מסעותיי עם דגל ישראל
עם שקיעת החמה בין יום הזיכרון ליום העצמאות, התייצבתי ברחבת "הפסל האדום" שמול הר הרצל. כבר שנים רבות שיום העצמאות הוא יום מוזר עבורי, שכן לאומיות היא חוויה שאני לא מרגישה ובוודאי לא חוגגת. טקסי המשואות נראים לי פוליטיים, קלישאתיים וזרים. מצעדים צבאיים מעוררים בי אימה ואפילו ריחות המנגל מעמידים במבוכה את העולם הדתי שלי.
בשנים כתיקונן יום העצמאות הוא יום שאני עוברת עם מינימום מגע. אבל השנה לא כתיקונה, ואני עמדתי בקרבה כואבת ומתריסה להר הרצל. בכניסה לרחבת ההפגנה הושיטו לי דגל (וכמובן גם זמבורה). התלבטתי (בעניין הדגל) ולבסוף לקחתי. זו הייתה הפעם הראשונה זה עשרות שנים שהנפתי דגל ישראל. הבנתי שהדגל הפך, בגאונות של רגע, לסמל המאבק נגד הדיקטטורה שביבי וחבריו מבקשים להמיט עלינו. מאבק נגד דיקטטורה בעזרת דגל לאומי זה מעשה חתרני דיו, חשבתי והנפתי את הדגל.
מעבר לגדרות המתחם עמדו ילדים ובחורים חרדים (אף ילדה או אישה חרדית לא הייתה שם, כאילו כדי להמחיש על מה אנחנו נאבקות). ילד כבן עשר התקרב אליי מהעבר השני של הגדר: "את יכולה לתת לי את הדגל שלך?" שאל. "בשביל מה לך?" תהיתי. "אני רוצה לשרוף אותו", הוא אמר במבט רושף שלא התאים לגילו. לפני שהספקתי לפתוח איתו בשיחה על הרצון הזה, קפצו עליו בחורים חרדים: "השתגעת, אסור לשרוף את הדגל. איך אתה מדבר".
כאב לי על הילד שרצה להיעשות גיבור בעיני חבריו ויצא חבול. כאב לי גם על שיחה שהוחמצה. אחד הנערים, אחד חמוד במיוחד, דיבר אליי בפאתוס: "הדגל קדוש גם לי, לא רק לך" (לכי תגידי לו שהוא ממש לא קדוש לי. שתקתי). הוא הוסיף לערום מילים בשבח הדגל וכשראה שאני לא מתרגשת, הוסיף בקריצה: "אבל תודי שהוא לא דגל יפה, העיצוב לא משהו". צחקתי. צחקנו יחד. "אתה יודע, לפני כמה ימים, באחת ההפגנות הגדולות, עמדתי קצת בצד והסתכלתי על נהרות הדגלים ובדיוק המחשבה הזו עברה לי בראש, העיצוב שלו לא משהו..." הסכמנו שבשלב זה כבר אין מה לעשות עם האתגר העיצובי והשיחה משני עברי הגדר הסתיימה בהומור עצמי שתמיד מקרב לבבות.
שופינג בחנות החוקים המקראית
פרשות "אחרי מות" ו"קדושים", שנקראות השבת בבתי הכנסת, עשירות בחוקים – ואני שמחתי על האפשרות ללקט לצורך הדיון שלנו שלושה חוקים, שהם למעשה שניים. והנה הם ב"פינה לשיפוטכן":
החוק הראשון – לשונו קשה להבנה ותכניו קשים לעיכול: "וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא".
למי קראת נחרפת?
פירוש מסורתי אמיץ ומעניין לחוק זה הוא פירושו של רבי אברהם אבן עזרא (יליד המאה ה-11) שמתפלמס עם פרשנים ומתעקש שהשפחה שלפנינו היא שפחה עברייה ולא נוכרייה. גם את הצירוף "שפחה נחרפת" הוא דן לחומרא. פרשנים שונים מציעים ש"שפחה נחרפת" היא שפחה לא יהודייה שבעליה רוצים לפדות ולשאת אותה לאישה. את המילה "נחרפת" הם מפרשים כ"ארוסה", וזאת בעקבות דברי תנאים הקובעים: "ביהודה קוראים לארוסה חרופה". אבל אבן עזרא מסרב לעשות הנחות. השפחה היא מבני עמנו ו"נחרפת" הוא מלשון חרפה. משום שחרפה היא להיות שפחה. על פי החוק בפרשת "משפטים", אדם שקנה שפחה עברייה אמור לשאתה לאישה או לשחררה, ואילו במקרה שלנו יש שפחה עברייה שלא חותנה וגם לא שוחררה – "לא חופשה".
במקום הכי נמוך של התורה
החוק עוסק באישה מוחלשת ולא חוסך במילים על מנת לתאר את מצבה הרעוע: היא הגיעה מבית עני ועל כן אביה מכר אותה לשפחה. היא הייתה חייבת להינשא לבעלים שלה או לבנו ואפילו הדבר הנורא הזה, שאמור היה להיות גאולתה, לא קרה. מצד שני, היא גם לא שוחררה, כי מי יתבע את דינה של אומללה זו? כך היא חיה בשבי נצלני ומתעלל. בתוך השבי הזה, באופן לא מפתיע, מתרחש האסון הבא שלה – היא נאנסת, ואנחנו אפילו לא ננסה להיראות מופתעות, שהרי קשה לדמיין אישה מוחלשת שלא נאנסת.
