המחנה שלא שונא
אנחנו יושבות בקומה העליונה בניין בבית הספר לכלכלה ופוליטיקה של לונדון (LSE), אוכלות סלט ומשקיפות מהחלונות על הסטודנטיות שמתהלכות עם כוס קפה בין שבילי המוסד האוניברסיטאי. אני שואלת את גדיר: "תגידי, מתחשק לך לפעמים שהאדמה תבלע מישהו, מישהו רע במיוחד?"
"לא", היא משיבה בטון כמעט אגבי. "אני לא שונאת אף אחד, לא מתחברת לרגש של שנאה ולא מאחלת מוות או סבל לאנשים שמצערים אותי". "אני חושבת שגם אני הייתי מדלגת על האפשרות הזו, אבל התורה לא", אני אומרת, ושתינו צוחקות.
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד האלימות לאחר רצח חמישה בני אדם ביפיע. "החברה הערבית כבר אדישה לסבל של עצמה"
השיחה המשונה הזו התקיימה ביני ובין גדיר האני בהפסקת צהריים בעיצומו של כנס בנושא "נשים של שלום ואמונה". גדיר היא ערבייה מוסלמית שנולדה וגדלה בעכו, חיה כעשרים שנים בבאר שבע וביישובים בדואיים בנגב, ועכשיו היא שבה לעכו. גדיר היא פעילה חברתית ופעילת שלום, וידיה עמוסות במלאכה; היא עובדת במרכז הגישור של עכו כרכזת תוכניות ערים מעורבות, פעילה בארגוני שלום (בין השאר "נשים עושות שלום") ובקבוצות של שיח בין-דתי ומנהלת את דף הפייסבוק "הבימה – אל מנבר" שמוקדש לשיח בין-דתי.
חברותא עם גדיר האני
ביקשתי מגדיר להיות החברותא שלי ללימוד פרשת השבוע והיא נענתה לאתגר בהתלהבות המאפיינות אותה ואת פעילותה למען קשרים של שלום ואמת בין הדתות. השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "קֹרח", ואני סיכמתי עבור גדיר את תמצית הסיפור המוזר על אודות קורח וחבורתו: "משה היה המנהיג הרשמי של בני ישראל במדבר. אח שלו, אהרן, קיבל את תפקיד הכהן הגדול (תפקיד שכרוך גם בקבלת סוגים שונים של מתנות). אחותם, מרים, הייתה כנראה גם מנהיגה חשובה אבל התפקיד שלה הושתק על ידי המספר המקראי. בכל מקרה, לא כולם אהבו את העובדה שכל הכוח המנהיגותי מרוכז בידיים של משפחה אחת, וסיפורים על מרד נגד משה ואהרן תפסו מקום גם בפרשת השבוע שעבר, פרשת 'שלח לך' שבה מתוארת פרשת המרגלים, וגם בפרשה שלנו.
"איש אחד ששמו קורח, שגם הוא ממשפחת לוי, אסף סביבו חבורה שהעבירה ביקורת נגד ריכוז השלטון בידי משה ואהרן. בלב דבריהם נשמעה טענה מובנת מבחינה רוחנית וגם מנוסחת להפליא: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". בתגובה למרד מגייסים משה ואהרן את אלוהים שמחולל סדרה של מופתים ובסיומה: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ".
"אז קורח והחבורה שלו היו הבעייתיים בסיפור?" גדיר מבררת. "תלוי את מי אנחנו שואלות", השבתי. "מבחינת התורה ומבחינת משה ואהרן, קורח וחברותו היו רעים מאוד. אבל התורה, כמו רבים ממסמכי העבר, נכתבה בידי המנצחים. אם קורח היה מנצח את משה ואהרן, היינו מקבלות סיפור שונה. אני, בכל מקרה, בצד של קורח, בצד של המוחלשות והמוחלשים, בצד של אלו שמעל הסיפור שלהן מאיימת סכנת ההשכחה וההיבלעות".
כך סיכמתי לעצמי ולגדיר את חלוקת הכוחות בפרשת השבוע. "כאישה מאמינה", משיבה לי גדיר, "אני מעדיפה לחשוב שאלוהים תמיד יודע מה הוא עושה, גם אם אני לא אוהבת את הרעיון של אנשים שנבלעים באדמה. ובכל מקרה, בתקופה האחרונה אני מרגישה שהאדמה שואבת את כולנו אליה. שהגענו לתחתית. אולי זו לא התחתית, כיוון שתמיד כשנדמה שאנחנו מגיעות לתחתית אנחנו מגלות שיש עוד לאן ליפול, אז אולי הגענו לפי התהום".
למי שייכת הדמוקרטיה הישראלית?
