כמו כל מי שגדל על פסגות השומרון, ההתנתקות בקיץ 2005 הייתה רעידת אדמה עבור יהונתן צור. הנער שנולד ביצהר, בן בכור לאחת המשפחות הראשונות ביישוב הדתי שבגב ההר, בילה את החופש הגדול שבין י"א ל־י"ב במחאה. הוא חסם כבישים, התעמת עם שוטרים, הוביל שיירת סוסים שהסתננה להתנחלות שא־נור בצפון השומרון כדי להעביר לנצורים ציוד ומזון, וביום הפינוי נעקר משם בעצמו בידי חיילי צה"ל. "זה היה יום מאוד עצוב", הוא מספר. "ישבנו, החזקנו ידיים, בכינו. זו הייתה ממש תחושה של חורבן הבית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הנסיגה מעזה וצפון השומרון, "סטירת לחי להתיישבות" כפי שמנסח זאת צור, סדקה את המוטיבציה שלו להתגייס לצבא. "יצהר שבה גדלתי היא לא אותו יישוב כמו שמצטייר היום", הוא אומר. "אם אני מסתכל על מחזורים מעליי, לפני נקודת השבר כולם היו מתגייסים לצבא. כל ההורים שלנו היו בצבא. הכיוון היה כן להתגייס ולתרום למדינה. הצבא היה עד אז אליל. אני חלמתי כל הילדות והתאמנתי להיות לוחם ביחידה מיוחדת, אבל ההתנתקות יצרה מצב שפתאום חיילים מפנים אותך. לא שלפני זה לא היו פינויים, לי בעצמי הרסו את הבית שהוריי הקימו על הגבעה המזרחית ביצהר – יום אחד בכיתה ג' אני חוזר מבית ספר ופשוט אין בית – אבל מי שהרס אותו היו יס"מניקים, לא חיילים. חיילים היו אהובי נפשנו. עד ההתנתקות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
צור, שבאותו שלב כבר החל במיונים ליחידות המיוחדות, שקל לעצור את הליך הגיוס. אילו היה עושה זאת, יכול מאוד להיות שבצה"ל היו חשים הקלה: הנער מיצהר סחב על גבו שורה של תיקים פליליים, רובם בגין מה שצור מגדיר כ"חיכוכים לאומניים". "היו נקודות חיכוך סביב יצהר, לא מעט", הוא מסביר. "כשאתה בן 16 ומתחילות שריפות מסביב ליישוב, וערבים מתחילים לעלות עם אלות וגרזינים, יש חיכוך. אלה עולים מלמטה, אלה יורדים מלמעלה, ואז הולכים מכות. אבל זה היה חצי ספורט. נראה לי שכל הצדדים נהנו מהסיפור הזה".
זה היה צומת דרכים עבור צור בן ה־17: שמאלה לצבא או ימינה לגבעות. "ואז, אבא שלי עשה לי שיחה", הוא נזכר. "הוא אמר לי: 'תקשיב, יש לנו הרבה כעסים והרבה בבטן, אבל אסור לנו לשבור שורות, צריך להתגייס לצה"ל. אסור לפרק את המפעל הציוני על כעס כזה או אחר'. אחרי זה סגרתי את כל התיקים הפליליים עם קצינת מבחן, עשיתי אלף שעות עבודה למען הקהילה. במקביל התאמנתי והתכוננתי לגיבושים".
איך שיכנעת את קצינת המבחן שסגרת את הפרק הקודם בחיים שלך?
"סיפרתי את האמת, לא סילפתי עובדות. אני חושב שגם היא הבינה שבאותה תקופה נתפרו לא מעט תיקים פליליים, שלא כולם עם בסיס מספיק עבה. על אירוע אחד של חסימת כביש תופרים לך שלושה תיקים של העלבת עובד ציבור, הפרעה לתנועה וכו'. אז אני פשוט אומר לה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים. היה לי ברור שאני הולך ליחידה הכי טובה שאני יכול להגיע אליה. אמרתי: 'אני יודע מה היכולות שלי, ואני מכוון לטופ'".
