הערב (חמישי) תיפתח תערוכת הבוגרים של בצלאל במבנה החדש שבמגרש הרוסים בירושלים, הזדמנות לקהל הרחב להתרשם מהמבנה הצחור של האקדמיה שניצב במרכז העיר, לצד פרויקטי הגמר של בוגרי המחלקות השונות – למעט המחלקה לארכיטקטורה, המציגה במבנה בצלאל ההיסטורי (גילוי נאות: הכותב מרצה במחלקה לתרבות חומרית וחזותית בבצלאל). בניגוד למחלקות האופנה של שנקר וויצו חיפה, במחלקה לאופנה ולצורפות בחרו גם השנה לוותר על תצוגה פיזית לטובת יצירת פורטפוליו הכולל תצלומים וסרטון וידיאו לכל אחד מהבוגרים, תיק עבודות אשר ישמש אותם בחיפוש עבודה והרשמה לתחרויות ביום שלאחר היציאה מחממת הלימודים – החלטה מושכלת כשבוחנים את כלל הפרויקטים שנוצרו במבחר מדיומים ונעים על קו תפר שבין אמנות לעיצוב, בין עבודות יד מסורתיות לטכנולוגיות חדשות.
34 פרויקטים מוצגים בחללי המחלקה, שבראשה עומדת בשש השנים האחרונות שלי סתת קומובר. בקדנציה וחצי היא הובילה את המחלקה לשפה רב-תחומית, עם עבודות מגוונות שנעות על הקו הדק שבין לבוש, אובייקטים, צורפות ואביזרים, בין אם הם על הגוף או מתרחקים ממנו. "הפרויקטים משקפים נושאים שמעסיקים את הבוגרים שלנו ועומדים במרכז עולמם", היא כותבת בדף האוצרות בכניסה לתערוכה. "הם נוקטים עמדה ומעלים נושאים שנויים במחלוקת, לצד נושאים בוערים, שחלקם מתמודדים גם עם רעיונות המאיימים על יסודות החברה ועל חופש הפעולה שלה". לא פלא שאת הטקסט חתמה במילים: "אנו נמשיך להילחם על הדמוקרטיה. אין אקדמיה ללא דמוקרטיה".
18 צפייה בגלריה
ארבע מערכות הלבוש הצבעוניות עומדות בניגוד לסיפור ולשם הפרויקט. "אשכבה" של עבד אלקאדר
(צילום: שלו אריאל)
את הבאים לתערוכה בכניסה הראשית לבניין מקבלים שלושה פרויקטים בולטים, שגם הגיעו לגמר בתחרות הבינלאומית לעיצוב אופנה Arts Of Fashion Foundation שנערכה בסן פרנסיסקו בחודש מאי: "אשכבה" של עבד אלקאדר, "מטמורפוזה" של אופיר קרטס ו-Fantasea של נועה אזרזר.
ארבע מערכות הלבוש הצבעוניות של עבד אלקאדר עומדות בניגוד לסיפורו ולשם הפרויקט: "אשכבה". אלקאדר, שלאחרונה איבד את אביו, חשמלאי בניין, יצר סריגים במכונה ביתית ובסריגה ידנית, אשר משחזרים במראם חוטי חשמל עבים שאיתם עבד האב. הבחירה הנכונה ליצור חבלים בטכניקות סריגה שונות, מייצרת נפחים ומשחקי שקיפות המאפשרים הסתרה וחשיפה של הבגד, קושרת חוט מדומיין ופיזי בין חוטי הבניין של האב כעמוד התווך המשפחתי לעיסוקו של הבן העושה מחוטים בגדים.
18 צפייה בגלריה
נעליים בהשראת חרקים והרצון לפרוש כנפיים ולעוף. פרויקט הגמר "מטמורפוזה" של אופיר קרטס
(צילום: גיא רשקובן)
סיפור אישי ליווה גם את הפרויקט היפהפה של אופיר קרטס, סדרה של שלושה זוגות נעליים בהשראת חרקים והרצון לפרוש כנפיים ולעוף, לאחר שעברה תאונת דרכים לפני כשנתיים. הנעליים שנוצרו בהדפסת תלת-ממד ונצבעו באייר-בראש בדומה לצביעת מכוניות, מציעות מבט עתידני ועם זאת פרקטי של נעליים שנועדו להליכה וגם לתעופה עצמית. שימוש מעניין בטכנולוגיה חדשנית אפשר לזהות גם בפרויקט של נועה אזרזר, שבמרכזו ניצב אובייקט לבוש בהדפסת תלת-ממד שנעשה לאורך 11 ימים רצופים. האובייקט נראה כמו אלמוג ים כתום וענקי, המציב רעיונות חדשניים על האופן שבו אנו לובשים על עצמנו צלליות גוף חדשות.
18 צפייה בגלריה
רעיונות חדשניים על האופן שבו אנו לובשים על עצמנו צלליות גוף חדשות. Fantasea של נועה אזרזר
(צילום: שלו אריאל)
מסע בין עשרות הפרויקטים מגלה אצל רוב הסטודנטים חוזקות טכניות גבוהות ויכולת לדלג בקלילות בין מדיומים, חומרים, טכניקות עבודה וחיבורם יחד. שני פרויקטים מרשימים – ולשם ההגינות יש לציין כי איכותם החומרית אינה עוברת היטב בתמונות – הם "פעם אני נחל, פעם אבן" של נעה ג'וליאן ו"על הגוף ועל הנפש" של שחר ג'רמן קינדלר בן סימון. ג'וליאן יצרה כמה מערכות לבוש פיוטיות של אובייקטים ושמלות ששילבה בהן חלוקי נחל ואבנים שנוצרו בטכניקה קרמית, כמו שמלת טרפז שחורה עם רצועות חבל המזכירה במקצת בגדי כמרים, שעליה תלויות שלוש אבנים קרמיות מקדימה ומאחור. המתח בין החומרים ובין רוך לקושי, בלט גם בשמלת טול שקופה עם שרוולים ארוכים שלתוכה נתפרו חלוקי נחל כמעין משקולת בתוך השמלה.
