אני, השוקולד והנשיא שזר
מכירות את המעגלים שבהם כל אחת מתבקשת לשתף בסיפור ילדות, או את הפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית שבה היא מבקשת ממך לשלוף את סיפור הילדות הראשון שעולה בדעתך? אז זה תמיד הראשון שלי –
הייתי בערך בת שש. גרנו בשכונת רחביה, קרוב מאוד לבית הנשיא (אני חושבת שכבר היה במשכנו החדש), קרוב להפגנות בימים אלה שבהן אני משתתפת כמעט מדי שבוע. אבל הימים היו אחרים; מלחמת יום כיפור עוד לא באה לעולם, והתנועות היהודיות-משיחיות היו בחיתוליהן.
סבא שלי ניהל מעון שכינויו הרשמי, בימים שלפני התקינות הפוליטית, היה "מעון למפגרים", ובתו של הנשיא הייתה חניכה במעון הזה. בחורה נוספת, נקרא לה ציפורה, התגלגלה למעון לא בשל ליקויים קוגניטיביים אלא כיוון שהייתה נמוכת קומה (מה שכונה "גמדה"). באותם ימים זו הייתה סיבה לגמרי מספקת להצטרף ל"מעון למפגרים". ציפורה הייתה אורחת קבועה בביתנו וגם חברתה של בתו של זלמן שזר, וכך זכינו אני, אחותי, אחי ואבי ללכת באחת השבתות בצעדה שבראשה ציפורה, אל בית הנשיא.
שזר ואשתו קיבלו את פנינו בחביבות, ואז הגיע הרגע הדרמטי שלי. רחל שזר שלפה בונבוניירה והגישה לכולנו שוקולדים. אני לא זוכרת מה עשו האחרים, אני רק זוכרת איך הייתי לכודה בידיעה שאנשים מבוגרים ומכובדים אומרים "לא תודה" כשמציעים להם ממתקים. ניסיתי להתאים את עצמי לקדושת המעמד ואמרתי "לא תודה". הגברת שזר, שלא האמינה ל"לא תודה" שלי ולא הכירה את האופי שלי, התעקשה לתת לי שוקולד.
אני לא הבנתי איך אני יכולה לעבור מ"לא תודה" ללקיחת השוקולד בלי לצאת שקרנית, אז המשכתי להגיד "לא תודה" וגם היא המשיכה להתעקש. מתישהו גם אבא שלי (שגם הוא אמר "לא תודה" ובכל זאת ראיתי אותו עם שוקולד בפה) התחיל להתעצבן עליי: "נו, תיקחי כבר ודי", אבל אני לא ידעתי איך המבוגרים חיים את השקרים שלהם ואיך אפשר לעבור מ"לא תודה" לאכילת שוקולד. אז המשכתי להתעקש. בסוף הם דחפו את השוקולד בכוח לכף היד הקטנה שלי, ואני עדיין המשכתי להתעקש. היה יום קיץ והשוקולד נזל לי על היד והבגדים. העלבון היה חם וחום ודביק. בבית קרצפתי את כף היד בסינטבון וידעתי שהסיפור הזה, כמו חוסר ההבנה שלי את השקרים של המבוגרים, לא יימחה לעולם.
למי מותרות התאוות
תאווה היא מילה מקראית מעניינת. בתורה היא מתייחסת למזון אלים, מאכלים הראויים לאלוהים אך פחות ראויים לבני אדם. התאווה המקראית הראשונה היא עץ הדעת: "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". פרט מידע חשוב על מאכלי התאווה היא שהמין האנושי לא יוותר עליהם. בניגוד אליי, ילדה בת שש שאמרה "לא תודה" והתכוונה לקיים את הנדר ולהשאיר לאלה הנשיאותית את השוקולד, חוה רצתה לממש את תאוותה. היא אכלה מפרי עץ התאווה ונתנה גם לאדם.
התאווה השנייה היא אכילת בשר חיות, אכילה שנאסרה עד לאחר המבול. גם בימים שאחרי המבול נותר המתח ביחס לאכילת בשר והיא הותרה רק במסגרת קורבן לאלוהים. אם את רוצה לאכול בשר עלייך לשחוט אותו ולזבוח לאלוהים, ומה שאת תאכלי ייחשב לשאריות של הסעודה האלוהית. בדיוק כפי שאבא שלי ושאר המבוגרים מצאו דרך לומר "לא תודה" ולאכול את השוקולד, שבטי ישראל מצאו דרך לטעון שהבשר שייך לאלוהים ולאכול ממנו כאוות נפשם. עם ריכוז הפולחן הפכה הדרישה להקרבה של הבשר לבלתי-אפשרית, וטקס ה"לא תודה" הדתי הסתכם בשחיטה הפולחנית.
2 צפייה בגלריה
שיפודי בשר. התורה ובעקבותיה היהדות והנצרות רואות בהתמסרות לתאווה חטא
(צילום: Shutterstock)
מה יש לכם מתאוות?
התורה ובעקבותיה היהדות והנצרות רואות בהתמסרות לתאווה חטא. התאווה שייכת לאלוהים ועל האנושות מוטל להפגין את נחיתותה על ידי איפוק. בפרשת השבוע, המלחמה על התאווה מגיעה לנקודת רתיחה. בני ישראל מקטרים, קיטור די מובן, ואלוהים ומשה מתנפלים עליהם בשילוב מפתיע של גינוי ומטר תאוות (בערך כמו שאני הרגשתי כשכעסו עליי וגם דחפו לי בכוח שוקולד ליד).
האגדה על קברות התאווה משלבת בתוכה מספר אגדות. הנה תמצית התאווה שבתוך בליל האגדות: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע... מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה... וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה... וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה".