"כשאתה בן 16 וערבים מתחילים לעלות ליישוב עם אלות וגרזינים, יש חיכוך. אלה עולים מלמטה, אלה יורדים מלמעלה, ואז הולכים מכות. אבל זה היה חצי ספורט. נראה לי שכל הצדדים נהנו"
הוא התקבל לשלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר, הטופ של הטופ. לימים, אחרי שייבחר לחייל מצטיין, ישלים קורס קצינים ויתקדם בשרשרת הפיקוד בצה"ל, יגלה צור משהו שלא ידע על עצמו. "מסתבר שהייתי יעד של השב"כ", הוא מחייך. "סיפרו לי את זה החבר'ה מהשב"כ שעבדתי איתם. הם בדקו במחשב שלהם והופעתי שם. אבל מעולם לא עברתי חקירת שב"כ. מקסימום חקירת משטרה. לא הייתי מהחבר'ה של 'תורת המלך', אבל כן הסתובבתי עם חבר'ה כאלה מהיישוב והתיכון. באותה תקופה זה היה צו המצפון, שההתנתקות לא יכולה לעבור".
השם הרשמי הוא סגן אלוף יהונתן צור, מפקד סיירת נח"ל. אבל כולם מכירים אותו כבַּרְנָשׁ (במלעיל). "שם המשפחה המקורי שלי הוא ברנשטיין", הוא מסביר, "עיברתי אותו לצור, אבל הכינוי ברנש תפס עוד לפני הצבא. אנשים בצבא לא יודעים איך קוראים לי. כשעברתי לחטיבת הנח"ל אמרתי שאני פותח דף חדש ומציג את עצמי בתור יהונתן. זה לא הלך. אני אפילו מופיע בתור ברנש במייל הצה"לי".
הוא בן 33, נשוי לראשית ואבא לנטע, ארבל ודגן, מתגורר בקדומים. "זה אמנם קרוב אווירית ליצהר, אבל רחוק מנטלית", הוא אומר. "מקום הרבה יותר מתון והרבה יותר ממלכתי. כשעוד גרתי ביצהר וחזרתי הביתה עם רכב צבאי הייתי שם שלט 'שייך ליהונתן ברנשטיין' כדי שלא יפנצ'רו לי את הגלגלים. בקדומים אין חשש שזה יקרה".
אנחנו נפגשים בבסיס צה"ל ביקיר, שנמצא בין אריאל לראש־העין ומשתייך לגזרת אפרים. בשבועות האחרונים הסיירת של צור – יחידה בהיקף של גדוד המונה שלוש פלגות לוחמים המתמחים בסיור, חבלה ולוחמה בשטח בנוי – תופסת כאן קו. אני מחפש את הכיפה על ראשו, ואין כזו. "כיפה יש לי בארון ובתא הכפפות, לא על הראש", הוא אומר. "אני אוהב מסורת, הולך לבית הכנסת בערב שבת ושומר שבת. אבל אני כבר לא אדם דתי".
הוא לוקח אותנו לסיור פסטורלי אל הגבעה שלמרגלות הבסיס. מישהו חפר כאן בריכה ואגר נחל קטן לכדי מעיין יפהפה, וכמה בנות אולפנה משכשכות רגליהן במים. "אתה רואה את הגבעה הזו ממול", מצביע צור. "לא מזמן הגיע לכאן מחבל ופתח באש על הבתים הקיצוניים של היישוב יקיר. הרמנו רחפן, עקבנו אחריו ותפסנו אותו".
עם כל הכבוד למעצר הזה, הקו הנוכחי הוא משחק ילדים עבור החבר'ה של צור, שעד לפני כמה חודשים היו מוצבים בגזרה החמה ביותר ביו"ש – ג'נין. "שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד הגענו לג'נין. היינו שם ארבעה חודשים", הוא אומר. במהלך התקופה הזו, שיאו של מבצע שובר גלים, כל כניסה של כוחות צה"ל לעיר נתקלה בכמויות עצומות של אש. סיירת נח"ל ביצעה במהלך שהייתה שם 138 מעצרים, והשתתפה בהריסת בתי המחבלים מהפיגועים באלעד וברחוב דיזנגוף באפריל 2022. הקַשר של צור חטף כדור כשעמד ממש לידו, ואחד הצלפים ביחידה נפצע מרסיסים בפנים. אבל המכה הקשה ביותר הייתה נפילתו בקרב של סגנו של צור וחברו הטוב, רס"ן בר פלח ז"ל.
