כשפחד ורוחניות נפגשים
השבת שעברה הייתה מהמפחידות והמרגשות בחיי. חרדה שנשזרה ברגעי "קול דממה דקה".
תמהיל הרגשות החל ביום חמישי כשנודע שבית המשפט זיכה את לוחם מג"ב שהרג את איאד אל-חלאק ז"ל. תמונת הזעקה של רנא, אימו של איאד, לא הרפתה. רבות מאיתנו נעטפו בושה וכעס שהתגברו כשנודע שהיורה זוכה לשבחים ולקידום מהפיקוד העליון של המשטרה.
בסעודת שישי שאל אותי בני, דניאל, ממובילי המחאה הירושלמית, אם משפחת אל-חלאק תסכים לבוא להפגנה במוצאי שבת. "מה פתאום", הייתה תגובתי המיידית, "מה להם ולזה. הם שבורי לב ולמרבה הצער מדוכאים באופן שלא מאפשר למחאה שלנו להיות רלוונטית לגביהם". אחר כך התחרטתי על בחירתי להשיב בשמם והחלטתי להעלות את ההזמנה בפני המשפחה. ועדיין, היה ברור לי שהתשובה תהיה לא. בבוקר נסעתי לבית משפחת אל-חלאק.
בהפגנה בירושלים: אחותו של איאד אל-חלאק, ג'ומאנה, עם פסוקי קוראן לזכרו
מרחבי ההשתקה
רגע לפני הנסיעה אני מבקשת לטייל במרחבי פרשת השבוע. החלק הראשון של פרשת "מטות" בנוי משישה עשר פסוקים. פסוק הקדמה ואחריו פסוק העוסק בחובתם של גברים לקיים את נדריהם: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'... כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". חלק הארי, ארבע עשר פסוקים, עוסק בנדרים של נשים. שימו לב לפרופורציות: 1-14 לטובת הנשים. כלומר, לרעת הנשים, שכן אלו פסוקי י"ד חזקה. י"ד פסוקים המסגבירים שלאישה אין זכות לנדור. נדרים עסוקים, במידה רבה, בהקדשת רכוש לאלוהים. לאישה אין זכות לרכוש, ולכן אין לה אפשרות לנדב רכוש ואפילו אין לה זכות לאסור על עצמה איסורים. בכל פעם שאביה של האישה או בעלה שומעים אותה נודרת הם זכאים להפר את נדרה.
לכאורה, "בת של מלך", את מוגנת על ידי הפטרונים שלך ולא צריכה לסבול או להתלכלך מכסף. למעשה, אין לך קול בעולם. את שבויה בכלוב של זהב או חוט תיל דוקרני.
המונח "מִבְטָא/מוצא שְׂפָתֶיהָ" מוזכר בחוק שלוש פעמים, ובכולן הוא מובא על דרך השלילה – תפטפט האישה כרצונה, שהרי הגברים הממונים עליה רשאים להפר את מבטא שפתיה.
בעודי יושבת ולומדת י"ד פסוקים של השתקת נשים, אני מבינה שכמעט חטאתי בחטא דומה ואני נחושה להפנות את השאלות אל הנמענים שלהן.
רנא מנסה להמתיק לי את היום
בזמן ששתינו קפה של בוקר ורנא ניסתה וגם הצליחה להאכיל אותי בכל המתוקים שהיו לה בבית, שאלתי אותה ואת חיירי, אביו של איאד ז"ל, אם ירצו לבוא להפגנה, לשוחח עם הציבור ואולי להספיד את איאד מעל הבמה. "למה לא", ענה חיירי. הסברתי את משמעות השתתפות; ההמון, הצעקות, התופים והזמבורות, השוטרות והשוטרים. לצד זה הבטחתי שנעשה כל שנוכל כדי להקיף את המשפחה ולשמור עליה. עדכנתי בוואטסאפ את בני שיש סיכוי מסוים שהמשפחה תגיע ויש לשמור את הדבר בסוד. עדכנתי גם את לורה וורטון, חברת מועצת עיריית ירושלים, שלקחה והחזירה בבטחה את המשפחה.
האם אפשר להבטיח הגנה?
