וידוי אישי: אני מלווה את סיפור אלטלנה מזה 75 שנים. ראיתיה עולה באש עם פגיעתו של פגז שנורה מקנהו של תותח צה"לי, ב-22 ביוני 1948, בשעה 16:30 (י"ט בסיון, 8 ביוני השנה, התאריך העברי להשמדת האונייה). התותח הוצב במחנה צבאי, כיום משכנו של מלון הילטון, בחוף ימה של תל אביב. אירוע של מלחמת אחים בימי מלחמת העצמאות, שנסתיים במותם הטרגי של 16 לוחמים, אנשי אצ"ל שחלקם היו כבר מחוילים וחלקם האחר בשלב התחיילות לצה"ל, ומנגד - שלושה לוחמי צה"ל מיחידות אחרות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פרטי אירוע השמדתה של אלטלנה נשמרו שנים ארוכות בסוד. דוח המבצע הצה"לי, מספרו 441, נרשם אמנם יומיים לאחר ירי התותח, ב-24 ביוני. חתומים עליו מפקד חיל התותחנים ש.ר. (שמואל רפפורט - לימים אדמון), ולצידו, בראשי תיבות, קציני מבצעים, מודיעין ותחמושת. על הדוח עצמו חתום מפקד סוללה ג', גדוד 1 שדה בחיל התותחנים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בספרי "אלטלנה" (הוצאת ידיעות אחרונות/עידנים, 1978) הבאתי את עדויותיהם של אנשי הצוות שהפעילו את התותח: מפקד הצוות שמואל דלסקי; קצין התצפית וסגן מפקד הסוללה אייזיק ויינשטיין; קצין קשר בכיר שמעון קרבינסקי; הכוון ברוך סטרולוביץ-שמואלי, שגם הפעיל את התותח שירה את הפגזים.
פקודת הירי ניתנה בשעה ארבע אחר הצהריים, "ואז" הורה מפקד חיל התותחנים רפפורט-אדמון "לדפוק את האונייה". הפקודה "לדפוק" הועברה במישרין מראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לקצין המבצעים הראשי יגאל ידין, מידין לרפפורט-אדמון, מרפפורט-אדמון למפקד גדוד התותחנים ישעיה לחובר, מלחובר למפקד הסוללה ויינשטיין, מוויינשטיין לדלסקי, מדלסקי לסטרולוביץ-שמואלי. אנשי צוות התותח, בכללם רב סמל הסוללה שמואל שפרלינג, התנגדו בתחילה למלא את הפקודה אך הוכנעו למלאותה.
לקראת חיבור ספרי ראיינתי את רוב הלוחמים הנזכרים לעיל. את עדויותיהם המקוריות בחתימתם הבאתי בהרחבה בספרי. אך דוח המבצע טרם היה בידי. תחושותיי היו כי כמקובל, רבים מספרי/מדווחי מבצעים לסוגיהם, אינם פורסים את מחקריהם עד תום, גם משום שלא ניתן לאתר את כולם. לא הרפיתי לחזור ולבקש את מלוא הפרטים על התהליך שקדם להפגזת אוניית הנשק, שמביאיה טרחו עליה עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל.
והנה - מאמציי נשאו פרי. ב-16 ביולי 1998, 50 שנה אחרי האירוע, נפלה בחלקי הפתעה היסטורית. בעבודתי העיתונאית תמיד שאפתי להשיג כל פרט אפשרי, כולל מסמכי מקור. והנה, קיבלתי מארכיון צה"ל מעטפה ובתוכה הדוח המקורי של "ירי חת"ם על האונייה 'אלטלנה', 22.6.1948". הוא מאושר בחתימותיהם של מפקד חיל התותחנים וקציניו הבכירים. המגמה הייתה "לפגוע באוניית אצ"ל אשר עגנה על שפת הים, תל אביב". הפגזים נורו מתוך אחד משני התותחים. פתחו בירי בטווח של 1,500 מטרים ממקום עגינתה של אלטלנה עדי הגיעם לטווח של 850 מטרים. בטווח זה ניתנה הוראה: "אש תכליתית - 3 כדורים אש תותחים". ואולם, כעולה מן הרישום, אחרי הפגז השני הורה קצין המבצעים של חיל התותחנים - חדל אש!
