האם המשיח יכול להיות משיחה?
אפתח בשאלה מאתגרת – האם את מסוגלת והאם אתה מסוגל לדמיין את המשיח כאישה, כמשיחה? אחזור לשאלה הזו בסוף דבריי, ובינתיים נסו לדמיין את התמונה.
מתי האלימות הביתית החלה להיות חטא?
האם מותר להורים להכות את בניהם? לפצוע את בנותיהם? האם מותר לאב לאנוס את בתו? האם מותר לאם לקלל את בנה? מכל כיוון שבו תקראו את התורה, לא תמצאו התייחסויות לשאלות האלה.
לעומת זאת, נמצא בתורה רשימה של חובות הילדים כלפי הוריהם. חובות שסנקציות מחמירות או הבטחות נאות בצידן. יחס הילדים להוריהם מוזכר בעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", וישנה גם חובה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". לצד מצוות העשה ישנם איסורים מפורשים: "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", "אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
ומה עם חובת ההורים לדאוג לבנותיהם ובניהם?
לצד השתיקה המקראית בעניין האחריות ההורית, אנחנו מוצאות רגעים הוריים מטרידים, כמו סיפור עקידת יצחק שממנו נלמד כי התורה מצפה מהורה לכבד את רצון האל גם כאשר הוא דורש להקריב את הבן.
בהפטרה של פרשת השבוע נקרא על המלחמה המוצלחת של יפתח הגלעדי, סיפור שבמוקדו נדר: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". לאחר הצלחתו הצבאית יפתח נאלץ לקיים את הנדר, ולהעלות לעולה את בתו שיצאה ראשונה מפתח הבית: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר".
נזכיר גם את חנה שמעניקה את בנה שמואל לשירות המקדש, ואת ישמעאל שמגורש עם אימו הגר מבית שרה ואברהם. אני בטוחה שאתן יכולות לגלגל בזיכרונכן סיפורים מקראיים נוספים שבימינו היו זוכים לתגובות ציבוריות חמורות ואולי גם לענישה (אם הרשויות היו מבצעות את המוטל עליהן, וזה הרי מוטל בספק).
זכויות אדם, זכויות חוה, זכויות הילד והילדה
הרעיון שלכל אדם יש זכויות מולדות שאין רשות לפגוע בהן נוסח לראשונה בידי ג'ון לוק במאה ה-17. הטענה שלפיה ממש כל בני האדם, כלומר גם הזכרים שאינם ממוצא אירופאי, זכאים לחירויות מסוימות, הובילה למלחמת אזרחים באמריקה. מאה שנים נוספות יעברו עד שארצות הברית תאסור להפלות לרעה אנשים בשל מוצאם.
רק בתחילת המאה ה-20 יסכים העולם לצרף לתמונת "זכויות האדם" את הנשים, ואנו נזכה לבחור ולהיבחר ואפילו לנהל חשבון בנק עצמאי. ועדיין, במדינת ישראל, יש מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר, לנאום או לשיר בציבור. אנחנו לא יכולות לבחור להתגרש, אנחנו מרוויחות 30% פחות מגברים שעובדים בעבודות מקבילות ויש תפקידים ציבוריים (רבנים ראשיים, רבני ערים, דיינים) שאליהם אין לנו גישה.
בואו נדבר על להט"בים
רק בשנת 1988 בוטל בישראל החוק שאסר על קיום יחסים הומוסקסואליים. אני עדיין זוכרת סיפורים שסיפרו חבריי ההומואים על קרבות "חתול ועכבר" שנאלצו לנהל עם השוטרים בגן העיר בירושלים. מצעדי הגאווה בישראל התחילו רק בסוף שנות ה-90. "מצעדי בהמות" עדיין מתקיימים בישראל. אחד מהם אורגן בידי מי שמכהן כשר האוצר. לפני שמונה שנים בלבד, בשנת 2015, נרצחה נערה צעירה, שירה בנקי, רק מפני שהשתתפה במצעד הגאווה בירושלים.
למי אנחנו שייכות?
עד למאות השנים האחרונות התשובה הייתה פשוטה: כולנו היינו שייכים ושייכות לקהילה; קהילה דתית או פוליטית (לרוב, שתיהן יחד). כל אחד ואחת הייתה חיילת בלוח משחק. התמונה המקראית שלפיה ילדים שייכים להורים, ששייכים לעם, ששייך לאלוהים, לא מפתיעה. תמונה זו מסבירה את היעדרן של חובות הוריות ביחס לילדים. זה כמובן לא אומר שלהורים היה מותר לעשות בילדיהם ככל העולה על רוחם, אבל הסיבות לטיפול דואג או לחלופין להתנהגות אלימה ואף רצחנית כלפי ילדות וילדים לא נבע משיקולים הקשורים לטובת הילד או הילדה.
כשהתורה מצווה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", היא לא חושבת על זכות הילד לרכוש השכלה, אלא על חובת הציות לאלוהים. האב ילמד את בנו לשמור על המסורת של השבט וכך ידאגו למשכיות המסורת והפולחן, ואולי נזכה לברכה "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד".
תקנות אושא
חובת האב לספק מזון לבניו ובנותיו הקטנים מופיעה לראשונה בתלמוד, ומיוחסת לחכמי דור "אושא", החכמים בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא: "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". תקנה חשובה מאין כמוה, ועם זאת ברור שלא בזכויות הילד והילדה היא עוסקת. הוויכוח על חובת האב לזון את בניו ובנותיו מתנהל בין הקהילה ובין האב. את הדור הצעיר יש להחיות, שכן בלעדיו אין המשכיות לקהילה ולמסורת. השאלה שמעלים חכמי אושא היא האם האב יכול להטיל את האחריות להזנת הילדים על הקהילה או לא.
