מתי את בודקת את חשבון הבנק שלך?
הבחירה העתיקה לקשור בין פרשת "במדבר" לפרק השני של ספר הושע, שממנו לקוחה הפטרת הפרשה, היא הצעה חתרנית ומלמדת. ספר "במדבר" פותח בהנחיה האלוהית: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל". הנביא הושע מגיב על רעיון המפקד בהצעה הפוכה: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי".
ספירת המשפחה או העם, כמו ספירת כסף, יכולה להעיד על דאגה והיערכות ל"יום גשום". מי שרוצה להפגין רווחה לא תיצמד למספרים המדויקים. יש שפע, יש די והותר ואין סיבה לבדוק בכל רגע את המאזן.
הושע מיטיב לתאר את חוויית השפע – כשאלוהים יאמץ אל לבו את עם ישראל, הקיום שלנו ייחווה באופן שקט, בוטח ושופע כמו חול הים, כמו טיפות מים. תמונת "כחול אשר על שפת הים" מהפכת את תמונת המסע במדבר היבש של עם עבדים הנערך לקראת מלחמות קשות. אם צריך לבחור בין עם של מפקדים צבאיים לעם שהדימוי שלו הוא "חול על שפת הים", אפילו אני, הירושלמית, אבחר בשפת הים. לכאורה פתיחת ספר "במדבר" מציגה מציאות צורבת ומדאיגה, והושע מציע מתיקות של תמונה זוגית על רקע שקיעה בחוף.
איפה גר הכיעור?
אלא שתמונת המדבר ותמונת שפת הים מתאחדות לסיפור אחד. סיפור של ברית בין חזק לחלשה, ברית של חסות תמורת נאמנות.
הקריאה בשני הפרקים הראשונים של ספר הושע מטלטלת – וכיוון ששמי, רוחמה, נולד בפרקים אלה וגם עובר בו תהפוכות, אני לא מחמיצה הזדמנות לעסוק בהפטרת "במדבר" (הגם שהשבת יקראו בבתי הכנסת את הפטרת "מחר חודש").
בפרק א', הושע פותח את נבואתו בציווי מכוער ואכזרי שהטיל עליו אלוהים – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'".
הפרשנים המסורתיים מעסיקים את עצמם בשאלה כיצד ביזה אלוהים את הושע בצורה כזו, והאם הביזיון קרה באמת או שרק משל לפנינו. ואני, ליבי נתון אל האישה שהמספר מרשה לעצמו לכנותה "אשת זנונים", אל האופן הנונשלנטי שבו היא נלקחת, כמו רהיט משומש, אל ביתו של הנביא, ויולדת ילדים שגם הם זוכים ליחס של ריהוט ממגרש גרוטאות: "ילדי זנונים".
שלושה ילדי זנונים נולדים לגומר ולנביא: יזרעאל, לא-רוחמה ולא-עמי. שמות חמודים עם סמליות מעודנת ניתנים לאם ולשני הילדים הצעירים.
בעלי נכסים וזונות
הפרק השני של הושע הוא כבר שיעור בכלכלה ובניית משפחה, ולמעשה הוא מסביר מדוע עד לשנים האחרונות חתונה הייתה אירוע קריטי בחשיבותו – ומדוע כיום היא אירוע מיותר (שלא לומר מזיק).
עד לעשרות השנים האחרונות היו לנשים אפשרויות מוגבלות ביותר לפרנס את עצמן. משום כך דאגותיה הכלכליות של אישה התמקדו בשאלה איך היא תשיג את הגבר שיספק את צרכיה הכלכליים. וכיוון שבכך היא הייתה מוטרדת, נהגו לקרוא לה "זונה". אתן מבינות את זה? לא הייתה לנו אפשרות להתפרנס ולכן נאלצנו להיתלות בגברים, וכשניסינו לממש את התלות הזו במרב התבונה, הגברים נלחצו מהמחשבה שנעזוב אותם לטובת מפרנס אטרקטיבי יותר, והדביקו לנו ולתכונה ההישרדותית שלנו את התואר "זונה".
כשהנביא הושע מתאר את חטאיה של גומר, אשת הזנונים שלו (והאמא המקראית שלי), הוא מדגיש את העובדה שהיא לא מעוניינת להתאהב או למצוא גבר שאיתו תקשור קשרים רגשיים, אלא מחפשת מי שיבטיח את רווחתה הכלכלית: "כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי".
לעומת האישה המפונקת שמחפשת גברים שיספקו את גחמותיה, הושע, המסמל את אלוהים, הוא זכר אלפא, הגבר הכי שווה במזרח התיכון (לפחות). אלא שהאישה הזונה שהוא נשא היא לא רק תאוותנית, היא גם טיפשה, ולא יודעת באיזה גבר שווה לה לדבוק: "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל".