ב־14 בספטמבר 2022 זיהתה תצפית צה"ל שני חשודים מתקרבים לגדר ההפרדה, סמוך לכפר ג'למה. לתצפיתניות לא היה ברור אם השניים נושאים נשקים. כוח שהוקפץ למקום בפיקוד פלח ומח"ט מנשה אל"ם אריק מויאל איגף את החשודים והגיע למרחק של מטרים בודדים מהם. אז נפתחה לעברם אש. פלח, שקם להסתער, נהרג מהירי. שני המחבלים חוסלו.
"באותו לילה ישנתי בבית", משחזר צור. "זה היה יום שלישי, אפטר. הייתה הזדמנות לראות את הילדים. האירוע קרה סביב חצות וישנתי עמוק. אשתי התעוררה ואמרה לי שהטלפון לא מפסיק לצלצל. אני עונה ואומרים לי: 'יש אירוע רב נפגעים ביחידה, שבעה פצועים ושני מחבלים הרוגים'. אמרתי 'וואט דה פאק?! איך שני מחבלים פוצעים שבעה מהחיילים שלי?' זה הטריף אותי. נכנסתי לרכב, על המהירות לא נדבר פה, אספתי את הנהג שלי והגענו לנקודה ליד ג'למה. בדיעבד התברר שהתצפיתניות ראו את כל הכוח משיב אש ואז נופל לרצפה, אז הן היו בטוחות שכולם נפגעו. אבל כבר בדרך קיבלתי דיווח שיש למעשה רק פצוע אחד, פלח. הבנתי שהוא חטף כדור אבל לא דאגתי. אמרתי לעצמי, 'פלח, האיש הכי חזק בעולם. הוא יספוג את זה'".
בדיוק כשהחנה בסמוך לכפר ג'למה, צילצל הטלפון. "מתקשר אליי מפקד הצוות שליווה את פלח באמבולנס", הוא נזכר. "הוא אומר לי 'ברנש, הרופאה פה רוצה לדבר איתך'. ואז היא אומרת לי 'קבענו לו מוות'".
"מפקד וסגן זו אינטימיות, אנחנו הרי גרים באותו חדר. זה ברמה של 'פלח, יא בן אלף, תנקה את השירותים אחריך!' אשתי הייתה צוחקת עליי: 'דיברת כבר עם אשתך השנייה היום?'"
צור תפס את עצמו בתוך הרכב. "אמרתי לנהג שלי, 'תקשיב טוב: אם אתה רואה אותי מתפרק, תן לי סטירה של החיים'. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לחבר'ה. הבנתי שאני צריך להיות איש הברזל מול כולם, למרות שזה לא משהו שבא לך לעשות. אתה אומר לעצמך 'כוס אמק, חבר טוב שלי הלך, בא לי להתפרק'. ואתה לא יכול. ריכזתי את כולם ואמרתי להם: 'שנייה לפני שאנחנו מתחילים פה תחקיר אני רוצה שתכירו שפלח נהרג'. אני רואה בעיניים שלהם שהם לא מאמינים לי. מי שטיפל בו (סמ"ר ג', קשרו של פלח, שקיבל על כך צל"ש) אמר לי, 'אין מצב שהוא מת. אני שמתי לו חוסם עורקים ועצרתי לו את הדימום'. אמרתי לו שכנראה הייתה פגיעה פנימית שלא ראינו. בדיעבד התברר שהייתה פגיעה באבי העורקים. היה קשה להאמין שהוא מת כי פלח, עד הרגע שפינו אותו, עוד דיבר עם החיילים. הוא אמר להם 'כואבת לי הבטן מהסלט עוף המסריח שהבאתם לי לארוחת צהריים', צחק איתם. ואז, ברגע אחד, כל המערכות שלו קרסו. הם לא האמינו לי. אמרתי להם 'שימו את זה בצד, אנחנו עושים עכשיו תחקיר מבצעי'".
