התיק עב הכרס בארכיון המדינה, תחת הכותרת "לשכת ראש הממשלה יצחק רבין – תהליך השלום", כולל לא פחות מ-637 מסמכים מסווגים. מדובר בעיקר במברקים סודיים ששיגר פרופ' איתמר רבינוביץ', ראש צוות המו"מ הישראלי עם סוריה ומדינות ערביות אחרות שהתנהל בשנים 1993-1992, לראש הממשלה דאז יצחק רבין ולשר החוץ שמעון פרס. עיון במסמכים אלה, שארכיון המדינה מפרסם השבוע, משרטט את מהלכי השיחות הקשות והמנוכרות שניהלו הצדדים בוושינגטון בתחילת שנות ה-90, בימים האופטימיים-למחצה שבין ועידת מדריד להסכמי אוסלו.
התיק כולל הצצה נדירה ודיווחים מפורטים מדיוני קבוצות העבודה הדו-צדדיות בין ישראל לבין סוריה, ירדן, הפלסטינים ולבנון. רובם כאמור מתארים משא ומתן קשוח, נטול אמון הדדי, בין אויבים. במאמץ רב ניתן לדלות ממנו שביב חיובי אחד, והוא בהתבטאות של ראש צוות המו"מ הסורי, ד"ר מועפק עלאף, שאמר: "אחרי הנסיגה הישראלית (מרמת הגולן, א"א) נהיה מוכנים לשתות איתכם קפה". זו כנראה הייתה הגרסה הסורית האנמית ל"חומוס בדמשק" שהפכה באותם ימים פופולרית בישראל. שלושה עשורים חלפו מאז, ואף אחת מהמשאלות הללו אפילו לא התקרבה למימוש.
הימים הם ימי פוסט המלחמה הקרה, אחרי קריסת ברה"מ ומלחמת המפרץ הראשונה. שליט סוריה הוא חאפז אל-אסד, האבא של, וארה"ב נמצאת בתפר שבין ממשל ג'ורג' בוש הרפובליקני לבין ביל קלינטון הדמוקרטי. מההתכתבויות עולה שהסורים היו העקשנים ביותר במו"מ, האגוז הקשה ביותר לפיצוח, והגם שהשיחות התנהלו באווירה נעימה וקורקטית, הן דמו לדו-שיח חירשים. בתחילתן, עדיין תחת ממשלת יצחק שמיר, סירבו הנציגים הסורים ללחוץ ידיים למקביליהם הישראלים והקפידו לצאת מהחדר בהפסקות קפה. רק בהמשך, תחת פרופ' רבינוביץ', הפשיר מעט הקרח.
ועדיין, הסורים התעקשו לקבל התחייבות ברורה לנסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן וסירבו בתוקף לפרט כיצד ייראה השלום עם ישראל, אם וכאשר. "לא הגענו להסכמה לאחר שהסתבר לנו כי כוונת הסורים לגבש שני לוחות זמנים", כתב רבינוביץ' לרבין. "אחד לביצוע סימולטני של הנסיגה, ביטול מצב המלחמה וסוגיית ההכרה. השני לנושאים שמענייננו ודרישותינו בתחום מהות השלום על פי המסמך המתוקן שהגשנו. זאת תוך הצבעה סורית ברורה על כך שתהליך הנרמול שיוסכם עליו (אם בכלל) ייושם בלו"ז מאוחר ובלתי תלוי בלו"ז הראשון. מכאן ברורה הא-סימטריה בדרישה הסורית: נסיגה מיידית מחד, לעומת נורמליזציה (אם בכלל) במועד הרבה יותר מאוחר מאידך".
4 צפייה בגלריה
ג'ורג' בוש נואם בוודיעת מדריד, 1991. ברקע: בנימין נתניהו
(משה מילנר MILNER MOSHE לע"מ)
באחד המברקים הסביר רבינוביץ' שהמשלחת הישראלית הבהירה לד"ר עלאף כי הכוונה לנתק את סעיפי הנורמליזציה מהשאר מצביעה בבירור על הפער בין הצדדים, "ומצדיקה את טענתנו הגורסת שקיימת א-סימטריה בין התביעה הסורית לנסיגה מוחלטת... לבין רצוננו בשלום מלא שהוא בלתי ברור וביצועו, אם בכלל, עלול מבחינתם של הסורים להתפרס על פני מספר שנים. אמרנו שנצטרך לדווח לשלטונות שלנו על כך שסוריה מעוניינת לדחות את סוגיית הנירמול לעתיד בלתי מוגדר. על אמירה זו הגיב עלאף שאינו יכול לאשר את הבנתנו אך הוא גם לא מכחיש אותה".
