מי שהתמכרה לסדרה "מד מן" זוכרת את הסצנה שחזרה על עצמה מדי כמה פרקים: דון דרייפר, הפרא האציל, האיש שעלה לגדולה בחברת פרסום בניו יורק של שנות השישים, נכנס כרוח סערה למשרדו ומעיף בחמת זעם את כל מה שנמצא על השולחן. בתמונה הבאה הוא עומד בין הספה לשולחן המשקאות, מוזג לעצמו וויסקי בשעה שהמזכירה מסדרת את המהפכה.
מנהג נוסף של האדון דרייפר היה לשכב (לאנוס?) כל אישה שבמקרה עברה לידו; מזכירות, לקוחות, קולגות (המעטות שהגיעו למעמד זה) – כולן היו סוכריות בחנות הממתקים שלו והכול נהיה בדברו. באחד הערבים הוא התגלגל לביתה ולמיטתה של מזכירה, עשה מה שעשה ושב לביתו. המזכירה, שלא הכירה את חוקי המשחק של דון וחבריו המיוחסים, הגיעה בבוקר לעבודה ונכנסה בחגיגיות לחדרו של דון, מניחה שהיא בראשיתו של רומן. דון לא זכר אותה. היא, כמו כולן, נמחקה מהמערכת. בזעמה לקחה המזכירה פסלון משולחנו של הבוס והטיחה אותו בקיר. בתמונה הבאה היא מפוטרת.
2 צפייה בגלריה
הנשים הן סוכריות בחנות הממתקים של דון דרייפר, והכול נהיה בדברו
(צילום: מתוך הסדרה "מד מן")
להכיר את מקומך
בשבוע שעבר כתבתי על "קברות התאווה" ועל כך שהתאווה היא לא באמת חוויה מגונה אלא מעמדית. השבת, נקרא בבתי הכנסת על "חטא המרגלים" ונגלה שגם כעס אינו תכונה מגונה אלא מעמדית. הכעס מותר ואף יפה לאלוהים. אלוהים, כדון דרייפר, נציגו עלי אדמות, זועם אחת ליומיים בערך. הוא מאיים להחריב את העולם. לבסוף, כשהוא מבין שחורבן לא יעבוד לטובתו, הוא מסתפק במגפה, רעב, מבול או רעידת אדמה. לנו אסור לכעוס, בוודאי לא על אלוהים. תכונה נוספת שלא יפה לנו היא הפחד. כלומר, פחד מאלוהים הוא תכונה נהדרת – אבל פחד ממלחמות או רעב נחשב לחוסר אמונה.
כעס מעמדי
אם נשים על אחת מכפות המאזניים את הכעס האלוהי ועל הכף השנייה את כל שאר תכונותיו, הכעס יכריע את המאזניים. מאכילת פרי עץ הדעת דרך מגדל בבל, המבול וסדום, אלוהים כועס על יצירי כפיו. הזעם מתגבר כאשר המשפחה הנבחרת הופכת לעם. סיפורי המדבר ואחריהם סיפורי ההתיישבות בארץ, הגלות ואפילו ימי הגאולה של עזרא ונחמיה, רצופים זעם אלוהי; אם אנחנו פוחדים – הוא כועס עלינו, אם אנחנו מעיזים לנסות בעצמנו בלי לבקש את עזרתו – הוא כמובן כועס, אם שכחנו אותו – הוא כועס מאוד, ואם העזנו לפלרטט עם אלים אחרים – הוא כועס מאוד-מאוד.
סוג מיוחד של כעס, שמופיע עשרות פעמים במקרא, הוא "חרון אף" – ביטוי ציורי שקל לדמיין והוא שייך רק לאלוהים. לעומת זאת, את המונח "כעס" אלוהים חולק עם בני אדם. עיון קצר בתולדות הכעס המקראי מלמד שגם הוא עניין מעמדי. לאלוהים מותר לכעוס תמיד ועל כל דבר. לבני אדם חזקים ולעמים שולטים מותר לכעוס על השווים ועל הכפופים להם. ולכפופים? ימשיכו לכפוף את הגב.
מה יש לכם מהמרגלים?
סיפור המרגלים מביא לידי שיא את התפיסה המעמדית של הכעס והפחד. לכאורה מדובר בנציגים שאלוהים שולח למשימת ריגול כללית: "יָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". משה מתווך למרגלים את המשימה: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ..."
מדוע אלוהים, זה שיודע הכול, שולח מרגלים? והאם איסוף המידע הוא משימתם האמיתית? עם חזרת המרגלים מסתבר שההנחיות שהם קיבלו היו תרמית. המרגלים נשלחו במטרה לשבח את אלוהים ולהרים את המורל של העם. אבל עשרת המרגלים ה"רעים" הסתכנו וביטאו את דאגתם העמוקה. הסוף הידוע מראש התממש. אלוהים כעס על חוסר האמון, הוא רצה להשמיד את כל העם, משה ריכך את העונש והסיפור הסתיים במגפה ובדור שלם שינדוד לריק וייקבר במדבר.
נשים יפות לא כועסות
לא רק הסדרה "מד מן" מלמדת אותנו שזעם יפה לגברים ומכוער לנשים. מגיל צעיר לומדים הבנים להחצין כעס, והבנות לומדות להאשים את עצמן.
משום כך נמשכה תשומת הלב שלי לכעס מקראי אחד, הכעס היחיד המיוחס לנשים (ואודה לחברותיי בבית המדרש של הטוקבקים אם יעמידו אותי על טעותי ויגלו כעס נשי מקראי נוסף). מדובר בכעס של חנה העקרה על פנינה "צרתה": "וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ". כל זה מתרחש בשעה שאלקנה עולה עם משפחתו לזבוח ולסעוד במשכן. אלקנה מנסה לנחם את חנה במנות מזון ובמילים שלא מצליחות להועיל, ופנינה מקנאה ומקניטה.