ומתי אתה בכל זאת מתפרק?
"אחרי התחקיר חזרנו לכוננות. אני עליתי על הווסט של פלח, כולו דם. עברתי בין כולם ווידאתי שהם מילאו תחמושת ומים, שכולם בכוננות מלאה. ידעתי שאני חייב להחזיר את הלוחמים לקצב. למחרת עשיתי איתם שיחה. אמרתי להם 'איבדנו את פלח, אבל צריך לזכור שאנחנו משדרים כאן עוצמה. יש לנו משימות'. ירדו לי דמעות תוך כדי השיחה הזו, אבל עמדתי, ברזל. אחר כך אשתי שלחה לי הודעה 'מה קורה?' אני זוכר שהלכתי מאחורי איזו מכולה בבסיס, התקשרתי אליה, והתפרקתי. שש־שבע דקות לא הצלחתי להפסיק לבכות. אמרתי לה 'אני מחזיק את עצמי פה כבר שעות'".
באותו ערב, תוך כדי הלוויה, התגלה לצור שבלילה מתוכנן מבצע למיפוי בתי המחבלים שהרגו את פלח ולמעצר שני סייענים. המבצע היה אמור להיות מסוערב ולהתבצע בידי יחידה אחרת. "התקשרתי למח"ט ואמרתי לו: 'תקשיב, כל המבצעים האלה הם שלנו'", הוא מספר. "אחרי הלוויה חזרנו לבסיס, הורדנו את מדי ה־א', עלינו על מדי ב', ועשינו נוהל קרב חפוז. יצאנו למבצעים האלה, תפסנו את שני הסייענים ומיפינו את בתי המחבלים. זה היה לילה מלא אש, ועם אור ראשון עוד הרגנו שני חמושים שירו עלינו.
"אני זוכר את עצמי חוזר לבסיס אחרי שני לילות בלי שינה, מפורק. ואז אני אומר, 'אני צריך ללכת לישון'. נכנסתי למיטה ולא נרדמתי. הייתי שטוף אדרנלין. אחרי חצי שעה קמתי, היו לי מלא דברים לעשות. זו גם הייתה העוצמה של סיירת נח"ל – היא לא עצרה למאית שנייה אחרי המוות של פלח. רק העלינו קצב. שם אמרתי לעצמי: 'וואו, איזו יחידה מטורפת'".
הכרת את פלח רק כמה חודשים. הוא מונה לסגן שלך אחרי שהגיע מיחידת עוקץ, וזו הפעם הראשונה שאתם נפגשים. עד כמה הספקת להתחבר אליו?
"מפקד וסגן זו אינטימיות, אנחנו הרי גרים ביחד באותו חדר. זה ברמה של 'פלח, יא בן אלף, תנקה את השירותים אחריך!' אשתי הייתה צוחקת עליי ואומרת: 'דיברת כבר עם אשתך השנייה היום?' זו הייתה ממש זוגיות. פלח זה בן אדם שחי את הרגע במלוא עוצמתו. אתה רואה בן אדם דלוק, לא עוצר לרגע, אין מחסום שהוא לא מסוגל לפרוץ".
זו תקופה שבה כמעט בכל לילה אתם נכנסים לג'נין, ובסוף דווקא ליד גדר ההפרדה, מקום רגוע לכאורה, פלח נהרג.