כמה גזלייטינג בסיפור אחד: האם האספסוף (למי קראתם "אספסוף"?) התאווה לאוכל, או שכל העם התאווה לו? ולאיזה אוכל הם התאוו? העם שואל "מי יאכילנו בשר" ומיד נזכר גם בשאר המזונות שאכלו במצרים, בדגים ובמגוון הירקות. הבכי של העם מובן. אף אחד לא אמר להם בשעת יציאת מצרים שהם הולכים לנדוד ארבעים שנים במדבר כדי להיכנס לארץ שבה יהיה עליהם לנהל אינספור מלחמות. אף אחד גם לא אמר להם שהם יצטרכו לתת אמון במנהיג שהם לא באמת מכירים ובאל שהם לא רואים. הם מתגעגעים לאוכל (גם לעבדים מותר להיות נוסטלגיים), וזה מובן.
במקום להבין את הגעגוע, משה ואלוהים מתחרפנים. הם שוכחים את הירקות ונטפלים לבשר, ומאשימים את העם בתאווה וכפיות טובה. הם לא רק מאשימים, הם גם מתעללים – הם שולחים כמויות מטורפות של בשר עוף, העם התאב אוגר ואוכל ואוגר ואוכל, ואז אלוהים הורג אותם כי הם תאוותנים. לבית הקברות ההמוני קוראים "קברות התאווה".
התאווה שלהם והקברים שלנו
אל תטעו, תאווה היא לא עניין רע, היא עניין מעמדי. ככל שאתה חזק יותר כך מותרות לך יותר תאוות. הבשר, הדם והדעת שייכים לאלוהים. לאלוהים מותר לרצות את ריח הניחוח של הקורבנות וכשקין מביא קורבן צמחוני, שלא מעלה ריחות מדממים, אלוהים לא מקבל את הקורבן. לעומת זאת, כשבני ישראל מתאווים לאוכל המוכר להם, גם אם הוא ברובו צמחוני, אלוהים ומשה מתמקדים רק בתאוות הבשר ומגנים אותה. במשכן המדברי מוקרבים קורבנות בשר ובני ישראל אמורים להסתפק במן. התאווה שייכת לשליטים והקברים שייכים לנו.
מאז ועד היום אנחנו משלמות על התאוות של השליטים
אנחנו ניצבות בשבוע העשרים ושניים למאבק העיקש והבלתי-נתפס של העם במנהיגיו. המנהיגים והמנהיגות הפוליטיים שלנו בטוחים שמעמדם מקנה להם בעלות על התאוות, אלא שפתאום אנחנו החלטנו שלא. החלטנו שלכולנו מגיעה אותה מידה של תאווה ואף אחת לא תיקבר בגלל התאוות של זולתה.
ביבי? אין טעם לבזבז מילים על תאוותיו לכסף, לחנופה ולכבוד, ובימים אלה גם לפתחי מילוט מגזר הדין. מפלגות הימין המשיחי? התאוות שלהם הן בעיניי המעניינות ביותר, שהרי לכאורה מדובר במנהיגות אידאולוגית עם תאווה למשיח ולמדינת הלכה. אלא שמה שמניע באמת את גלגלי המהפכה המשיחית להתרסקות, היא המהפכה הפמיניסטית ובעקבותיה המהפכה הגאה בציבור הדתי. אם יש משהו שהמנהיגות המשיחית לא חזתה הוא שההתקוממות נגדה תבוא מבית. שנשים דתיות יתאוו לשוויון, לפסוק הלכה, להוביל תפילות ולהנהיג קהילות. שנשים יתאוו לעצמאות ולהטב"קים יתאוו לחיים שיש בהם כבוד ונראות. שהקהילה תתאווה להפסיק את האונס, ההתנשאות והניצול.
אין למפלגת "הציונות הדתית" זמן, כיוון שהמרד שהם מתמודדים איתו מתעורר בבתים. מרידות ביתיות מתרחשות במהירות. למרבה הבעתה אין להם בעיה להפוך את כל המדינה הזו לקבר, ובלבד שהם, חבורת גברים יהירים, לא יאבדו את השליטה על המשיח. והפוליטיקאים החרדים? הדבר המזעזע ביותר בחבורה הזו הוא שהם מתעמרים בקהילות שלהם. תאוות השליטה שלהם מחייבת קהילה שכל תאוותיה מדוכאות. עץ הדעת של הקהילה נרמס ולצידו נרמסים העצים של זכויות חוה ואדם. מסביב למדורה הזו רוקדים פוליטיקאים שהצליחו, בשיתוף עם הפוליטיקאים החילוניים, לכלוא קהילה שלמה בעוני ובערות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בטוקבקים רבים בבית המדרש שלנו, וגם ברחובות וברשתות החברתיות, אני רואה תגובות שנאה הולכות ומתגברות נגד חברותיי וחבריי החרדים. אנחנו חייבות להפסיק עם זה, כיוון ששנאה מצמיחה שנאה ואין לדבר סוף, וגם כיוון שבכל פעם שאנחנו מסכימות לשנוא אנחנו עובדות אצל הפוליטיקאים שמנצלים אותנו. אין דבר שהפוליטיקאים מייחלים לו יותר מאשר שנאה בין הקבוצות השונות בישראל. שנאה ופחד נותנים להם כוח.
הגאולה תגיע כשנבין שיש לנו, לכולנו, מאבק משותף בפוליטיקאים שקוברים אותנו תחת תאוותיהם. היום, מחר או בפעם הבאה שאת רואה חרדית ברחוב, או שאתה החרדי רואה חילוני בסופר – גשו, תחייכו ותגידו שלום, ואולי אפילו תקבעו זמן להיפגש, להכיר ולשוחח.
שבת שלום!