"20 דקות אחרי הפסקת האש, נשמעו התפוצצויות כבדות והאניה עלתה באש". כך נרשם בדוח מבצע באותו יום מר של ה-22 ביוני, על ידי מפקד המחלקה, שפיקד על מה שכונה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון, "התותח הקדוש".
בימים אלה אני מרענן את המהדורה הקודמת של ספרי "אלטלנה" לקראת פרסום מהדורתו החדשה, ומעדכן אותו בפרטים נוספים, בכלל אלה מידע רב ומגוון על הטרגדיה. כאמור, מדינת ישראל כבר הייתה קיימת. אצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, כבר היה בהליך השתלבות בתוך צה"ל. אלטלנה הייתה במקורה נחתת של חיל הים האמריקאי שהשתתפה במלחמת העולם השנייה. הנשק הרב במחסניה, שהושג ממחסני הצי הצרפתי על ידי סניף האצ"ל בארה"ב עוד בטרם קום המדינה, נועד להיכלל בצה"ל ובמסגרתו ביחידות אצ"ל בתוכו. אלא שהיא התאחרה להגיע לחופי ישראל.
האונייה, שנשאה כמות אדירה של נשק ו-940 לוחמים, שהיו בהליך שילוב בצה"ל, באה אמנם באישור ממשלת ישראל, אך המגעים בין צה"ל לבין נציגות האצ"ל נקלעו לקשיים. תחילה בכפר ויתקין, שבחופיו עגנה, ולאחר משא ומתן שהסתבך היא הפליגה לתל אביב, בהנחה ששם תוכל להימצא פשרה. בחוף תל אביב, אל מול מלון קטה דן, התחדשו המגעים, אך שנאת העבר עדיין לא פגה, וכך נמנע סיום האירוע בשלום.
לפרשה זו יש סיפור לוואי תחילתי, שנרשם בהיסטוריה כתיק בג"ץ מס' 1 - הראשון במניין תיקי בית הדין הגבוה לצדק, הוא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. חמשת האישים הראשונים שנעצרו בהוראת ממשלת ישראל בפרשת אלטלנה במהלך מלחמת יהודים זו היו יעקב מרידור, סגנו של מנחם בגין, אליהו לנקין, מפקד אלטלנה, הלל קוק, ראש הלובי של אצ"ל בארה"ב, בצלאל עמיצור, שטיפל במיזוג אצ"ל בצה"ל, ומשה חסון, ראש סניפי אצ"ל באזור השומרון. סגן הרמטכ"ל ששימש גם רמטכ"ל בפועל, אלוף צבי איילון-לשצ'ינר, אפיין אותם בעדותו בשבועה בבית הדין, ב-8 באוגוסט 1948, במלים הללו: "דעת המטה הכללי הייתה להעמיד את העצורים בפני בית דין פלילי באשמת בגידה במולדת. יש בידינו די הוכחות כדי להעמידם לדין". אולם, הוסיף, הוחלט "להקל עליהם ולהחזיקם במעצר עד שייווצרו תנאים מתאימים לשחרורם". המעצר היה בכלא בריטי לשעבר בבית שאן.
שניים מתוך החמישה, מרידור ולנקין, זכו לביקור מפתיע של איסר הראל, ראש שירות הביטחון, שעליו הטיל בן גוריון לטפל גם בשכאלה. הוא הציע להם להתגייס לצה"ל ולקבל תפקידים בכירים בהתאמה עם מעמדם באצ"ל ועם כישוריהם, בתנאי שיעברו קורס קצינים כדי למלא פערים בהשכלתם הצבאית. וכך, באחת, עברו ממי שלכאורה ראויים לחבל התלייה כבוגדים, למילוי תפקידים בכירים בצה"ל. צחוק הגורל, למלא תפקידים אלה לצידם של חברי המטה הכללי שצידדו בהעמדתם לדין פלילי באשמת בגידה. הראל העלה תחילה את הרעיון בפני בן גוריון, וקיבל את הסכמתו.
לנקין יצא לקורס קצינים ושירת בחיל התותחנים. מרידור העדיף לחבור למנהיגו בגין להנחת המסד להקמת תנועת החרות כיורשת הפוליטית של אצ"ל. כל החמישה שוחררו באחת ממעצרם ללא כל רישום פלילי, אך בבשרם נצרבה עד יום מותם שבועתו של מס' 2 במטכ"ל על היותם בוגדים במולדת. פרק זמן לאחר מכן, הציע בן גוריון למרידור למלא תפקיד בכיר בלשכתו, אך זה דחה את ההצעה.