על פי אחד המברקים, עלאף טען בשיחות שהמתווה הישראלי הוא נוסחה להתמוטטות תהליך השלום, מאחר שמשתמעת ממנו נסיגה מדורגת שתבוא רק לאחר כינונם של הסדרי ביטחון בשטח. הוא תבע לאמץ לשון הקובעת נסיגה מלאה לקווי 67' ופינוי היישובים ומתקני צה"ל. כאן התפתח ויכוח באיזה אופן תמומש החלטה 242 של האו"ם: עלאף ציין ש"אני לא רואה שגרירויות ב-242". הצוות הישראלי הגיב: "אנו לא רואים פירוק התנחלויות ב-242".
רבינוביץ' הוסיף: "עלאף טען ש'זכותנו לחיות בשלום' אין פירושה כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. כאשר אמרנו שבוש וקלינטון התבטאו בזכות הנורמליזציה, טען כי אינו מנהל מו"מ עם האמריקנים, וכי במכתב הביטחונות שקיבלו מדובר על דברים רבים ובכלל זה אלמנטים של שטחים תמורת שלום".
מי היה התוקפן ב-67'?
אחרי מפגש ב-16 בדצמבר 1992 דיווח רבינוביץ' לרבין ופרס שהסורים הסכימו להודות ב"ממדים הצנועים" של תפיסת השלום שלהם. לדבריו הם עשו מאמץ נוסף לסחוט הסכמה לנסיגה מלאה, ואף העלו שוב את נוסחת השאלה ההיפותטית בדרך לפתרון הבעיה, תוך שהם רומזים כי הסכמת ישראל לכך עשויה להיות מנוף לשינוי עמדתם בסוגיית מהות השלום. "הסורים אף ניסו לגרור אותנו לדיון מחודש בנושא הגבולות שלא הוליד דבר, מה שהוליד לאווירה קודרת לקראת סוף המפגש", צוין.
בהמשך אמר עלאף כי "העובדות בשטח מצביעות על כך שישראל איננה מעוניינת באמת ובתמים לסגת מכל השטחים הסורים שנכבשו על ידה, וכל עוד לא תיענה תביעתה של סוריה - לא ניתן יהיה להניח בסיסים לכינון יחסי קירבה בין סוריה לישראל. ישראל מבקשת להשיג בטווח זמן קצר התחייבות מצד סוריה בתחום השלום שלא ניתן לקבלן, משום שזה תהליך הדרגתי שלא ניתן לכפותו על סוריה על רקע שנות איבה ארוכות. נורמליזציה כוללת בתוכה פילוסופיה הדרגתית ולא דבר מיידי... ישראל לא עושה טובה לסוריה. ישראל לא עמדה באתגר שהוצב לה על ידי שר החוץ (פארוק א-שרע, א"א) שאמר ששלום מלא כוללני יינתן בתמורה לנסיגה מלאה".
רבינוביץ' דיווח שהמשלחת הישראלית הייתה מעוניינת בהסדר כולל, אך סוריה מתעקשת על תהליך מדורג בתחום זה: "עלאף דחה את הצעתנו להציג רשימה של דרישות בתחום השלום... וטען כי אלה הפכו לתנאים מוקדמים שלא ניתן לקבלם. עלאף חזר ואמר כי ישראל עלולה להחמיץ הזדמנות לעשות שלום עם סוריה... לא נראה לו שיקום תהליך שלום חילופי ב-20 השנים הבאות".
בנקודה זו התפתח ויכוח סביב מלחמת ששת הימים. "אנו טענו שזו הייתה מלחמת מגן לאחר שעלאף האשים אותנו כתוקפניים", כתב רבינוביץ'. "לאחר מספר דקות הוחלט על דעת שני הצדדים שלא לחזור לזמני עבר ולפולמוס עקר. ויכוח זה נמשך כאשר עלאף ניסה בעקשנות לגרור אותנו להגדיר את תשובתנו הידועה: כל עוד תפיסת השלום הסורית מצומצמת מאוד כפי שהיא היום, לא נוכל להבהיר בתחום הנסיגה. הוספנו כי אנו לא אמרנו מעולם שלא ניסוג לחלוטין משטח סורי, בעוד שאנו שמענו במפורש כי הם לא מוכנים לתת לנו שלום מלא – כלומר שלום פוליטי – אפילו ניסוג מכל השטחים הסורים".
