הקדשה
הטור מוקדש בכאב לזכרו הברוך של איאד אל-חלאק ז"ל ולרנא, אימו האהובה.
"שמיכת החסד קצרה מדי" (ללי אלכסנדר)
לפני מספר שנים, בעיצומם של ימי "אינתיפאדת הסכינים", השתתפתי באוניברסיטת ברן בשווייץ בכנס שעסק בסוגיית הפליטים והפליטות. שעות מעטות לפני שעליתי להציג את דבריי, קיבלתי אימייל מחברתי ללי אלכסנדר. סיפור קצר ושיר מטלטל שתמצתו את חוויית היום שלה. ללי, חברת הקיבוץ הדתי עין צורים, היא פסיכותרפיסטית, יוצרת ומנחת בתי מדרש. מגוון השפות הרוחניות שלה ניכר ביצירתה.
השיר הגיע בדיוק ברגע הנכון. מיד תרגמנו אותו לאנגלית ואני הקראתי אותו בפתיחת הרצאתי. הנה השיר ואחריו הסיפור:
בַּיְּצִיאָה מִקִּרְיַת גַּת / ללי אלכסנדר
'כֻּלּוֹ מִן אַלְלָה'
אוֹמֵר הַפּוֹעֵל הַפַלַסְטִינִי
וְשׁוֹטֵף אֶת פָּנָיו הָעֲיֵפוֹת
בְּבַקְבּוּק מֵי עֵדֶן,
בַּיְּצִיאָה מִקִּרְיַת גַּת.
תַּחַת הָאָבָק הַכָּבֵד, הַצָּהֹב,
כֻּלָּנוּ עֲיֵפִים בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה.
רָצִיתִי לוֹמַר לוֹ
שֶׁשְּׂמִיכַת הַחֶסֶד קְצָרָה מִדַּי
וְהַפַּחַד רָחָב מְאֹד.
רָצִיתִי לוֹמַר וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ.
הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח
שֶׁאֹמַר –
כֻּלּוֹ מִן אַלְלָה.
וזה הסיפור שללי צירפה לשיר: "חמסין צהוב של תשרי, אני אוספת פועל פלסטיני מבוגר בדרך אל ההסעות ביציאה מקריית גת. הוא אסיר תודה, אני קצת מבוהלת. הוא מזהה ונבוך, אני מזהה ומרגישה קצת אשמה. וזה מה שהוא אומר לי ולעצמו: 'כֻּלּוֹ מִן אַלְלָה'".
להציע טרמפ או לא להציע, זו הייתה השאלה. מי שמכירה את ללי יודעת שהיא לא הייתה יכולה לעשות אחרת.
2 צפייה בגלריה
זירת הפיגוע בתל אביב השבוע. למנהיגות הפוליטית נוח לגרום לנו לפחד מפלסטינים
(צילום: Jack Guez / AFP)
דילמות של בניין תמ"א ירושלמי
כבר סיפרתי לכן שאני גרה, לשמחתי ולמזלי, בבניין תמ"א 38 ירושלמי. אחד הפועלים, איש צעיר ונחמד, מתגורר בבניין כדי לשמור על חומרי הבנייה ולפתור בעיות שמתעוררות בדירות שלנו. השבוע, לקראת ערב, הוא דפק על דלת ביתי ושאל אם יש לי כדור נגד כאב ראש. גבר צעיר ומנומס שהקפיד לעמוד בתוך חדר המדרגות כדי לא לתת לי תחושה מאיימת. אני לבד בבית. להזמין אותו לכוס תה או לא? בסופו של דבר ישבנו ליד הבר שמפריד בין המטבח לסלון, הוא שתה תה ואני זכיתי לשמוע סיפורים על אמא שלו וסבתא שלו (מתברר שאני בגיל של הסבתא). שמחתי בבחירה שלי, שמחתי שהוא התגבר על הבושה והפחד. לרגעים שמיכת האחווה האנושית מנצחת את שמיכת הפחד.