"הקו בג'נין מאוד בעייתי. בפנים יש לך טירוף, המון־המון אש, המון פעילות שאתה יוזם ותוקף. זו תחושת מלחמה אמיתית. אבל כשאתה יוצא החוצה, הגזרה שלך זה הגלבוע. אתה יושב עם פק"ל קפה ורואה את הזריחה. צריך גם להבין שבאזור גדר ההפרדה אין אירועים חבלניים. מקסימום אתה רודף אחרי שב"חים עם וסט קל, כדי שתוכל לתפוס אותם. האירוע שבו פלח נהרג היה סיטואציה מוזרה שקשה להתכונן אליה".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שצור איבד חבר קרוב לטרור. כיליד יצהר ובן למשפחה חרד"לית, הוא גדל כנער גבעות במובן המילולי ביותר. "היו לי ארבעה סוסים, אופנוע ובאגי", הוא צוחק. "נכון שהיו לי תיקים על חיכוך לאומני, אבל אם היית מסתכל עליי לא היית רואה נער גבעות קלאסי עם גוזמבות (פאות לחיים עבות – א"א). היית רואה כובע בוקרים, נעלי בוקרים ושיער ארוך. את הפאות הורדתי בכיתה ג', ובהמשך גם עברתי לכיפה קטנה. זה היה מאוד מהפכני ביצהר".
בית הספר היסודי שלו היה באלון מורה, והתיכון באיתמר. הוא חי לא רק את החיכוך של מרחב גב ההר, אלא גם את התוצאות הקטלניות שלו. הכיר היטב את שני תושבי יצהר, הראל בן־נון ושניאור שלמה ליבמן ז"ל, שנרצחו בפיגוע ירי ב־1998. רחל גביש ז"ל, שנרצחה בידי מחבלים עם שלושה מבני משפחתה ב־2002, הייתה המזכירה בבית הספר שלו. הוא הכיר מקרוב גם את ארבעת בני משפחת שבו שנרצחו באיתמר באותה שנה. אליהו אשרי ז"ל שנחטף ונרצח ב־2006 למד איתו בתיכון.
אבל הפיגוע שהכי השפיע עליו היה זה של שקד לסקר ז"ל, שנרצח בגיל 16, כחצי שנה לאחר ההתנתקות. "כנער התאמנתי בקפוארה עם שקד ועוד חברים", מספר צור. "האימון היה בקרני שומרון, ומשם היינו חוזרים בטרמפים ליצהר. באותו יום הגענו כמה חברים לטרמפיאדה קצת לפני שקד, תפסנו טרמפ ולא היה עוד מקום פנוי באוטו, אז ניפנפנו לו לשלום. כשהתחלנו בנסיעה ראינו מישהו חשוד עומד בתחנת האוטובוס ליד הטרמפיאדה. בחור גבוה עם קוצים בשיער. הוא לבש מעיל שחור ארוך והחזיק תיק ספורט גדול של פומה. אמרנו למי שהסיע אותנו שכדאי לדווח על זה, זה היה עוד לפני שהיו טלפונים ניידים, אבל עד שהגענו שכחנו מזה".
מעט אחרי שצור וחבריו ירדו מהטרמפ בקדומים, תחנת ביניים בדרך ליצהר, הגיע לכיוון הצומת שבו עמדו רכב בשעטה. "פתאום הוא חרק בלמים, נעצר ארבעה־חמישה מטר מאיתנו והתפוצץ. חוטי החשמל בצומת נגעו אחד בשני ונהיה חושך מצרים ברגע אחד, עם רכב בוער באמצע", משחזר צור. ייקחו לו עוד כמה דקות לגלות ששקד היה באוטו שהתפוצץ. התברר שהוא תפס טרמפ ממש אחריו, עם בני הזוג הלנה ורפי הלוי ז"ל מקדומים ובת השירות הלאומי רעות פלדמן ז"ל. לרכב הצטרף ברגע האחרון גם אותו חשוד שצור ראה קודם בטרמפיאדה. הוא היה מחבל, ובתיק שלו הוחבא המטען הקטלני.
"לאורך תקופה ארוכה בילדות הפיגועים האלה ליוו אותנו", אומר צור. "בכל מקום היה שכול, זה היה חלק מהחיים. אני לא אגיד לך שזה לא היה עצוב". אחרי מותו של לסקר צור כבר לא חזר להתאמן בקפוארה.
הוא התגייס לשלדג ב־2007. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבועה. פתאום אתה פוגש אנשים שאתה לא רגיל לפגוש ביום־יום", הוא אומר. "אני כמובן סומנתי שם. בסרטון סוף מסלול לכל אחד בצוות מופיעה כותרת מעל הראש. הכותרת שלי הייתה: 'המתנחל'".