"מי זה כותב לך ילדונת, גלי מי שולח"
הרגע שבו אני קוראת על אלוהים-הבן שבז לגומר הזונה שהולכת שולל אחרי מאהביה – "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב" – גורם לי לזמזם את השיר הספרדי שמזוהה בגרסה העברית של יהונתן גפן, ובביצוע דויד ברוזה, "סיגליות": "היא התחתנה והיא מאושרת / למרות שבעלה היה מין שד ופרד / כל הזמן מצוברח קבוע / והוא אפילו לא אומר מדוע / שלוש שנים שהיא מקבלת / מגבר זר מתחת דלת / מכתבי שירה אליה / הם מאירים את עלומיה... / כשבעלה חוזר הביתה / עייף מהעבודה זורק מבט שועה למטה / הוא לא אומר כן והוא יודע / אם היא תדע בטח תשתגע / כן זה הוא שכותב אליה / הוא האהוב, הוא חלומותיה..."
דימה בושנאק ז"לאני קוראת בהושע, מזמזמת את דויד ברוזה ושואלת את עצמי מי צריך את השיגוע הזה. למה לכל הרוחות אתה מתנהג בגלוי כמו זבל של בן זוג ובסתר מתחזה למאהב מלא קסם. למה לא מגיע לאישה שלך לקבל גבר אחד נורמלי. גבר שהוא גם וגם, קצת וקצת. גבר שמתאמץ להציע לעצמו, לאשתו ולמשפחתו את החלקים היפים והחומלים שלו, אבל מודע גם לחלקים הנפלאים פחות.
השאלה מחריפה כיוון שאנחנו יודעות שהושע וגומר הם רק משל ליחסי אלוהים ועם ישראל (הנביא כבר גילה לנו את זה) – אז למה אלוהים שולח לעם ישראל מתנות בסתר ומתעמר בו בגלוי? למה אלוהים מתחפש למאהב ובודק את הנאמנות שלנו? למה הוא לא יכול להיות, רוב הזמן, פשוט אלוהים נחמד ונעים שזוכה לנאמנות ושיתוף פעולה כיוון שהוא ראוי להם? למה הכול צריך להיות מבחן?
מה יהיה בסופנו?
במצב עניינים כזה, שבו הגבר-אלוהים מוצג כמי ש"כולו מחמדים" אבל גם "כולו מבחנים" והאישה היא שילוב בין תאוותנות שאינה יודעת שובע לטיפשות, לא נראה שיש לקשר עתיד טוב. אלוהים-הבן מחליט לתקן את הקשר ההרסני בגישה שתשלב, לצד המתנות, ענישה מחמירה. כך, לדעתו, תלמד האישה-הזונה ששווה לה להיות נאמנה: "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ... וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם... וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'". כן, התעללות פיזית ורגשית תלמד את גומר לקח, והיא תשוב אל הבעל הטוב שנטשה אל אלוהים-הבן שבאמת אחראי לכל צרכיה וגם תפנוקיה.
גומר שובי הביתה
אירוע "שלום הבית" יעבור בהצלחה מסחררת. לאחר שגומר תופשט ותיענש באופן קשה וציבורי, היא תחזור אל בעלה האמיתי והוא יקבל אותה בזרועות פתוחות. דלתות אולם החתונה ייפתחו, הקייטרינג יפנק והרב יישא נאום נרגש. גומר תחזור הביתה, אלוהים-הבן יכתוב על זה שיר מרגש ובסוף הם אפילו יעשו אהבה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'". ואני ואחי הצעיר, לא-עמי, נזכה לפירות הפיוס הגדול: "וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה".
דימא בושנאק הייתה אישה אמיתית
היא לא הייתה משל ולא משחק מילים, אלא אישה צעירה מאוד, רק בת תשע עשרה, יפה, חכמה ועצמאית. דימא בושנאק רצתה לצאת בדיוק מהמעגל המתואר בספר הושע. היא לא רצתה להישאר תלויה בגחמותיו של האדון או של המאהבים. היא לא רצתה זר סיגליות, היא לא רצתה שיכנו אותה בכינויים גסים או יכניסו אותה לתיבה מפוארת ויספרו לה שהיא בת של מלך ולכן לא צריכה לעבוד. השבוע, בזמן שהשר לביטחון לאומי קרא שמות של נשים שנרצחו והסביר לנו למה אין צורך באיזוק אלקטרוני, בשעה שהממשלה דאגה "לחיים עצמם", דימא הובאה למנוחות לאחר שחטפה כדור בראש. דימא רצתה לשבור את מעגל הזוועה של התלות הכלכלית והאלימות שמתלווה אליה. היא כבר לא.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמי שקוראת את פרק ב' בספר הושע, או את כותרות העיתונים, יודעת שאין דבר מפחיד יותר מאישה עצמאית.
דימא, אנחנו אחיות שלך ואנחנו אחראיות להמשיך את המהפכה. אנחנו עצובות, פוחדות וגם מרגישות אשמה, אבל אנחנו נחושות מתמיד. אנחנו לא נוותר.
שבת שלום.