המחלקה לניהול פחדים
שנת 2023 מאופיינת בהתגברות משמעותית של מקרי האלימות בכל הזירות הישראליות. אני מבקשת להשוות כרגע בין שתי זירות של אלימות: הטרור הלאומני והאלימות המשפחתית נגד נשים. במחצית הראשונה של שנת 2023 נרצחו 32 ישראליות וישראלים בפעולות טרור ו-17 נשים נרצחו בידי בני משפחותיהן.
אם נניח (הנחה שאינה נכונה) שמחצית מהנרצחים בפיגועים הן נשים, נגיע למסקנה שהטרור המשפחתי מסוכן לנשים מעט יותר מהטרור הלאומני. אם נוסיף לכך את מקרי הפגיעה הפיזית שלא מגיעה לכדי רצח, קל יהיה לראות שהטרור המשפחתי מסכן נשים הרבה יותר מהטרור הלאומני. אם נזכור שטרור לאומני מתקיים ברחובות וטרור משפחתי מתקיים בבתים, נבין שמבחינה אובייקטיבית בטוח יותר לאישה ישראלית להכניס לביתה או למכוניתה פועל פלסטיני מאשר גבר מבני משפחתה.
2 צפייה בגלריה
הדלקת נרות בחיפה לזכר דריה לייטל, שנרצחה השנה. החברה מקבלת בשוויון נפש טרור משפחתי
(צילום: עדי רדעי)
למרות זאת, רבות מכן מגיבות בהרמת גבה מול הבחירות של ללי ושלי, בעודכן מקבלות בהבנה מאמצים של בתי הדין הרבניים לעודד חזרה לזוגיות מסוכנת (המכונה בלשון המכובסת "שלום בית") או להשאיר נשים בעגינותן. החברה שלנו מקבלת בשוויון נפש טרור משפחתי, ויוצאת לשרוף כפרים כשמדובר בטרור לאומני. איך נסביר את זה?
הפחדים שלנו לא קשורים לשיקולים אובייקטיביים, אלא לתעמולה. למנהיגות הפוליטית נוח לגרום לנו לפחד מפלסטינים, לשנוא אותם ולנקום בהם. במקביל, נשים מדוכאות הן נוחות לשלטונות ולכן הם מגיבים באלם מול הפיגועים הביתיים. הגיע הזמן לבחור בעצמנו את הפחדים והמאבקים שלנו.
רוצות דוגמה?
לאחר פיגוע הדריסה-דקירה בתל אביב יצא השר בן גביר בהכרזות מתלהמות על כך שמן הראוי שאזרחים רבים ככל האפשר יישאו נשק. הנשק שבן גביר מעודד אותנו (בעיקר את הגברים יוצאי הצבא) לרכוש ולשאת יועיל במקרים בודדים של טרור לאומני, אבל הוא גם יגביר את הטרור הביתי. גברים רבים יותר עם נשק משמע יותר נשים נרצחות, יותר טעויות ירי ויותר סכסוכים שמסתיימים ברצח. אבל למי אכפת? העיקר שעשינו שריר לטרור הלאומני. העיקר שהשתמשנו בו כדי להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות שמסכנות את חיינו.
גם בפרשת השבוע
שתי סוגיות, רחוקות לכאורה, נפגשות בפרשת השבוע. קנאותו של פנחס וסיפור בנות צלפחד. ניצמד לסדר הדברים של הפרשה ונפתח בסיפור פנחס. פרשת "פנחס" נפתחת בחלוקת שבחים לאיש שהרג שני עובדי עבודה זרה ובכך עצר את המגפה. והנה הסיפור שקדם למחמאות: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל... וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס... וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".
זה מה שקורה בעקבות עבודה זרה: הקהילה נעה בין שתיקה לשיתוף פעולה, אלוהים דורש גינוי והוקעה פומביים ולא מקבל זאת, ומעניש את הקהילה ומביא עליה מגפה קטלנית. צדיק קנאי אחד הורג את מובילי הטקס הפולחני-מיני. אלוהים נרגע והמנהיג הקנאי זוכה למחמאות ומענקים: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".