תן לי מה שסאדאת קיבל
ב-15 בדצמבר 1992 כתב רבינוביץ' לרבין: "היום התנהלו שיחות נוקבות במיוחד, עדיין באווירה עניינית ותרבותית, עם המשלחת הסורית בנושא תפיסתם את מהות השלום. בסופן חודדו עד מאוד ההבדלים המהותיים בין ראייתם לבין לדרישתנו בתחום השלום. עלאף חזר ושאל אם לתפיסתנו קווי 67' הם הקווים שצריכים להסכים עליהם. עלאף אמר שהם חייבים לדעת מה דעתנו בנושא. אמרנו ששאלה זו היא לא בשלה וכאשר הבשלות תושג וכאשר נבין לחלוטין את הקונספט הסורי בנושא השלום – נוכל להבהיר יותר. הוספנו ואמרנו כי כפי שיש לעלאף מנדט לחזור עם המילים 'נסיגה מלאה', לנו יש הנחיה לחזור על הבהרה מרבית של קונספט השלום הסורי. עלאף הודה שתפיסת השלום שלהם מוגבלת וכי איננה כוללת יחסים דיפלומטיים למשל".
שר החוץ הסורי דאז, פארוק א-שרעצילום: רויטרסבפגישה יממה קודם לכן אמר ד"ר עלאף שהסורים נכנסו לתהליך משום שסמכו על ביטחונות השושבינות והקהילה הבינלאומית, והיו משוכנעים שיהיה שינוי בין מדיניות ממשלת שמיר, שהפסידה בבחירות במאי 92', לבין מדיניות הממשלה בראשות מפלגת העבודה. "הם שמו לב לעובדה כי ממשלת רבין הולכת בעקבות ממשלת שמיר", כתב רבינוביץ'. "הדגשנו כי מעולם לא דובר עם ישראל על נסיגה מלאה והבאנו את דברי בוש בנושא פשרה טריטוריאלית. עלאף טען שזוהי עמדתה של סוריה ולא יכון שלום כל עוד ישראל מחזיקה אינץ' מאדמותיה של סוריה".
בשיחה עם ynet סיפר פרופ' רבינוביץ' השבוע שבשלב מסוים אפילו הציע לסורים לשבת איתו לקפה טורקי של "עלית" שהביא מהארץ: "שבועיים-שלושה לאחר מכן עלאף אמר לי 'היום בהפסקת הקפה אתה ואני ניגש ראשונים למכונת הקפה'. ליד המכונה, אחרי כמה מילות נועם, הוא אמר לי: 'אני מקווה שהממשלה שלכם מבינה שחאפז אל-אסד לא יכול לקחת פחות מנשיא מצרים אנואר סאדאת (שקיבל את חצי האי סיני במלואו במסגרת הסכם השלום בקמפ-דיוויד, א"א). אמרתי לו שאם הוא לא רוצה לקבל פחות מסאדאת, הוא צריך לתת מה שסאדאת נתן".
מי ביצע את הפיגוע בתאומים
לדברי רבינוביץ', כבר באוגוסט 93' – כחודש לפני החתימה עם יאסר ערפאת על המדשאה בוושינגטון - היו לרבין מחשבות שניות על הסכמי אוסלו. הוא עשה ניסיון אחרון מול האופציה הסורית, ונתן למזכיר המדינה האמריקני את הפקדון המפורסם שעיקרו נסיגה מהגולן תמורת שלום, בנוסח ההסכם מול מצרים. ואולם, התשובה של הסורים אכזבה אותו והוא נטש את האופציה הסורית והלך לאוסלו. לימים, ב-1996, כאשר המו"מ חודש, הסורים התגמשו והציגו 23 נקודות לנורמליזציה שבמסגרתן היו מוכנים ליחסים דיפלומטים, פתיחת שגרירויות ונורמליזציה מלאה. אולם גם אז המו"מ לא הבשיל.
עד כמה עמוק היה הנתק הרעיוני בין הצדדים ניתן ללמוד ממברק סודי שדיווח לרבין ופרס על פגישה של משלחת חברי קונגרס אמריקנים בדמשק ב-8 באפריל 1993 עם שר החוץ הסורי א-שרע. הדברים שאמר באותה פגישה הבהירו שחרף המו"מ מול ישראל, הפערים בלתי ניתנים לגישור.
על פי הדיווח של רבינוביץ', א-שרע האשים את ישראל שהיא יוצרת אויב פיקטיבי בדמות האסלאם הפונדמנטליסטי, ורמז שהוא חושד שהפיגוע הראשון בבנייני התאומים בפברואר 1993 (שביצעו אנשי אל-קאעידה בחניון של בנייני הסחר העולמי בניו יורק) בוצע במעורבות ישראלית. "אין לי ראיות, יש לי לוגיקה", סיכם.