רעדתי מפחד. האם נוכל להגן על משפחת אל-חלאק בתוך ההמון? ובינתיים פרשת השבוע התאמצה למקם את הגברים כחומת הפרדה בין האישה לאלוהים-הבן. נדרים, המסמלים קשר אישי עם אלוהים, הם אופציה רק עבור הגברים. הגברים הממונים על האישה ישמרו שלא יהיה "יחוד" בינה ובין אלוהים. הם יאזינו למוצא פיה ויבחרו אם לאשר או להכחיש אותו.
הנשים בחוק הנדר הן ייצוג של כל הקבוצות המוחלשות, קבוצות שלא רשאיות לקבל החלטות, לא זכאיות להפגין ואפילו לא יכולות לזכות בבעלות על מוצא פיהן. אף אחת לא יכולה לשמור על משפחת אל-חלאק. אבל כפי שאמר לי חיירי: "לנו כבר אין מה להפסיד ולכן אין לנו צורך לפחד".
אבל הפחד הגיע
הבנתי שאני לא יכולה להשאיר את המשפחה לבד. אם להם יש אומץ לבוא, לי צריכה להיות אחריות להישאר איתם לאורך הדרך הזו. שי לעדן, אישה אוטיסטית שגם נפשה נקשרה בנפש המשפחה, הצטרפה לביקור של בוקר שבת ונשארה גם היא. על אצבעות היד אפשר לספור את מי שידעו על הגעת משפחת אל-חלאק להפגנה.
בשלב מסוים שי ואני יצאנו לשתות מיץ ברחוב סולטאן סולימאן. באותה שעה הגיחה לבית המשפחה ניידת משטרה עם שוטרים במדים ושוטרים בלבוש אזרחי. הרחוב התמלא בצעירים סקרנים וזועמים. חיירי ירד אל הניידת ונשאל ישירות אם הוא מתכוון להגיע להפגנה. האיש האמיץ הזה ענה להם: "נדמה לי שמותר לי". כשחזרנו המתח הלך ונבנה וההתפוצצות הייתה קרובה מתמיד.
ניסיתי להסוות את הבהלה. רנא כבר לא מנסה להסתיר את שלה. בתוך כל זה הטרידו אותי שתי שאלות: איך המשטרה ידעה על כוונת המשפחה להשתתף בהפגנה? האם היא מצותתת לטלפון שלי בגלל קרבתי למשפחת אל-חלאק? האם הושתלו מכשירים בבית המשפחה? האם המשטרה מיירטת שיחות של הנהגת המחאה הירושלמית? האם הבן שלי נתון להאזנות? כל האפשרויות מבהילות ומעוררות ספק בקשר לקיומה של דמוקרטיה בישראל. השאלה השנייה הייתה מדוע המשטרה מרשה לעצמה לשאול אזרח על השתתפותו בהפגנה? האם המשטרה הגיעה כדי "להדליק" את הרחוב ולהפוך את משפחת אל-חלאק, בעל כורחה, ממשפחה שוחרת שלום, למשפחה טרוריסטית?
זה מה שקורה כשקבוצת אוכלוסייה אחת מנהלת לקבוצה אחרת את החיים ושולטת על החירויות שלה. אין לך זכות לבחור את הנדרים שלך. אין לך זכות לבחור את המחאות שלך. ואפילו מוצא פיך תחת מעקב. המשטרה ניצלה את הדקות שבהן אנו, הפריווילגיות שלא פוחדות לתעד את האירוע, לא היינו בבית – והיא טענה את הרחוב באווירה מסוכנת.
(ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "פעילות המשטרה נסובה על הערכות מצב וניטור, בין היתר על כוונות לבצע הפרות סדר ומחאות, במקרה זה סביב החלטת בית משפט על זיכוי השוטר המעורב בירי. המשטרה נערכה בהתאם ובמסגרת ההיערכות, בוצעו סיורים גלויים וסמויים לאיתור מוקדי מחאות והפרת סדר סמוך לבית המשפחה. לצד זאת, נמשיך לאפשר את חופש הביטוי והמחאה, תוך שמירה על הסדר הציבורי ועל שלומם וביטחונם של המשתתפים והציבור").
מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ של רנא
רנא הייתה חכמה מכולנו. נסערת היא יצאה אל הצעירים המשולהבים שעמדו על מדרגות ביתה. היא צעקה ובכתה וגם נישקה אותם בדאגה אימהית. חיירי תרגם לי: "תלכו הביתה, ילדים. ילד אחד כבר נהרג, זה מספיק לנו. לכו הביתה. אתם צריכים להישאר בחיים". הם הלכו. לאחר דקות ארוכות של ישיבה דאוגה בסלון, היא ירדה לרחוב לדבר עם מי שהמשיך התקהל. היא שילחה את כולם הביתה.
גם הנחישות של חיירי התגברה: "אם אנחנו לא נלך, הצעירים ירגישו שהם צרכים לעשות את העבודה ולדבר על איאד. אם נלך נשמור גם עליהם".
בתוך סערת הרגשות ובזכותה הבנתי גם את חוקי האישה הנודרת. חפשו את האישה; דווקא בשל מעמדה המוחלש היא מיטיבה להכיר את המציאות, הדיבור שלה מדויק. המשטרה, שרצתה להדליק את הרחוב, חשבה על הבחורים הצעירים אבל שכחה לקחת בחשבון את "מבטא שפתיה" של רנא.
קול דממה דקה
משפחת אל-חאלק ישבה בשולי ההפגנה שמהר מאוד הפכו למרכז. סביב המשפחה התקהלו מפגינות רבות שרצו לשמוע על המשפט ועל איאד, להביע את הזעזוע ממותו ומתוצאות המשפט, ללחוץ יד ולומר מילים טובות. כולן רצו לבקש סליחה.
כשהתחילה העצרת עלתה לבמה ג'ומאנה, אחותו של איאד ז"ל, וספדה לו כשהיא מקריאה את סורת אל-פאתִחה מהקוראן. היא קראה בקול ברור והקהל דמם. מוצא שפתיה של ג'ומאנה הביא לעצרת רגע של קדושה. קול דממה דקה.
זה היה רגע של נדר קהילתי לשנות את סדרי החברה הישראלית, להביא לעולמנו שוויון. אני מבינה מי פוחד ממוצא שפתיה של אישה ומדוע.
עדות לעיוות
ההתעקשות ללמוד וללמד את חוק נדרי הנשים וההתעקשות המרגשת של בני וחברותיו למחאה להנכיח את איאד ז"ל בהפגנה, הן דרכים להנכיח את העוולות, את הסבל וגם את האחווה האנושית. הן התביעה שלנו מהקהילה לנקוט עמדה. אל תקראו את פרשת השבוע בעודכם משאירים נשים מעבר למחיצה. לא נצעק "דמוקרטיה" ונמשיך להשאיר את הערבים מעבר למחיצת הזכויות.
בלילה דאגתי ודיברתי עם רנא. היא רק אמרה: "תודה. תודה. תודה". ההכרה הקהילתית בסבל ובעוול היא מענה שאין לו תחליף. עשינו את כל החטאים שאפשר לעשות, עכשיו הזמן להתחיל לתקן.
היום שאחרי
ביום ראשון דניאל שלי בדק בוואטסאפ מה שלומי. עניתי לו: "בסדר. היו בשבת רגעים של חרדה, לכן אני קצת חולה וגם מוצפת. זה חלק מהחיים וזה בונה עמוד שדרה. וכמה מרגש היה לי לעבוד איתך". דניאל השיב במילים ספורות שהעידו שהילד שלי הפך למנהיג ומבטא שפתיו הוא שיעור: "תודה אמא. היו רגעים מלחיצים אבל רק כך משיגים דברים גדולים כמו אתמול". הם הדור הנכון.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerבבית המדרש של הטוקבקים
קבוצת "מחזקים" פתחה ביוזמה נפלאה שתעזור לנו להזכיר לעצמנו את המחויבות המוסרית למשפחת אל-חלאק ואת האחריות לעתיד המשותף – שלט גדול על איילון עם תמונה של איאד ז"ל והכיתוב: "סליחה איאד. נועדנו לחיות יחד". למעלה מחצי מהסכום נאסף. תרמו בבקשה. אני מקווה להעלות בקרוב תמונות של רנא ליד צילום הענק של בנה. זה הקישור לתרומות.
שבת שלום!