כשאלוהים מרגיש נבגד ונעלב, עשרים וארבעה אלף איש ואישה מהקהילה צריכים למות. נוסף על כך, בשל אותה בגידה דורש מאיתנו אלוהים להמשיך להרוג את המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".
ומה קורה כשנשים נבגדות?
בהמשך הפרשה חמש נשים אמיצות מעלות בפני משה ובפני הקהילה סוגיה של אפליה משפטית-מוסרית שמובנית בחוקי העברים. מקובל לכנות את הנשים האלה "בנות צלפחד" אך המקרא, בניגוד למנהגו, מזכיר את שמותיהן ועל כן ניתן להן את הכבוד הראוי: מחְלה, נֺעה, חגלה, מִלכה, תרצה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".
חמש הנשים האמיצות לא מתלוננות על מעידה או סטייה קצרה מדרך הישר. חמש האחיות מספרות על בגידה שהיא חלק ממערכת החוק וה"צדק" של השבט: בנים יורשים, ובנות לא יורשות. גברים זוכים להיות בעלי אדמות ורכוש, ונשים לא.
האחיות לא יוצאות למלחמה נגד הבגידה והבוגדים, אין להן נשק ואין להן תוכניות להרוג. הן אפילו לא מבקשות צדק מלא. הן מבקשות צדק חלקי מאוד: נחלה עבור נשים שאביהן מת ואין להן אחים.
אם לא די בכך, בהמשך הסיפור, יצליחו בני שבטן, בהתבכיינות מביכה, לבטל חלק גדול מההישג הקטן שלהן: "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת... בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם".
בכיינים נמאסתם
במקום להודות על חלקם הטוב כבנים יורשים, בני שבטן של האחיות מרשים לעצמם להתלונן על חוסר ההגינות האלוהית, שהרי אם חס וחלילה האחיות יינשאו לבני שבט אחר, יפסיד השבט חלק מאדמותיו. לו אלוהים היה אישה (או סתם הגון יותר), היא הייתה מגלגלת אותם בדיונות המדבריות ומודיעה שמעתה והלאה כל הנשים, בלי קשר למצבן המשפחתי, יירשו אדמות – וכך יושג הצדק והשוויון שהם כמהים לו. אבל אלוהי המקרא הוא בן, והוא קנאי רק כשפוגעים בכבודו. לכן הוא חוזר בו ופוקד: "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". תמו פירורי הצדק, והאחיות ייאלצו להינשא לבני שבטן בלבד.
אז מה חשוב בחיים?
על מה הורגים ונהרגים ועל מה מדלגים בשתיקה? מאז ועד היום פגיעה חד-פעמית בפטריארכיה מצדיקה מלחמות עולם ואילו קיפוח של מחצית מהאנושות עובר באדישות. לא, אני לא מוכנה שננהל את המהפכה הפמיניסטית באלימות, אבל אני גם לא מוכנה לשנוא בני אדם ובנות חוה בהתאם לצרכים של מנהיגי השבט.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על ארגון חרדי-לאומי שהוביל כנס "חינוכי" נגד זכויות הקהילה הגאה. בתגובה כתבה חברה המכנה עצמה גוגו: "הדתיים הליברלים בבעיה. מצד אחד כבולים למסורת דתית פרימיטיבית וחשוכה, מצד שני רוצים לחיות כמו בני אדם מודרניים. קשה להישאר עם הסתירות הללו. אז חלק יוצאים לאור ומוותרים על השטויות שלהם, וחלק נשאבים לחושך ו'מתחזקים' דתית".
גוגו יקרה, כולנו בבעיה דומה. כולנו חיות עם סתירות ומוצאות דרכים להסתדר איתן. אוי לנו אם נסרב להכיל סתירות פנימיות, ניהפך לנשים נוקשות וחסרות הומור עצמי. חוץ מזה, האם הדת "חשוכה" והחילוניות "נאורה"? לא ממש. לא באמת. לכולנו יש בלב ובאמונות אזורים מוארים יותר ופחות. בואי ניקח אחריות על החשכות הפנימיות שלנו.
שבת שלום!
