עזרו לך לארוז?
השבוע ביקרתי את רנא, אימו של איאד אל-חלאק ז"ל. לביקור הצטרפו סטודנטיות וסטודנטים לרבנות רפורמית, שבאו לשנת לימודים בישראל. רנא סיפרה שוב את סיפור ההריגה והמשפט, ובעיקר את אהבתה לאיאד ואת הבור שנפער בה לאחר מותו.
הכאב והעצב הצטופפו בסלון הקטן של משפחת אל-חלאק. בדרכי חזרה ניסיתי להתנחם במנת פלאפל, ובכל זאת הצער נסע איתי באוטובוס ודעתי הייתה מוסחת. כשקמתי לרדת גיליתי (מאוחר מדי) שהתיק שלי פתוח וכל תכולתו התפזרה על רצפת האוטובוס. הנהג המתין וחייך אליי בסבלנות. אישה צעירה שישבה מאחוריי עזרה לי לאסוף את עצמי. הנוסעות המעטות שהיו באוטובוס היו מקסימות. ירדתי מהאוטובוס ועל המדרכה המתינה אישה שירדה ממנו בזמן שאני התפזרתי: "הכול בסדר, הרמת את כל מה שנפל?" "כן", עניתי. החלפנו חיוכים של נשים עייפות והתחבקנו.
4 צפייה בגלריה
תפילה בכותל המערבי. "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים"
(צילום: מנחם כהנא, AFP)
בליבי רציתי לומר לה: "לא, את רוב מה שנפל לא הרמתי. לא היה לי סיכוי. הרוב שבור ומפוזר בקרקעית הלב". אבל גם ידעתי שהמבט החומל של נהג האוטובוס והנדיבות של הנוסעת הצעירה שעזרה לי לאסוף את עצמי והחיבוק שלה, איחו לרגע את הלב שלי. האיחוי הקצר הזה עזר לי להגיע הביתה ולהזכיר לעצמי על מה אני נלחמת ומדוע אני מוכנה להוסיף ולהיפצע בארץ הזו.
בכל פעם שאני נשאלת בבידוק הביטחוני בשדה התעופה אם מישהו עזר לי לארוז, הלב שלי מבקש להשיב: "כן, נודרת שכן. לא הייתי מגיעה עד הלום בלי עזרה". ובכל זאת אני שותקת.
הפעלים של אלוהים
אחת הדרכים לעריכת היכרות עם העולם הרוחני של טקסט היא בחינת הפעלים המופיעים בו. הפעלים מעידים על הראוי ועל המגונה של הקהילה שבתוכה נוצר הטקסט. קל להדגים זאת מתוך פרשת השבוע, פרשת "עקב", שאפילו שמה מעיד על האידיאולוגיה שלה: "עקב" – משמע שאירועי החיים עוקבים זה את זה, יש קשר בין הדברים המתרחשים בעולם. יש סיפור והוא סיפור של סיבה ותוצאה. המעשה האנושי מוביל לתוצאה אלוהית.
התאולוגיה המקראית היא תאולוגיה של מקח וממכר: אנחנו נדרשות להעניק לאלוהים נאמנות ופולחן ובתמורה הוא יעניק לנו חיים טובים וארוכים בארץ הנבחרת.
שלושה שורשים פופולריים בפרשת 'עקב': השורש שמ"ד מופיע בפרשה שמונה פעמים וכך גם השורש אב"ד. השורש יר"ש, שמשלים את התמונה התאולוגית של הפרשה, מופיע בה תריסר פעמים, כמספר שבטי ישראל.
אכל, כילה, נשל, הדף, מחה, שבר, שרף, כתת והשחית אלו יתר פעלי ההרס וההשמדה שמופיעים בפרשה. גיבורי הפרשה הם: אלוהים, אלוהים זרים, בני ישראל והגויים. המשוואה הספרותית פשוטה: מי שיבגוד באלוהי ישראל עם אלוהים אחרים – יושמד (וגם האלוהים האחרים יושמדו), ומי שיעבוד את אלוהי ישראל – יירש את הארץ.
