הצייתנות הקהילתית: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!"
בתבונתו, משה מיישר קו עם המפגינים: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". כן, אחיות שלי, גם ברגעים קשים ודווקא ברגעים קשים, לא נפסיק להפגין. צייתנות מסכנת אותנו וההפגנות עובדות לטובתנו. כפי שלמדנו מ"פרשת גלנט", אפילו ערלות ליבו של ביבי מושפעת מהפגנות.
עֵת לְדַבֵּר
מזמור מפורסם בספר קהלת מציע רשימה של חוויות חיים וממיין אותן ל"הפכים". המזמור טוען שלכל חוויה יש עת מיוחדת. הרשימה והמיון פותחים חרך לעולמו החברתי והרוחני של המחבר. "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר", קובע המשורר – ודרשנים שקושרים כתרים להתנהגותו של אהרן, רואים בשתיקתו ביטוי מעשי לקביעת קהלת "עת לחשות".
אגדה נוגעת ללב מובאת במדרש "קהלת רבה" ומציגה רגע שונה של "עת לחשות". האגדה חותרת תחת המגמה המעריצה את שתיקת אהרן (מתורגם מארמית): "אשתו של רבי מנא מתה בציפורי. בא רבי אבון לנחמו. אמר רבי אבון לרבי מנא: האם אדוני לא יאמר לנו דבר תורה? השיב רבי מנא: הגיעה העת של תורת השתיקה".
אשתו של רבי מנא נפטרה וחבריו החכמים באים לנחמו, וביניהם גם רבי אבון. אולי רבי אבון מתקשה לראות בכאב חברו, אולי הוא רוצה לעודד את רבי מנא ואולי הוא מאמין שהכי בריא זה "לחזור למסלול". הוא מבקש מרבי מנא לחלוק עם המנחמים דבר תורה. רבי מנא משיב לו במשפט יפהפה: "הגיעה העת של תורת השתיקה", ומסרב לפזר סוכר רוחני על אבלו. יש להודות, אומר רבי מנא, שהתורה לא יכולה להושיענו מכל מצוקה, והוא לא משתמש בתורה כרטייה למכאוביו. השתיקה שמציע רבי מנא דורשת מהמסורת להרכין ראש בפני הכאב האנושי.
בניגוד למשה שדורש מאהרן לשתוק ולהרכין ראש בפני דרישות הדת, רבי מנא מפנה מקום לכאב האישי ומשתיק את התורה.
לא נפסיק לצעוק
רבות מאיתנו מרגישות בימים אלה בלבול ואובדן תהומיים. אין לאן לברוח מהתחושות הקשות האלה. אני מאמינה בכוחם של רגעים אלה לעזור לנו לסדר מחדש את עולם האמונות והערכים שלנו, ולכן אני מציעה לא לברוח מהם. זה זמן ל"תורת השתיקה" של הנאומים הגדולים ושל ההרצאות שמבקשות להרגיע אותנו ולכסות את המציאות בסמיכת פוך. אנחנו חיות בערפל מוסרי וקהילתי, ואין כרגע פתרון. זה זמן לתמוך, להתחבק, לאהוב ולתת למבוכה מקום.
עם זאת, צדק יהודה עמיחי בטענתו ש"קהלת לא צדק": "אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ / זְמַן לַכֹּל / וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת / לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ". אין לנו פריבילגיה לשהות רק במבוכה, באבל ובאובדן. יש מעלינו שלטון רשע שמבקש לשעבד אותנו, ועלינו לשים לזה סוף. זו העת להיות נבוכות ונחרצות, שותקות וצועקות. ישראל צריכה לצאת מהמאבק הזה דמוקרטית יותר משהיא נכנסה אליו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על יחסיותם של המושגים "טוב" ו"רע" ביחסים בין עמים ומדינות. סופי חברתנו טענה שהדברים מורכבים אף יותר. והיא הרחיבה: "כשביקרתי במיידנק לא יכולתי להתעלם ממרפסות השכנים בלובליאנה שמשקיפות על הנוף. ובאושוויץ ראינו משפחות פולניות שיצאו לטיול עם הכלב... השכנים בבית חנינא יכולים עד היום לראות את הריסות בתי נווה יעקב שהייתה לפני 48'. והיכן שהייתה ימית מתגוררים היום מצרים ושותים קפה במרפסת. לצערי יש מלחמות ועם אחד חי במקום שעם אחר היה לפניו. השאלה היא העתיד ולא העבר. האם נדע למצוא דרכים לחיות עם שכנינו ועם עצמנו?"
את צודקת לגמרי.
תודה על הדברים ושבת שלום.