כמי שדיווח לאורך שנים ל"ידיעות אחרונות" על ההתרחשויות הפוליטיות, הייתי עד לפיוס שהתחולל לאחר שנים רבות בין בן גוריון לבין בגין. היה זה ב-1967. ישראל עמדה על סף מלחמת ששת הימים ובגין, ראש האופוזיציה, פעל לליכוד המחנה הציוני כולו על מרכיביו. אפילו העלה רעיון שבן גוריון, אז מנהיג סיעת רפ"י שפרשה ממפא"י, יחזור לראשות הממשלה ולוי אשכול, אז מנהיג מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י) שכיהן בתפקיד זה, יהפוך להיות סגנו. הרעיון לא יצא לפועל, אבל בין בן גוריון לבין בגין פרח פיוס לא יתואר.
ב-6 בפברואר 1969 ניגש אליי במזנון הכנסת אדם לא מוכר לי, וביקש שאסייע לו לאתר את בגין. בידו היה מכתב אישי של בן גוריון שאותו ביקש למסור לבגין, אז שר בממשלת הליכוד הלאומי. המכתב התייחס לנושא ממלכתי מסויים, אבל גם כלל הפתעה בעלת מרכיב אישי. וכך כתב בן גוריון בכתב ידו לבגין: "פולה שלי (רעייתו) הייתה תמיד מעריצה שלך, משום מה; אני הייתי מתנגד ולפעמים חריף מאוד לדרכך, לפני המדינה ולאחר קומה, כאשר הייתי מתנגד לדרכו של ז'בוטינסקי. כשנבחרתי בשנת 1933 להנהלה הציונית ניסיתי לבוא בדברים איתו (עם ז'בוטינסקי) ונהפכנו לידידים, אם כי חבריי דחו את ההסכם אשר סידרנו בינינו בסוף 1934 (בימי המריבות הפוליטיות המוקדמות). התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך (של בגין) גם אחרי הקמת המדינה ואינני מתחרט על כך. לדעתי היה הצדק אתי, אבל מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה נגדך, וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר ופולה שלי שמחה על כך".
בגין, שבזיכרון הקולקטיבי נרשמה אמירה המיוחסת לו, כאשר שהה על אלטלנה, "מלחמת אחים – לעולם לא", השיב לו בטון ידידותי, אך הוסיף: "שללתי מספר עמדות שנקטת ומעשים שעשית או צווית לעשותם לפני חידוש עצמאותנו ואחריה. ובחושבי על הימים ההם הריני משוכנע גם היום כי עמדתי לגביהם הייתה צודקת ומוצדקת".
מכל מקום, מדי פעם, כאשר הייתי רואה את בן גוריון במזנון הכנסת מחפש את בגין, הצטערתי בליבי על שנות המריבה הקשות של טרום מדינה ואחריה, כי לדעתי השניים היו יכולים להיות בעלי ברית שהנהגת ישראל כה נזקקה לשכמותם.
לעולם לא אשכח את ההתרחשויות הבאות: כל אימת שבן גוריון היה נכנס למזנון הכנסת היה פונה לסדרנים ושואל "איפה בגין, איפה בגין". משאותר, היה בגין קם לקראתו, והשניים היו עולים במעלית למשרדו של בן גוריון בסיעת רפ"י ונסגרים לשיחות שהשתרעו על פני שעות רבות. שיחותיהם לא הוקלטו ולא נרשמו. תמונה אחת לעולם לא אשכח: השניים הוזמנו כאורחי ועידת המפלגה הליברלית (לשעבר הפרוגרסיבית) וקיבלו מקום של כבוד על הבמה. צלם עיתונות קלט במצלמתו את השניים מחייכים זה לזה במאור פנים בלתי רגיל. מאור פנים הדדי זה בישר את המעבר הבין-תקופתי, אבל זה היה מאוחר מדי.
חיים ישראלי, מי שהיה ראש לשכתו של בן גוריון במשרד הביטחון, כתב בספרו האוטוביוגרפי "מגילת חיים": "על אלטלנה פורסמו שני ספרים. של אורי ברנר (סגן מפקד הפלמ"ח) ושל שלמה נקדימון. לפי בקשת נקדימון ולפי הוראת בן גוריון, הועמד לרשותו כל החומר מתיקי בן גוריון הקשור באלטלנה".