בשלב זה הכעס של חנה לא אמור להפתיע. אף שמדובר בכעס של אישה, הסוגיה המעמדית נשמרת, שכן לפנינו אישה שכועסת על אישה. אבל המשך הסיפור מדהים, כמעט בלתי נתפס, שכן הוא שובר את כל ההיררכיות המקראיות. חנה הולכת להתפלל ועלי, הכהן הזקן והרופס, מתבונן בתפילתה משתאה: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה... וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר... אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה".
איך חנה מעיזה לשוחח עם אלוהים מתוך כעס? ברור שעלי ישתגע, ברור שהוא לא יבין את הסיטואציה ויניח ששיכורה לפניו. שהרי אפילו גברים לא כועסים על אלוהים. כהנים ומלכים לא כועסים על אלוהים, והנה אישה פשוטה, אישה עקרה (שנחשבת במקרא לנחותה), מרשה לעצמה לדבר עם אלוהים מתוך כעס. אם לא די בכך, חנה לא מנסה להסתיר את כעסה והיא מצהירה: "מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה".
מהפכת הכעס החז"לית
בניגוד ליחסי אדם-אלוהים במקרא, חז"ל נתנו מקום של כבוד לכעס האנושי על אלוהים. מבחינתם, התרסה כנגד אלוהים היא מעשה אמיץ, וכשהיא נעשית נכון היא גם ראויה לשבח. במסגרת מהפכה זו, חז"ל מעלים על נס את חנה ששברה את חוקי המעמד המקראיים והעיזה לכעוס על אלוהים. החכמים משתמשים דווקא בחנה, אישה פשוטה, כדי לקבוע הלכות תפילה: "וחנה היא מדברת על לבה – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו". שורות ארוכות ומרתקות מקדיש התלמוד לעיון והלל לתפילתה הכועסת של חנה.
הכעס לפעמים יפה לכולנו. אפשר וראוי מאוד לשבור את התפיסה המעמדית של הכעס.
הכעס המעמדי של רוטמן
שוב ושוב ראיתי את הסרטון שבו ח"כ שמחה רוטמן, יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת, חוטף מגפון מידיה של מפגינה בניו יורק. קל להבין שמה שגרם לרוטמן לחטוף את המגפון הוא הבהלה שמשתלטת עליו כשהוא מגלה שהזעם שלנו כבר לא נענה לחוקי המעמד. אנחנו, ישראליות וישראלים רבים, זועמות על בסיס קבוע, זועמות באופן חוקי אבל בדרך בלתי מתפשרת נגד הניסיונות להרוס את הדמוקרטיה הישראלית.
לצידו של רוטמן היו גם גברים, וגם הם צעקו באוזניו צעקות שלא נעמו לו. אבל נדמה לי ששני הדברים שערערו את הסולם המעמדי של רוטמן היו העובדה שאישה צועקת עליו, והעובדה שהמילים שלה היו: "בסוף כולנו יהודים". גם אישה וגם ערעור על בעלותו על היהדות, בזה הוא כבר לא יכול היה לעמוד.
שמחה רוטמן חוטף מגפון ממפגינה בעת ביקורו בניו יורק
(צילום: שני גרנות לובטון)
באירוע אחר, בשגרירות בוושינגטון, תועד רוטמן אומר על מי שמחתה נגד הגעתו: "באה אליי איזה מישהי, אומרת לי 'אף אחד לא הזמין אותך לפה, אמרו לך לא לבוא'. תגידי לי, את דפוקה? מי את? היא בטוחה שהמדינה שלה". שוב אנו חוזות בתגובה מבוהלת ותוקפנית לאיום על ההיררכיה: גם אישה וגם בטוחה שהמדינה שלה. היא שכחה שהמדינה שייכת לפטריארך רוטמן.
מהפכת הכעס צריכה להמשיך להיות עיקשת, חריפה וחוקית. אסור לנו לעצור לפני שנדאג לכך שכל השכבות המוחלשות, אבל כולן, יזכו לחופש.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר בבית המדרש שלנו כתב צורי: "את לא הבעיה. הבעיה זה האנשים חסרי המושג שחושבים שמה שאתה כותבת זו האמת לאמיתה, כי מכל מקום דוחפים לכולנו כמה התורה היא מיושנת ולא אקטואלית. לצערי, בלי לרצות ללמוד ולהבין באמת את הדרך של התורה, יש אנשים שעדיין יסתכלו על רפורמית כשופר של היהדות. אם אנשים יקדישו שעה בשבוע – לא יותר (זה מה שאני עושה) – ללמוד יהדות, הפרספקטיבה שלהם על התורה ולומדיה תקבל ממד נוסף".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerצורי יקר, אני מודה לך על הדברים ושמחה לשמוע שאני לא "הבעיה". אני גם מקווה שאף אחת לא חושבת שדבריי הם "האמת לאמיתה". למה שמישהי תחשוב כך?
נדמה לי שמה שאתה רוצה הוא שיחשבו שהדרך שבה אתה לומד את התורה היא "האמת לאמיתה" וכאן אתה סותר את עצמך. יקירי, בענייני אמונות ודעות אין אמת; יש ניסיונות, מוצלחים יותר או פחות, להבין את חידת החיים. אני אשמח אם נצליח להרחיק את עצמנו מהכותרות הריקות של המגזרים שלנו ונוכל לדבר על המהות. אשמח לשמוע במה אתה מאמין ואיך אתה לומד תורה.
שבת שלום.