18 צפייה בגלריה
שמלות בשילוב חלוקי נחל ואבנים קרמיות. "פעם אני נחל, פעם אבן" של נעה ג'וליאן
(צילום: שלו אריאל, גיא רשקובן)
גם בעבודתה של קינדלר בן סימון ניתן היה לראות שלל רעיונות, ובעיקר עבודה מרשימה בעור צמחי וטכניקה של "ווט מולדינג" שהופכת את העור לרך יותר, במחוך פיסולי עם מים שנזלו עליו מטפטפת פנימית. למרות היותה מעט גימיקית, נוצר אפקט ויזואלי מרשים. הפרויקט של קינדלר בן סימון עוסק ביחס האלים לנשים על ידי יצירה של סדרת אביזרי גוף הממוקדים באיברים המתקשרים לפגיעות בנשים, דוגמת פה, שיער, לב, רגליים ואיברי המין. הפרשנות שיצרה הייתה ישירה מאוד, כמו אובייקט עשוי חבלים ומעין מסיכה החוסמת את הפה, כביקורת על השתקת נשים. גם היום, היא אומרת, בחברה הפטריארכלית שבה אנו חיות, נשים ממשיכות להיענש על עצם היותן נשים: בישראל כיום נרצחת אישה כל שבוע וחצי בממוצע.
18 צפייה בגלריה
עבודה מרשימה בעור צמחי. פרויקט הגמר "על הגוף ועל הנפש" של שחר ג'רמן קינדלר בן סימון
(צילום: שלו אריאל, גיא רשקובן)
18 צפייה בגלריה
ביקורת על השתקת נשים. "על הגוף ועל הנפש" של שחר ג'רמן קינדלר בן סימון
(צילום: שלו אריאל, גיא רשקובן)
אופייה האקספרימנטלי של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מאפשר לעבודות מורכבות קונספטואלית שאינה בדיוק "אופנה" וגם לא "צורפות" כדי להציג רעיונות חדשים בשלל טכניקות. הפרויקט העכשווי והיפה "מחשב זהות מחדש – קרבה מבעד למסך" של תמר אלון מציג מיצב של שתי בובות בסריגה ידנית עם דמויות של פנים המציצות מתוכן (אם סורקים את קוד ה-QR, מקבלים גם פילטר). הגוף השבור שמוצג מעלה שאלות על האופן שבו אנו תופסים את הגוף האנושי והיחס שלנו כלפיו.
זה בלט גם בעבודה האינטימית Celebration של יעלה רשב"א, שעוסקת בגוף האישי שלה. "מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי שמנה. במשך שנים היה לי קושי לקבל את הגוף שלי, ובפרויקט החלטתי להעצים ולהבליט את סימני המתיחה ואת קפלי השומן בגוף המאתגרים את הנורמות החברתיות ומקדמים הכלה גם יחד", היא מסבירה. רשב"א יצרה אימום של מבנה גופה וממנו יצאה לחקור מערכות לבוש המטשטשות את הגבול שבין בגד לתכשיט, כמו צלמיות לבנות של קווי המתאר של גופה שהודפסו בתלת-ממד וחוברו יחד לבגד.
18 צפייה בגלריה
"להעצים ולהבליט את סימני המתיחה". פרויקט הגמר Celebration של יעלה רשב"א
(צילום: שלו אריאל)
בין הקולקציות הלבישות והמוצלחות בתערוכה, בלטו הפרויקטים Echoes of Self של גל נל דהן, שיצר חמש מערכות לבוש עשויות חומרים כמו צמר, כותנה וחומר בידוד ממוחזר, אשר עוסק ביחסים בין אנשים ובצלליות גוף חדשות; אור בן סימון הרכיבה קולקציה צבעונית ומלאת חיות בשם "חוטי המחשבות", שבחלקה ניתנת ללבישה היישר מהתערוכה; והפרויקט Concealed של נועה אוהב ציון מציג כמה מערכות לבוש בגזרות אוברסייז המחבקות את הגוף. אוהב ציון הגיעה מוכנה לסיור העיתונאים עם קטלוג צילומים שיצרה, ובצדק, מאחר שהבגדים נראים טוב יותר על גוף אנושי מאשר תלויים בתערוכה.
אובייקטים לבישים המגוללים בתוכם סיפור של זהות אישית היו מהנושאים המעניינים שבהם עסקו הבוגרים. "אבן כחיים" של אחלאם קיסי הוא דקירה בבטן, תרתי משמע. הפרויקט העוצמתי והפוליטי שיצרה מורכב מאבני גיר ירושלמיות חצובות שבתוכן מסמרים דוקרניים. בטקסט האניגמטי שמלווה את הפרויקט היא כותבת "הו אבן, הרשי לי לספר דרכך את סיפורו של בית קטן הרושם עקבות שיירייך ברעש". הרי האבנים בירושלים אוצרות בתוכן עוצמה ופוליטיקה של כל הדתות.
פרויקט מסקרן נוסף הוא "השלם בעצמו" של נור קימרי, שיצרה ארבעה אובייקטים מתוכשטים מחומרים מפתיעים כמו חלקי פירות, קטורת, שברי שיש ואריחים קרמיים, ושאריות של עוד, כלי שעליו היא גם מנגנת.