הבחירה המרובה בשורש יר"ש אינה מקרית, שכן ירושה, בניגוד למתנה או מציאה, מתארת דבר העובר מאחת לשנייה. בת יורשת את אימהּ, עם יורש עם אחר, ואלוהים הוא המוריש הגדול. ארץ כנען היא הנכס היוקרתי של אלוהי המקרא. לא מדובר רק באדמה עצמה אלא גם באיכות החיים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת", "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
כמו הורים מבוגרים שמנהלים את יחסיהם עם ילדיהם תוך שהם מנופפים בצוואה, אלוהים משתמש בירושת הארץ כדרך להשיג נאמנות. בניגוד לצוואה האנושית שתתממש רק פעם אחת, לאחר המוות. אלוהים לא אמור למות ולצוואתו יש קיום מטלטל ויומיומי. בכל רגע יכול האל הנצחי להרחיק עם אחד מאדמת הירושה ולהעניקה לעם אחר. בכל רגע נבחנת הנאמנות, בכל רגע עלינו להרגיש מאוימות.
אחד מי יודעת?
התורה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בפרשת "עקב" יושבת על הערצת המספר אחת. יש אל עליון על כל האלים האחרים, ותפקידנו בעולם להעיד על עליונותו. בתמורה להאדרת אלוהינו והפיכתו לעליון, נהפוך גם אנחנו לעם מספר אחת בממלכת העמים. כדי לבטא את מערכת היחסים האחת והייחודית הזו, נקבעה ארץ אחת (שהגדרת גבולותיה משתנה, אבל מהותה קבועה) שהיא הטובה מכל הארצות, ארצו של אלוהים. אלוהים אחד, עם אחד וארץ אחת אחוזים זה בזה בחוקי נאמנות.
להשמיד, לאבד ולהוריש
בתאולוגיה הזו תמונת העולם היא קוטבית: יש מנצחים ומפסידים, בני אור ובני חושך, יורשים ומושמדים. אל טוב ואלוהים זרים. כל אחת מאיתנו נמצאת באחד הקטבים ואין מקומות באמצע. כמה נפלא היה לו התורה הייתה מצווה עלינו לחיות בשלום עם יושבי הארץ. כמה נפלא היה לו אלוהינו היה נותן דוגמה אישית וחי בשלום עם אלוהים אחרים. כמה נפלא היה לו היינו מבינות את האמת הפשוטה: לכולנו יש מקום תחת השמש, ואם נדמה שאין – מוטלת עלינו האחריות למצוא פתרונות.
צר לי המקום?
הפטרת "עקב" היא לכאורה נבואת נחמה (ישעיהו מ"ט) אבל אין בה בשורה של ממש, שהרי הנחמה טמונה בכך ש"אחד אלוהינו" כרגע אוהב אותנו, הוא משיב אותנו אל ארצו ושולח את אויבינו לאכול את בשרם ולשתות את דמם.
עם ישראל המנוחם משול בפרק זה לאישה שחשבה שעולמה חרב עליה וזוכה לתיקון. עולם התאולוגיה הקוטבית מחלק גם את המעשים וההתרחשויות ל"טובים" ו"רעים". אין חוויות ניטרליות ואין מקום לשיפוט אישי. כך, למשל, אישה ללא ילדים היא בהגדרה מסכנה וסובלת, ואילו אם הבנים שמחה. התיקון שגיבורת ההפטרה זוכה לו הוא שיהיו לה בנים רבים כל כך עד שכל אחד מהם יאמר: "צַר לִי הַמָּקוֹם".
חז"ל משחקים במשמעות הקביעה "צר לי המקום" ובמקום להבליט את ממד השפע והברכה הם מוצאים באמירה ביטוי לחוסר נדיבות, חוסר יכולת לחלוק את המרחב המשותף. חז"ל טוענים שהברכה המיוחדת של ירושלים הפוכה מהברכה שבנבואת ישעיהו: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים".
