רק עליי עוד לא שמו שלט
דמיינו ילדה חוצה כביש. ייתכן שהיא הביטה ימינה ושמאלה, ייתכן שהיא חצתה באור אדום, לא זה העניין (כך אני רוצה לחשוב). כרגע היא באמצע הכביש ומכונית שועטת לעומתה, רואה אותה ומגבירה את הקצב, מעיפה אותה באוויר, נותנת לה לנחות ואז דורסת אותה ונעלמת באופק. הילדה לא מתה אבל מוטלת פצועה על הכביש, לא מצליחה לעלות על המדרכה.
עכשיו דמיינו שיירה של עשר מכונית שנוסעות אחרי המכונית הדורסת. המכוניות האלה, בזו אחר זו, לא עוצרות להושיט עזרה אלא מאיצות ודורסות את השוכבת על הכביש, כשהנהגים מביטים בחיוך מהחלון על הילדה המדממת. המכוניות ממשיכות לדרכן.
היא עדיין לא מתה. עדיין שוכבת מפורקת על הכביש. רק שעכשיו היא מפורקת יותר.
אופס, הן בעצם לא ממשיכות לדרכן. הן חוזרות. דורסות שוב. ושוב. ושוב. מעגל שנדמה שלא יהיה לו סוף.
מסביב עומד קהל של נשים וגברים, חלקן עסוקות בדברים אחרים, מפטפטות, קונות, מוכרות ולא רואות את התאונה. אחרים עסוקים בשיחה על השאלה איך הילדה הזו חצתה את הכביש וכמה חוסר אחריות יש בהתנהגות שלה. אחרות אומרות שזו לא הייתה דריסה, שהמכוניות רק עברו לידה, עקפו בעדינות, אולי מישהו לרגע סטה מהמסלול אבל לא בכוונה. אחרים שואלים למה היא לא קמה, ומסיקים את המסקנה המתבקשת: "היא כנראה רוצה את זה. היא תמיד אהבה להידרס".
אישה אחת, עם מבט חומל בעיניים, ניגשת אל הילדה ושומעת אותה צועקת מילים שבורות, לא מובנות. צורחת. בוכה. "מה את רוצה?" שואלת אותה האישה בעדינות, והיא? ממשיכה להתפתל על הכביש ולצרוח. "היא משוגעת", פוסקת החומלת, "אני פונה אליה בנימוס והיא צועקת. אין אם מי לדבר. תעזבו אותה".
אחר כך הילדה הזו מרימה את עצמה מהכביש למדרכה, כמעט לבד. היא גיבורת על. היא מתעקשת לטעון שהממלכה עירומה, שאף ילדה לא רוצה להידרס וגם לא היא. היא רצה מבית משפט לבית משפט, היא נשאלת שאלות מביכות. היא מישירה מבט ועונה. לא מאמינים לה. מזכים אותם. היא ממשיכה להילחם. היא מנצחת (חלקית). היא יוצרת תקדים. תקדימים רבים. היא מורת דרך. היא נערה מבריקה ואמיצה, אבל הכוחות שלה נשחקים והיכולות מושחתות. בכל פעם שהכאב מכריע אותה, השבט רוקד סביב המדורה ושר: "אתם רואים, היא משוגעת. אמרנו לכם. היא הביאה את זה על עצמה".
שם ספרותי?
לא "שמרת" כי אם "הפקרת" – זה השם הראוי לקיבוץ, שזכה בצדק להררי ביקורת ותיעוב על יחסו לאונס הקבוצתי שאירע בבת הקיבוץ על ידי בני הקיבוץ ונערים נוספים. עם זאת, ברור שהקיבוץ הוא רק קצה הקרחון של מדינת סדום. עולם סדום. תרבות סדום.
"פרשנות התנגדות"
יש סיבות רבות לכתוב פרשנות למסורת, ובעיניי יש כמעט רק סיבה אחת שמצדיקה את העמל, ושמה "התנגדות". כשאני מדברת על "התנגדות" אני לא מתכוונת לקבילה כנגד חוק זה או אגדה אחרת, אלא לעמדה עקרונית, מוסרית, שתובעת לקרוא בתרבות כדי ללמוד איך להתנגד להנחות היסוד שלה.
תרבות היא כלי מרכזי בידי שליטים, כובשים ומנצחים לבטא את עולם הערכים שלהם, להנכיח אותו בתקופתם ולהעבירו מדור לדור. תרבות היא כלי נשק.
כשאנחנו קוראות תרבות שזכתה לפרסום, אהדה ואריכות ימים, ולא משנה אם מדובר באגדות עם, בתנ"ך, במגילת העצמאות או בכתבי ביאליק, אנחנו קוראות בקאנון התרבותי. קאנון נוצר בזכות אהדה שצברו טקסטים בתקופה מסוימת או תקופות מסוימות. הפרשנויות שהצטרפו לטקסטים אפשרו להם לעבור מדור לדור, לאגור מוסכמות ולשנותן ברוח הזמן. הקאנון הספרותי עם פרשנויותיו הוא מאגר דינמי של מוסכמות חברתיות.
לעדכן את הפשט
הפרשנות החדשה והפופולרית, זו שמתקבלת על ידי הקהילה, מעדכנת את מאגר הערכים הישן בהתאם לרוח הזמן, לרוח השליטים ולרוח מה שנוח.
פרשנות התנגדות היא בחירה מוסרית, לקרוא את התרבות נגד האינטרסים של הפרשנים "המוסמכים" מטעם עצמם והקהילה.