באופן טבעי לגמרי אנחנו עוברות מריכוז הכוח בידי משה ואהרן, לריכוז הכוח בידיו של ביבי ולניסיונות ההפיכה השלטונית בישראל. גדיר האני היא דמות בולטת בהפגנות נגד המהפכה המשפטית ולפעמים היא מוצאת את עצמה נוסעת בערב אחד לנאום בכמה הפגנות.
"בהתחלה היה לי קשה להשתתף בהפגנות האלה. המסגור שלהן כהפגנות עם דגלי ישראל, אנשי צבא ודמויות פריווילגיות בחברה הישראלית, גרם לי להרגיש מחוץ לתמונה. ובכלל, אני לא רוצה לשמור את הדמוקרטיה הקיימת כיוון שהיא לא עובדת עבורי וגם לא עבור קבוצות מוחלשות אחרות", היא אומרת לי. "בסופו של דבר החלטתי להשתתף בהפגנות ולדבר בהן כערבייה פלסטינית. לדרוש שנושא הכיבוש יקבל נוכחות בהפגנות ואנחנו, פלסטינים ופלסטיניות, לא נודר מהדמוקרטיה הישראלית. אני עומדת בהפגנות על הבמה ושואלת את הקהל: האם הדמוקרטיה שאתם מדברים עליה היא רק ליהודים או שהיא כוללת גם אותי? האם תעמדו לצידנו כשבן גביר יקים את המיליציות שלו?
"את השאלות האלה שאלתי גם בהפגנה בחיפה ופתאום שמעתי עשרת אלפים אישה ואיש צועקים לי 'כן'. את מבינה מה המשמעות של זה עבורי? כיום אני חלק מקבוצה שבודקת כיצד אפשר לשלב את החברה הערבית בהפגנות ובמאבק על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית".
אזרח סוג מת
אי אפשר להמשיך לשתוק נוכח המספרים המטורפים של הרציחות בחברה הערבית. בעודנו אוכלות סלט על גג הבניין בלונדון אנחנו מתחברות לאינטרנט ובודקות – מספר הנרצחים בחברה הערבית בישראל בשנת 2023 עומד ברגע זה על 102, הוא גדל כמעט מדי יום והרשויות לא עושות דבר.
אני מאתגרת את גדיר ומשתפת אותה במה שנכתב תדיר בבית המדרש של הטוקבקים: "פעמים רבות עולה הטענה שהחברה הערבית אלימה, שתמיד היא הייתה כזו ותמיד תהיה, ואין דרך להשתלט על האלימות של הערבים. אנשים כותבים לי שהם גדלו עם ערבים, הם מכירים אותם והם תמיד היו אלימים".
גדיר לא מנסה להסתיר את כעסה: "מעולם לא היינו חברה אלימה. גם הדת שלנו אינה אלימה. מדובר בפשיעה של גברים צעירים שלא רואים אופק לחייהם. אחוז האבטלה בקהילות הערביות גבוה, מערכת החינוך סובלת מהזנחה ארוכת שנים וביישובים הערביים קיימת מצוקת דיור עצומה. יש צעירים שמתייאשים ופונים לכיוונים אלימים".
"מה שנורא זה שנדמה שהמשטרה לא מנסה לפענח ולנצח את האלימות בחברה הערבית", היא מציינת. "אם היה מדובר ברציחות בתוך החברה היהודית, או במיוחד בערבים שרוצחים יהודים, העניין היה זוכה לתקציבים וקדימות והיה נפתר במהירות. לרשויות יש כרגע משימות ברורות: לפענח הרבה יותר מקרי רצח, לאסוף את הנשק הלא חוקי ולהעמיד לדין את סוחרי הנשק היהודים והערבים ואת הרוצחים. כבר שנים רבות שהרשויות מפקירות את חיי האזרחים הערבים".
גדיר מוסיפה בצער: "החברה הערבית כבר אדישה לסבל של עצמה. אחרי רצח חמשת האנשים ביפיע התארגנה הפגנה והגיעו אליה רק אלף איש. זה ביטוי לאדישות. אין לחברה הערבית אמון במנהיגות של עצמה. כל כך הרבה שנות מחאה ומאבק ואנחנו עדיין חיים באפליה, אז כל אחד מתחפר בבית הפרטי שלו ומקווה שביתו לא ייפגע מהאלימות. יש היום שיחה ערה על הקמת משמר אזרחי, ללא נשק, ביישובים הערביים. כבר התחילו התארגנויות בתחום אבל גם כאן, המארגנים שילמו בחייהם ולכן זה לא פתרון. המשטרה חייבת לקחת אחריות וברור שאסור לחלק נשק לאזרחים, יהודים או ערבים – זה רק יעמיק את הבעיה".