מי שאומרת "צר לי המקום" רואה את השפע אבל לא מבינה את האתגר. מי שמבינה גם את האחריות שלה על הטוב של הזולת, לא תאמר "צר לי המקום", אלא תייצר מקום.
לפני כשבועיים, בימי מאהל הדמוקרטיה בירושלים, כשאלפי אוהלים הוקמו בסדר מופתי בגן סאקר, וסביבם התקיים הפנינג צבעוני של שיחות ופעילויות, רבות מהירושלמיות הסתובבו בין האוהלים ולחשו בתדהמה: "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". הרגשנו שמתקיימים בנו דברי חז"ל.
תוכנית החלוקה
הודות לטירוף שאוחז בממשלת ישראל, מתרבים הקולות הקוראים להיפרדות בנוסח "מדינת יהודה" הדתית-ימנית ו"מדינת ישראל" החילונית-ליברלית. לא אכנס לשאלת ההיתכנות של רעיון זה, ואסתפק בהתייחסות להנחת היסוד הפסיכולוגית המוטעית שביסודו. כפי שנלמד מפרשת השבוע, התשוקה לחלוקה קוטבית של העולם נטועה בלב התרבות שלנו. מינקות למדנו שיש "ילדות טובות" ו"ילדות רעות", "מקובלות" ו"לא מקובלות". נטייה זו לא תחלוף אם נממש אותה – להפך, היא תתחזק. חלוקה לשתי מדינות או תת-מדינות לא תשביע את רעבוננו להיות הילדות האהובות על אלוהים.
4 צפייה בגלריה
תומכי הרפורמה ומתנגדיה מתכנסים ברחבת הכותל, בקריאה להסכמה רחבה. הבעיה הפעם היא לא העם אלא המנהיגות המרעילה
(צילום: שלו שלום)
במקום להתפצל כדאי להתאמן בהבנה שיש די אדמה ואוויר לכולנו, יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, ו"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". הרי גם ב"מדינת ישראל" הליברלית ייווצרו תת-קבוצות, ובבוא היום גם הן יבקשו להתפצל במקום לפתור בעיות.
אנחנו יצורים חברתיים, נולדנו לחיות בעדר ובעדר יש גם מאבקים. הבעיה הפעם היא לא העם אלא המנהיגות המרעילה, ואותה צריך להחליף. ויפה שעה אחת קודם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על שלל ענייני תורה ואקטואליה. לתומי חשבתי שהבאתי אגדה יפה ומלמדת על סכסוך בין רב יוסף לתלמידו רבא, שאותה השוויתי לענייני היום. משה לא אהב את רוח הדברים שלי והוא הגיב בכעס: "לרוחמה, אני מנסה להבין על מה חשבת כשכתבת את הטור הזה, האם חשבת שדברים לא יתסיסו בין כך את ההמון המשולהב משני הצדדים? האם את קוראת את התגובות לטורייך? הפילוג הנורא משני הצדדים קשה וההתייחסות למהות הפילוג (והאשמה מפורשת או מרומזת של מי מהצדדים) לא תביא אחדות בעם... האם את רוצה לקחת חלק בעידוד לפילוג עמנו?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמשה יקר, אני מודה לך על ההתייחסות המפורטת ועל השאלות. ראשית, אני קוראת את התגובות על דבריי (ותשובתי לדבריך היא ראיה לכך) ולא, אני לא רוצה לקחת חלק בפירוד ובמלחמות חלילה, אבל אני לא חושבת שחיים משותפים יכולים להיבנות על סתימת פיות. אני לא רואה סיבה שהבעת דעה תגרום לשנאה. להפך, אשמח לשמוע את דעותיך גם אם הן שונות משלי ואם תרצה אשמיע לך את דעותיי. אני בטוחה שהשיחה תקרב בינינו ולא להפך.
שבת שלום!