והעונש? הצד ה"אופטימי" של הסיפור הוא שהאישה הנאנסת לא תוצא להורג. גם האנס לא יוצא להורג. וכל כך למה? כיוון שמדובר בשפחה ולא באישה חופשייה, ומבחינה תרבותית ומשפטית הפגיעה נעשתה ברכושו של בעליה. את הזוועה מסביר אבן עזרא בשתי דרכים: "כי הוא (האנס) עושק אדוני השפחה", וההסבר השני, "על דרך הדרש" הוא שהבעיה באונס שלפנינו היא "שזאת השכיבה כמו כלאים חפשי עם שפחה". הפסוק שקדם לחוק זה עסק בענייני כלאיים ושעטנז – דברים שאסור לשזור אותם יחד, והנה לנו דוגמה נוספת, אנושית, לשזירה אסורה: גבר חופשי עם שפחה. הגבר יביא קורבן על חטא ה"שעטנז" שחטא ויסולח לו. והאישה? שפחה נחרפת הייתה ותהיה.
קשה לחשוב על חוק מתנשא ומחפיץ יותר, וקל להבין את המאמץ שנדרש מאיתנו עד היום כדי לקבוע שאונס הוא אונס, וכולנו זכאיות וזכאים להגנה על החירויות שלנו. כשנקרא השבת את החוק הזה בבית הכנסת נבין על מה אנחנו נאבקות – לא על עצמנו, אלא על המוחלשות והמוחלשים בקהילה.
להשיב את הכבוד ל"משכב זכר"
החוק המכונה "איסור משכב זכר" מופיע פעמיים בתורה, פעם בפרשת "אחרי מות" ופעם בפרשת "קדושים". משמעות הדבר היא שמי שיגיעו השבת לבית הכנסת יצטרכו לשמוע פעמיים חוק שהוא טריגר, חוק שמקלף פצעים אישיים-תרבותיים שלא מצליחים להגליד: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"(ויקרא י"ח, כ"ב), "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ', י"ג).
הבטחתי לעצמי להתייחס מדי שנה, בשבתות "אחרי מות – קדושים", לחוקים הקשים האלה, חוקים שעוברים בשנים האחרונות מניפולציות דתיות אכזריות, שמתעללות בגברים ואף גובות חיים. בכל השנה ובמיוחד בשבתות אלה, חייבת הקהילה לגלות משנה רגישות לחברות ולחברים הגאים, ולהבטיח להם שמקומם, כבודם וזכויותיהם יישמרו בקפידה.
חשוב לשים לב שהביטוי "משכבי אישה", המצוין בשני הפסוקים, מבהיר שבעיית המחוקק אינה עם אהבת גברים ואפילו לא עם קיום יחסי מין בין גברים. החוק אוסר על גברים לשכב עם גברים כפי ששוכבים עם נשים. וכל כך למה? כיוון שאישה לשיטתם נחותה מגבר, ובעילת אישה מדגישה את נחיתותה; היא שוכבת למטה, היא נחדרת, היא מצע למימוש תאוותו וקליטת זרעו של הגבר.
חיבוקים, נשיקות וקיום יחסי מין בכל דרך אחרת? לא מטרידים את החוק הזה.
להוציא את האשראי?
זה היה טיול קצר בחנויות חוקים עצובות שמציעות חוקים מפלים ומשפילים: נשים שנקנות ומאבדות כל זכות על גופן, מעמדות חברתיים נוקשים, וגברים שאסור להם לממש את תשוקתם המינית כרצונם, כיוון שחס וחלילה הם יהפכו ל"נשים". והנה השאלה התרבותית הגדולה – קונה או לא קונה את החוקים האלה? ואם אני קונה, מה אני עושה איתם ובאיזה ארון, מדף או ויטרינה אניח אותם?
המלצות מבית המדרש של הטוקבקים
לפי גישה שחברות רבות בבית המדרש של הטוקבקים ממליצות עליה (בווריאציות שונות), היהדות היא דת מושלמת. אם לא הבנת זאת, כנראה לא למדת נכון את התורה. לכי תלמדי תורה מרב מתאים (שיכבס את החוקים הקשים עם מרככי כביסה), ובכלל "תפסיקי לכתוב על התורה וטוסי לברלין".
מהעבר השני, נמצאת תשובה שגם לה פופולריות רבה בבית המדרש של הטוקבקים: "מה את מתעסקת בחבר דמיוני ובשטויות שנכתבו לפני אלפי שנים, תעזבי את הספר העתיק הזה ותתחילי להתעסק בדברים רציניים".
ואני? אין לי תשובה נחרצת. אני מתבוננת בעצמי ורואה שככל שהחוקים קשים יותר מבחינה מוסרית, כך גדלה תשוקתי להתעסק בהם. אני רוצה להצליח לפענח את הבחירה האנושית להחליש חלק מהחברים והחברות בקהילה ולהתעלל בהם. אני רוצה להבין את הקלות שבה אנו גורמות לזולת לסבול, אני רוצה להבין את מנגנוני הדיכוי ואת הדרכים שבהן מצליחים לגייס אותנו להיות חלק מהמנגנונים האלה. אם לא נבין, לא נצליח לשים סוף לתופעה.
רבנים עם מרככי כביסה? זה העולם שבו גדלתי, לא השתכנעתי וגם סבלתי מהשתקה ומדיכוי. אין לרבנים האלה מה להציע לי. מצד שני, אם אפסיק ללמוד תורה, איזו תרבות אלמד? האם יש לכן תרבות מושלמת להציע לי? ואם תמצאו כזו, היא תפחיד אותי יותר מכל תרבות שבורה.
בימים האלה אנחנו חייבות לגלות ערנות ולעמוד בפרץ, וכל אחת עושה זאת בדרכה. אני רוב הזמן מפגינה עם התנ"ך ולא עם דגל ישראל.
שבת שלום!