הסיפור שלי נשמע כאילו לקוח מתוך סרט דרמה מותח, והוא באמת כזה. במרכזו יש רגע אחד, שבו חיי השתנו מקצה לקצה. זה קרה לקראת בחינת שלב א' בהתמחות, הידועה כקשה ביותר. יצאתי לחופשת סקי בשוויץ, לנקות קצת את הראש לפני תקופת לימודים אינטנסיבית. במהלך הסקי נפצעתי קשה וסבלתי מפגיעה רב-מערכתית. במשך כמה ימים הייתי מורדם ומונשם, וכשחזרתי לארץ, עברתי תהליך שיקום ארוך.
1 צפייה בגלריה
ד"ר אמיר מסארוה. "מדי יום ביומו אנחנו צריכים להודות על השגרה ועל מה שיש"
(צילום: דוברות הלל יפה)
קראו עוד:
אבל למרות האשפוז והטיפולים האינטנסיביים החלטתי לגשת לבחינה מחשש שדחייה לשנה הבאה תאריך את תקופת ההתמחות שלי. כנגד כל הסיכויים, עברתי את הבחינה בהצלחה וחזרתי לשגרה ולעבודה. איך הצלחתי לעשות את זה? זה לא היה קל.
חבטה חזקה בראש
אני בן 29, תושב כפר קרע, רווק. את תחום הרפואה אהבתי מאז שהייתי ילד, וידעתי שזה הכיוון שלי בחיים. למדתי בגרמניה, ולאחר מכן עשיתי סטאז' בבית החולים בילינסון ונכנסתי להתמחות במחלקה פנימית ב' בבית החולים הלל יפה בחדרה. עכשיו אני בשנה השלישית להתמחות, שחלק ממנה כולל בחינת מעבר שלב א'. מדובר בבחינה שמכילה חומר בהיקף עצום, כך שנדרשים חודשים רבים כדי להתכונן אליה. לחופשת הסקי טסתי בידיעה שזו החופשה האחרונה שאוכל לקחת עד אחרי הבחינה.
אני בחור בריא, חזק, ששומר על אורח חיים בריא ועוסק בפעילות גופנית. אחד התחביבים שלי הוא גלישת סקי. במהלך הגלישה אני מאוד בטוח בעצמי: אני יודע לגלוש. עד היום לא ברור לי בדיוק מה קרה באותו רגע בשווייץ, אבל מישהו כנראה נתקע בי, וספגתי חבטה חזקה בראש. צוות חילוץ שהגיע למקום נאלץ להרדים ולהנשים אותי בשטח. הובהלתי לבית חולים בברן ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי עם חבלת ראש, שבר בארובת העין וכתף שמאל מרוסקת.
"עד היום לא ברור לי בדיוק מה קרה באותו רגע בשווייץ, אבל מישהו כנראה נתקע בי, וספגתי חבטה חזקה בראש. צוות חילוץ נאלץ להרדים ולהנשים אותי בשטח. הובהלתי לבית חולים בברן ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי עם חבלת ראש, שבר בארובת העין וכתף שמאל מרוסקת"
המשפחה שלי בארץ קיבלה את ההודעה על התאונה מצוות בית החולים, ואחי עיסאם טס אליי מיד. היה לו קשה מאוד לראות את אחיו הקטן שוכב מורדם ומונשם, עם פגיעה רב-מערכתית, כשאי אפשר לדעת איך זה יתפתח ואיך הוא ייצא מזה.
אחרי מספר ימים נגמלתי מהנשמה, וכשבוע לאחר מכן השתחררתי מבית החולים וחזרתי לארץ, כאן התחלתי שיקום ארוך במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. פלג גופי השמאלי היה חלש מאוד, הראייה שלי נפגעה, וסבלתי מכאבים עזים שמנעו ממני לתפקד עצמאית. במסגרת השיקום עברתי טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק שנמשכו כחודשיים וחצי, ולבסוף הצלחתי לעמוד על הרגליים. החלטתי שאני מתנתק רגשית מהמצב שלי ועושה הכול כדי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אני בחור שמסור לעבודה ולמשפחה ולא אוהב להיות תלוי באחרים.
טיפול רפואי זה לא הכול
אחת ההחלטות הקשות ביותר שהייתי צריך לקבל במהלך האשפוז הייתה אם לגשת לבחינת שלב א'. הייתי בדילמה. מצד אחד, רציתי להיות מאחורי הבחינה ולהמשיך בהתמחות. מצד שני, הייתי מאושפז, ללא תנאי למידה מתאימים. ידעתי שאם לא אגש לבחינה, אבזבז שנה שלמה, כי הבחינה מתקיימת אחת לשנה. לבסוף החלטתי להתחיל ללמוד לבחינה כדי לבדוק אם אני זוכר את החומר ומבין אותו. נהגתי לקרוא את החומר באייפד, כי לא הצלחתי להחזיק ספר ביד.
"מצאתי את עצמי לומד בכל דקה פנויה, עם כל הקשיים בראייה והכאבים הפיזיים והנפשיים. בדיעבד, אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה, שגם השפיעה על תהליך הריפוי שלי. בסוף החלטתי גם לגשת לבחינה. אני פייטר באופי שלי, לא מוותר לעצמי"
מצאתי את עצמי לומד בכל דקה פנויה, עם כל הקשיים בראייה והכאבים הפיזיים והנפשיים. בדיעבד, אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה, שגם השפיעה על תהליך הריפוי שלי. בסוף החלטתי גם לגשת לבחינה. אני פייטר באופי שלי, לא מוותר לעצמי. גם בשיקום, כשהייתי צריך לשאת משקל מסוים, בחרתי את המשקל המקסימלי וביצעתי כמות חזרות גדולה מהנדרש.
מאז שהתחלתי בלימודי רפואה, ידעתי שאני רוצה להתמחות ברפואה פנימית. כיום אני נחשף למצבים רפואיים שונים, וכל החלטה שלי משפיעה על מצבו של המטופל ועל המשך חייו. במהלך האשפוז שלי, כשהייתי בצד השני של המתרס, הבנתי שלא מספיק לתת לחולה את הטיפול האולטימטיבי: גם היחס חשוב – צריך לשמש אוזן קשבת עבורו, לחייך, להעניק לו את ההרגשה הכי טובה שאפשר. הרי אשפוז הוא לא חוויה מהנה לאף אחד.
שלושה שבועות אחרי הבחינה התבשרתי שעברתי אותה בהצלחה. חבריי ועמיתיי היו בהלם: הם הופתעו מכך שניגשתי בכלל לבחינה. זה היה ניצחון גדול שלי. אחרי מאבק לא פשוט, פיזי ורגשי, הצלחה כזאת הייתה עבורי פשוט נס, ולא הייתי יכול להגיע אליה בלי המשפחה שלי ובלי מנהל המחלקה שבה אני עובד, ד"ר סייף אבו מוך, שהגיע לבקר אותי במהלך האשפוז והשיקום, תמך בי וייעץ לי כמו אב. הוא אמר לי להתרכז בתהליך הריפוי, לתת לגוף זמן כדי להחלים.
היום, לאחר מה שעברתי, אני מבין שמדי יום ביומו אנחנו צריכים להודות על השגרה ועל מה שיש, כי שום דבר לא מובן מאליו.