ב־2010 מונה למפקד הצוות הראשון של יחידת רימון, שהוקמה על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז יואב גלנט, כיחידה מיוחדת ללוחמה זעירה בעזה. ברימון הכיר את בניה שראל ז"ל, והשניים עברו בהמשך לחטיבת גבעתי. במהלך מבצע צוק איתן שימש שראל כמפקד פלגת הסיור של גבעתי, ואילו צור פיקד על פלוגת המסלול של החטיבה. שניהם נכנסו פנימה, לתוך עזה.
"היו לי חוויות שאני יכול לסווג כפוסט־טראומה. בזמן ריצה במטעים, פתאום אמרתי לעצמי: 'אני בשטח נחות'. קפצתי למטע והתחבאתי. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי 'יא דפוק, מה אתה עושה?'"
שראל נפל בערב שבת, בקרב ליד רפיח. "בשלב הראשון הודיעו שמ"פ של גבעתי נהרג, בלי למסור שם", מספר צור. "אשתי שמעה את ההודעה ביום שישי ונכנסה השבת בלי שהיא ידעה אם אני זה שנפל. היינו אז נשואים טריים וזה היה אירוע מורכב. אחרי צוק איתן טסנו לחודש בסרי־לנקה, בטן־גב וקוקוסים, כדי להוריד את הפאניקה".
איבדת הרבה חברים. איך מתמודדים עם זה?
"אני לא חושב שאני מדחיק. אחרי צוק איתן הייתי צועק מלא בלילות. זה לא משהו שאני זוכר, אשתי סיפרה לי. אבל כן היו לי שתי חוויות שאני יכול לסווג כפוסט־טראומה, שפתאום ברגע אחד אני נזרק לסיטואציה אחרת. פעם אחת זה היה בריצה במטעים, בשבת בבוקר לפני שכולם מתעוררים. היה שם ריח של משהו שרוף, וביחד עם הזווית של הצינורות במטעים קרה לי משהו ופתאום אמרתי לעצמי 'אני בשטח נחות'. קפצתי לתוך המטע והתחבאתי. אחרי כמה שניות תפסתי את עצמי ואמרתי 'יא דפוק, מה אתה עושה'. פעם נוספת הייתה באמצע טיול אופנועים. פשוט זרקתי את האופנוע תוך כדי נסיעה וקפצתי לתוך שיח. גם שם הנוף והריח השרוף הכניסו אותי לאיזו סיטואציה. לפני כמה שנים, בהמלצה של אשתי, הלכתי לפסיכולוגית וטיפלתי בזה".
הוא המשיך להתקדם בתפקידי קצונה בשלדג ובגבעתי, ואחרי שהשלים תואר בלימודי משפטים מונה לפני כעשרה חודשים למפקד סיירת נח"ל. "סיירות צנחנים וגולני נתפסות כיוקרתיות יותר בגלל העבר המפואר שיש להן לעומתנו", הוא אומר. "המוטו של היחידה שלנו זה 'בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם'. אני אוהב את המשפט הזה".
את הלל ויגל יניב ז"ל, שני האחים תושבי הר ברכה הסמוך ליצהר, הוא דווקא לא הכיר. הרצח שלהם בכפר הפלסטיני חווארה, מרחק זריקת אבן מיצהר, תפס אותו כמפקד הגזרה הסמוכה. "חווארה זה מסדרון תנועה צפוף שכולם עוברים בו", הוא מספר. "רוב הפיגועים שם הם לא של תושבי חווארה, אלא של תושבי הכפרים הסמוכים, שמנצלים את המסדרון כדי לפגע ולנתק מגע. אחרי האירוע שם, התפקיד שלי היה להציב מחסומים על צירי הבריחה מחווארה".
כמי שחי את האזור, הייתה לך תחושה שאחרי הרצח של האחים הולכות להתפתח פרעות בחווארה?