גדיר מספרת לי שהיא הייתה שותפה להתארגנות האפקטיבית "אימהות על המשמר" של אימהות מהעדה האתיופית שעמדו והפגינו מול המשטרה. הייתה זו התארגנות של אימהות ששומרות על ילדיהן המופלים לרעה על ידי הרשויות.
"ועדת המעקב של הערבים מורכבת כמעט רק מגברים, אבל לקול הנשי יש כוח אדיר. אנחנו אימהות, בנות זוג, סבתות ואחיות, ואנחנו חייבות למצוא דרך לעצור את האלימות", היא אומרת. "היום, יותר מתמיד, נשים ערביות פוחדות להתמודד על מקום ברשימות לרשויות המקומיות. ארגוני פשע השתלטו על הרשויות המקומיות הערביות והמאבק מולם הוא סכנת חיים מיידית לנשים המתמודדות ולמשפחותיהן".
מעורבות או המשך ההתנגדות?
נדמה לי שזו השאלה הבוערת של החברה הערבית בישראל – האם להמשיך ולהעניק עדיפות למאבק המשותף עם ערביי השטחים, או להיאבק על ההשתלבות המלאה ועל מיצוי הזכויות של הקהילות הערביות בתוך החברה הישראלית.
4 צפייה בגלריה
מנסור עבאס. יש מי שמעדיפים להיאבק על השתלבות מלאה בחברה הישראלית
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"מנסור עבאס עשה צעד אמיץ כשהוא הצטרף לממשלה", אומרת גדיר. "אני חושבת שהמפלגות הערביות צריכות להצטרף או לפחות לתמוך בממשלה ראויה שתוביל לשינוי ביחס לחברה הערבית ובחברה הערבית עצמה. הרבה אנשים יצאו לקלפיות להצביע לעבאס מתוך הרגשה שהשינוי אפשרי וקרוב, ובסופו של דבר קיבלנו ממשלת זוועות והאכזבה איומה".
שאף אחד לא יסבול
גדיר איתנה בדעתה שאין לה שום רצון להשתמש ביכולת הפלאית של האדמה לפתוח את פיה. אני לא מתאפקת ומאתגרת: "ונגיד שאחד החברים הקיצוניים בממשלה מגיע עכשיו לקומה השישית בבניין שלנו, מוזג לעצמו כוס קפה ובא לשבת לידינו בשולחן, איך את מגיבה?"
"אני קמה והולכת", אומרת גדיר, "יש גבול למה שאני יכולה לשאת. אני לא רוצה שאף אחד יסבול. אין לי שום רצון שהאדמה תבלע אותו, אבל אני לא יושבת לידו". אני לא מרפה: "ומה היית אומרת לו בשעה שאת קמה מהשולחן?"
גדיר מהרהרת ובוררת את מילותיה: "תזכור שיש אלוהים ובפניו אתה תיתן דין וחשבון על כל הדברים שאמרת והמעשים שעשית. אני אומרת את זה כאישה מאמינה לאדם שטוען שהוא מאמין".
אני אוהבת את גדיר והלב שלי מלא תודה על התורה שלמדתי ממנה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי ששליחת המרגלים הייתה יוזמה אלוהית, ותהיתי מדוע אלוהים זקוק למרגלים, ואם הוא שלח אותם, מדוע הוא מעניש אותם כשהם מוסרים את אינפורמציה רלוונטית? על כך הגיבה חברה אנונימית: "למה לסלף? רעיון המרגלים היה של בני ישראל, ולא איזשהו 'טריק' של אלוקים... בדברים (א', כ"ב) משה מתאר איך בני ישראל ביקשו לשלוח מרגלים, ולא ה': 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ', ובגמרא במסכת סוטה דף לד נאמר: 'שלח לך אנשים – אמר ריש לקיש (ה' אמר למשה): שלח לך מדעתך'".
יקרה, יש סתירה בין הסיפור בספר דברים לסיפור בספר במדבר. אני קראתי את הסיפור בפרשת השבוע שהיא בספר במדבר, ואילו את מצפה ממני להשתיק את הסתירה בין המסורות ולבחור רק בזו הנוחה לך מבחינה רוחנית. את רוצה שאבחר במסורת של ספר "דברים" שמצדיקה את העונש שבו נענשו בני ישראל, שהרי לפי מסורת זו הם בחרו בשליחת המרגלים. ובכן, אני לא מרגישה שהתורה זקוקה להגנות שלי, אני מוכנה לחיות עם הסתירות שבה ונהנית להתמודד עם האתגרים הרוחניים שהיא מציעה לי.
חברה אחרת מבית המדרש שלנו העירה על כך שכתבתי ש"חרון אף" יש רק לאלוהים ולא לבני אדם. היא צודקת, אני טעיתי ואתקן.
שבת שלום!