פרשנות התנגדות היא פרשנות מוסרית, והיא מחויבת לחשיפת האינטרסים לא רק לשם ההנאה הספרותית, אלא בעיקר לשם חשיפת הכשלים המוסריים, המניפולציות המודעות והלא-מודעות שנעשות על הקהילה בעזרת המילים שהיא מקדשת.
פרשנות התנגדות לא יכולה להסתגר בחדר; היא מחויבת לצאת לרחובות, לבקר בבתים, לתמוך ולהיאבק למען אלו שהממסד רומס. פרשנות התנגדות היא פרשנות בשירות השוליים הפצועים של הקהילה.
פרשנות התנגדות נובעת מהחובה לעסוק ב"תיקון עולם". כדי לתקן יש להבין לעומק מה התקלקל. לשם כך יש לקרוא את הטקסטים המסורתיים על מגמותיהם ופרשנויותיהם, לקרוא בהם קריאה חתרנית שחושפת את היסודות.
דוגמה פשוטה מפרשת השבוע
פרשת "בחוקותי" פותחת בהבטחות למי שילכו בחוקות האל: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". לכאורה קסם של הבטחות. אבל פרשנות התנגדות תשאל: איזה מין אלוהים זה שלא יכול להציע תמונת עולם נטול אויבים? מי אתה, אלוהים שמציע לנו כפרס להרוג אנשים אחרים (שעל פי המסורת גם הם נבראו בצלמך)? למה אין די בהבטחה "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"?
פסוקי הקללות שמהן נסבול אם לא נלך בחוקות האל מחריפים את השאלה. שיא הקללה היא: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ".
כיוון שאני פרשנית התנגדות, אני שואלת האם בפרשיות תורה אלה אפשר לסמן את הקשר התרבותי בין אהבת אלוהים לניצחון במלחמות, קשר שאת פירותיו המרים אנו אוכלות גם בימים אלה. האם נאמנות או בגידה באל קובעות מי מהילדים ייאכל על ידי הוריו המורעבים, מי ימות בחרב ומי יחיה? האם אלוהים לא יכול להיות מתון יותר, האם לנו לא יכולות להיות שאיפות יפות יותר?
התרבות המקראית, זו שקראנו עכשיו, לא מעודדת חתירה לשלום אלא חתירה לכיבוש, לניצחון ולהרג אויבים – ואם לא נכיר בכך לא נצליח לעשות את השינוי העמוק מתרבות של מלחמה-ביטחון לתרבות של שלום, שעליה אנו לומדות ומלמדות כה מעט.
כמה עולה אישה וכמה עולה איש
פרשת השבוע מלמדת שמותר לנדור לאלוהים נדר ששוויו הכספי כשוויו של הנודר או הנודרת: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'. וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל". כן, בנים שווים חמישים ובנות שלושים. ילדות וילדים, זקנות וזקנים, שווים פחות. כך אולי נמכרנו בשוק העבדים, אבל זו גם אמת המידה לשווי שלנו בפני הקודש.
ועכשיו נשוב למציאות, לחיים האמיצים והאכזריים של יעל גרינברג ז"ל. למרורים שהאכילו אותה ואת משפחתה. לצרות שרדפו אותה. לניכור. להפניית העורף. ושוב, לאומץ של ילדה אחת שעמדה כמעט לבד מול כל העולם, מול כל התרבות, מול מי שחונכו להבין שבנים שווים יותר, בתולות שוות פחות ונשים מוחלשות ומנוצלות הן הפקר.
טוב יעשה קיבוץ שמרת שהפקיר את יעל ז"ל אם ינסה לתקן מעט מהנזק, במילים, בהנצחה מתקנת ובמזומנים. טוב נעשה כולנו אם נחתור תחת כל תרבות הגמונית ולא נעשה הנחות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בחרתי לקיים חברותא עם ביבי ועם החלטתו העלובה להשתמש במשל שלמה והזונות כדי להסביר את המציאות הישראלית. טענתי שמשפט שלמה סדיסטי ומתנשא. לא מעטות תקפו אותי. זיו כתבה: "מדהים איך את מוצאת הדרך להכפיש כל מה שטוב בתנ"ך. איך את אומרת ששלמה 'התנשא מעל נשים מוחלשות'? נשים 'מוחלשות', כדברייך, לא מגיעות לפני המלך... בדרכו היצירתית מאוד, הביא למשפט צדק. זו התנשאות בעינייך?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה זיו, ובכל זאת אמשיך בדרכי ואומר: קודם כול, המספר לא מתאר מציאות שבה נשים מוחלשות מגיעות מעצמן אל המלך. ברור שהן הובאו כיוון שהמלך חיפש סיפור להתהדר בו. מתוך המשפטים שמגיעים לבתי דין כפריים, שוליים, נבחר מקרה שיכול לשמש כלי להפיכתו של שלמה ל"חכם מכל אדם". כך הגיעו הזונות אל המלך. ובעניין משפט הצדק, מי ערב לכך שאם ביולוגית תדאג לילד ואם אחרת תרצה ברציחתו? באמת? זה הסיפור? אולי כמו בסיפורי אונס יש כאן שתי נשים מבוהלות שטולטלו כמה ימים בדרכן אל המלך בלי לדעת אם יחיו או ימותו, שנעשה להן שיימינג ציבורי ענק, והן מגיבות באופן הישרדותי ולא רציונלי. זו לא הוכחה לחוכמת מלך אלא למניפולטיביות, התנשאות ואכזריות.
שבת שלום.