"זה שמתיישבים יורדים להפגין בצירים אחרי פיגועים, זה לא חדש. זה קורה לי גם פה בגזרה כל הזמן. יוצאים, חוסמים את הכביש או מפגינים עם דגלים, הצבא חוסם את השטח לתנועת פלסטינים, ואז המפגינים מתפזרים. להגיד לך שמה שקרה בחווארה היה צפוי? לדעתי לא. זה הפתיע את כולם, בטח בעוצמות".
במשך כמה שעות עשרות יהודים מציתים בתים בכפר פלסטיני, והצבא לא מצליח לעצור את זה.
"הגדוד שאחראי על האזור היה מפוצל באותו שלב ועיקר הקשב שלו היה נתון לאביתר, שם גם התמקם המח"ט. כשהמהומות החלו להתפתח כבר היה קשה לעצור את זה. זה מאוד מפוזר ברחבי הכפר. ברגע שהמפגינים עברו מהציר הראשי אל בין הבתים, זה הופך לאירוע מאוד מורכב. חווארה זה כפר ענק, שפרוס על שטח גדול".
ובכל זאת, איך מגדירים בצבא את אירועי חווארה?
"כישלון".
קרה שהקפיצו אותך לאירוע של זריקת אבנים מצד יהודים, ופגשת שם מישהו מיצהר?
"זה קרה לא מעט, אבל המשימה שלך היא ברורה".
יש טענה שהצבא באזור הזה לא תמיד מתערב, כשיהודים מיידים למשל אבנים על פלסטינים.
"אני לא מכיר כזה דבר. אנחנו מתערבים איפה שצריך ועושים מה שצריך. אנחנו גם מתאמנים על מקרים כאלה ומבצעים סימולציות באימון לפני תעסוקה. בסוף, התפקיד שלנו הוא לשמור כאן על כל הצדדים".
שדרת הפיקוד באיו"ש כוללת הרבה קצינים שגדלו בהתיישבות. זה משפיע על הפעילות של צה"ל בגזרה?
"אני לא חושב שקיימת פה השפעה. יש חשיבות לזה שאתה מכיר את ההתיישבות ומבין את האתגרים שלה, אבל העבודה היא צבאית פרופר".
צור מעולם לא התבייש בכך שגדל ביצהר, אבל מודע לכך שכיליד המקום הוא מיד מסומן פוליטית. "אם תשאל מישהו ביחידה היום מה הדעות הפוליטיות שלי, הוא לא יידע לענות", הוא מגיב. "גם כשדיברתי עם החיילים שלי על הרפורמה המשפטית, המטרה שלי הייתה רק להסביר להם על מה הוויכוח, כי הם חיילים צעירים ולא כולם מבינים בנושא. מה שמעניין אותם זה השמירות 4/8 ואם יש מעצר בלילה".
לדבריו, ביחידה שלו לא היו גילויי סרבנות, גם לא לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, שבוטלו בהמשך. ובכל זאת, משהו בפיטורים האלה גרם לו לעשות מעשה. "באותו ערב אמרתי שאני חייב לראות מה קורה בעם ישראל", הוא מגלה. "נסעתי לאיילון, עמדתי מהצד והסתכלתי. אמרתי: 'זה העם שלי, יש פה אירוע שלא קורה כל יום, ואני צריך לראות מה קורה'. כשיש קרע בעם, וזה גם מה שאמרתי לחיילים שלי, נכנס הכוח של הצבא. במילואים כבר יש סדקים של סרבנות, אבל הצבא הסדיר חייב להראות שהוא גוש אחד שלא נכנס לוויכוחים האלה. אנחנו הזרוע הכי חזקה שיש למדינת ישראל, ואם נקבל משימה נעשה אותה, לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו. אם ניתן לזה מקום, אז חייל אחד יגיד שאנחנו לא צריכים להיות בשטח כבוש והשני יגיד שחייבים לזמבר את הערבים אחרי כל פיגוע. זה לא שיח מקובל, אנחנו צבא. יש נוהלי פתיחה באש, יש הוראות מקצועיות, ואנחנו חייבים להיות מקצוענים. אסור לשבור שורות".