חובת החינוך וההזנה לא קשורה בהכרח ל"זכויות הילד והילדה", אלא לסדרי העדיפויות ולצרכים של הקהילה, ואל לנו לבלבל בין השניים. עונשים גופניים קשים, השפלות ושלל פגיעות בילדות וילדים התקבלו בעבר הלא רחוק (ובמקרים רבים עדיין מקובלים) כזכות של ההורים שהקהילה ומערכת המשפט לא התערבו בה. המשפחה חיה מחוץ למערכת המשפט. בראש ה"מדינה" הקטנה, המשפחתית, עמד האב. האם הייתה כפופה לו מבחינה כלכלית ומבחינות רבות אחרות, הבנים היו בתחתית הפירמידה, והבנות? מתחת לאדמה.
האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד התקבלה באו"ם בשנת 1989 ואושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991, והיא נותנת ביטוי למהפכה התרבותית העצומה המפקיעה את המשפחה מידיו של מי שכונה עד לאחרונה גם בטפסים רשמיים "ראש המשפחה" – ומכניסה את רשויות הפיקוח, השיפוט והאכיפה לתוך הבתים הפרטיים.
בת יפתח והמהפכה
את ההופעה של מפלגת נעם ופורום קהלת אין לנתק מהמהפכות של זכויות אדם וחוה. כדי להבין את גל השמרנות והגזענות העובר על העולם ועל התרבות היהודית, אנחנו חייבות לזכור שאנו נמצאות בעיצומה של מהפכה הומניסטית שמשנה מהיסוד מסורות בנות אלפי שנים.
אני מאושרת כשאני רואה את מצעדי הגאווה וחושבת על הזכות לחיות בעולם שבו כל אחת ואחד יגדירו את מגדרם. אני מאושרת כשאני רואה את בני ואת חבריו מנהלים מערכות יחסים מכבדות ושוויוניות עם חברותיהן. אני מתמלאת באופטימיות כשחברותיי, חבריי וגם אני מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כשאנחנו מספרות את סיפורי הילדות הקשים, ואנחנו מוצאות בקהילה קולות תומכים ומנחמים. אני מתמלאת באופטימיות וגם בכוח כשאני רואה את האומץ של נחמה תאנה.
2 צפייה בגלריה
מצעד הגאווה בחיפה. חלק ממהפכה הומניסטית שמשנה מהיסוד מסורות עתיקות
(צילום: ענת סולומון, דוברות עיריית חיפה)
האושר והנחמה שלי הם סיפור האימה של מי שחונכו להאמין במבנה החברתי שבו כל איש ואישה, כל ילדה וילד, הם ניצבים במשחק קהילתי שתפקידיו כתובים מראש – אחד אלוהינו, מתחתיו המנהיג האחד, מתחתיו קהילה צייתנית שבנויה ממשפחות שמצייתות ל"ראש המשפחה".
הגל הנוכחי של המאבק החוקתי הוא חלק מרעידת אדמה שמרסקת את הפירמידה הפטריארכלית.
האם תהיה לנו משיחה?
הטלטלה של רבנים ומנהיגים מהזרם החרד"לי (החרדי-לאומי) הגיעה לנקודת רתיחה כיוון שהמהפכה ההומניסטית חלחלה מהמרחב הפוליטי לבתים הפרטיים. נשים צדקניות בעולם האורתודוקסי החלו לדרוש שוויון זכויות. הן דורשות להיות טוענות רבניות וגם דייניות, פוסקות הלכה, מובילות תפילות, דרשניות, מנהיגות פוליטיות ודתיות. במקביל, בעקבות אותה מהפכה, נשים וגם גברים מסרבים לנדות את בניהם ובנותיהם בשל הנטיות המיניות שלהם. משפחות דתיות ואפילו קהילות שלמות מתעקשות לחבק את הלהטב"קים.
עד לשנים האחרונות הייתה למובילי התנועה הציונית המשיחית תמונה ברורה; החילונים מכשירים (בבלי דעת) את הקרקע לביאת המשיח, והמנהיגות הציונית-משיחית תרכב על הגל החילוני ותכונן את מלכותו של המלך המשיח.
הדבר היחיד שהם לא לקחו בחשבון הוא שלנשים שלהם עשויה להיות תוכנית אחרת והן ימזגו בין עולם דתי לערכים ליברליים. התאונה המפתיעה הזו קרתה; המשיח הפך למשיחה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסתי לסתירה בין שתי המסורות המקראיות העוסקות בשליחת המרגלים. חבר המכנה את עצמו ירבעם בן נבט הגיב על דבריי: "אם יש סתירה בין הסיפור בספר דברים לסיפור בספר במדבר אז זאת אומרת שאחד מהם מצוץ מן האצבע (ושום משחק מילים לא ישנה את זה). אם אחד מהם מצוץ מהאצבע אז כנראה גם השני מצוץ מן האצבע (ושום משחק מילים לא ישנה את זה). אם ככה אז כנראה כל סיפורי התנ"ך מצוצים מן האצבע (ושום משחק מילים לא ישנה את זה)".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerירבעם יקר, אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך ועם זאת אני לא מצליחה להבין את הטענה. מה פירוש "סיפור מצוץ מן האצבע"? האם מבחינתך יש שתי אפשרויות קוטביות: או שהסיפור אלוהי או שהוא "מצוץ מן האצבע"? מבחינתי התורה היא מסורת אנושית, אבל זה בדיוק הפאר שלה. סיפורי התורה אינם עובדות היסטוריות (לא, כנראה לא הייתה יציאת מצרים) אבל הם עובדות רגשיות, רוחניות ותרבותיות. וככאלה, הם יקרים מפז.
שבת שלום!
