סיפורה של נריה מור, בת 24 מהיישוב שילה. בוגרת לימודי הוראה ותקשורת חזותית במכללת "אמונה" (מבית תנועת "אמונה")
"כשהמנחה שלי בפרויקט הגמר בלימודים, במכללת אמונה, ביקשה ממני לספר על החיים האישיים שלי, כדי שנצא מזה לפרויקט גמר מדויק עבורי, לא חשבתי שאגע בפוסט־טראומה מהצבא שיש לאחי, אלנתן. אבל כשהתחלתי לדבר על חיי, זה הדבר הראשון שסיפרתי.
בחודש יולי לפני תשע שנים, בימים הראשונים למבצע 'צוק איתן', אלנתן נכנס עם יחידת הצנחנים שבה שירת לחאן־יונס. הם הצמידו מטען לקיר חיצוני של בית והקיר קרס עליו. הוא נקבר מתחת להריסות כשרק היד שלו מבצבצת החוצה. פינו את האבנים, חילצו אותו מההריסות ופינו אותו במסוק לבית חולים. הוא היה בהכרה, דיבר עם ההורים שלנו שידעו שהוא בחיים ומיד אחרי אותה שיחה נכנס לניתוח ברגל. הוא נפצע גם בראש וביד והיה מאושפז במשך כמה חודשים.
4 צפייה בגלריה
נריה מור: "כל השנים לא דיברתי על הנושא הזה, מתוך רצון לשמור על אחי"
(צילום: אלבום פרטי)
אנחנו משפחה של שבעה ילדים, אני השישית. אמא שלי מורה ביסודי, לאבא שלי יש חברה לתשתיות ועבודות עפר. אחרי שסיימתי את הלימודים באולפנה בעפרה, עשיתי שירות לאומי בגן לחינוך מיוחד בשילה. אחרי הפציעה של אלנתן, הבית הפך למרכז חיי. אני צעירה ממנו בשש שנים, וכשהוא נפצע הדרכתי במחנה קיץ של בני עקיבא. אבא שלי התקשר להודיע לי והתחלתי לבכות. שתי שכנות שלנו ביישוב ששייכות לצוות צח"י, סיוע במצבי חירום, הגיעו למחנה לתמוך בי. כשחזרתי הביתה, פתחתי את הדלת לשקט מוחלט. שם נפל לי האסימון שמשהו קורה. בית שתמיד שמח, רועש ומלא באנשים, הפך בבת אחת לשקט. כולם היו בבית החולים, צמודים לאחי.
"אחי בקושי ישן בגלל הפלאשבקים, היה לו קשה בארוחות משפחתיות גדולות, כי זה הרבה אנשים ורעש, וגם במקומות סגורים כמו תא הלבשה בחנות בגדים"
כשאלנתן שוחרר מבית החולים התחילה המלחמה על החיים. לא רק של אחי, אלא של כולנו. בבית החולים ראינו רק את הפציעה הגופנית, וכשהוא חזר התחלנו להבין שהפציעה גם נפשית. לקח לנו זמן לזהות את זה, ובסופו של דבר גם הצבא הכיר בו כפוסט־טראומטי. הוא סבל מפלאשבקים, המראות מהיום ההוא חזרו אליו. השינה שלו הפכה לטרופה. היו לילות שהוא כלל לא ישן. היה לו קשה בארוחות משפחתיות גדולות, כי זה הרבה אנשים ורעש וגם במקומות סגורים כמו תא הלבשה בחנות בגדים. אחותי אמרה פעם לאמא שלי 'אלנתן חזר, אבל אח שלי לא חזר בעצם'. עם הזמן, למדנו אותו. אנחנו, כמשפחה, הפכנו לדרוכים כמוהו. כשאנחנו מזהים שהוא צריך אותנו יותר אנחנו עוטפים אותו, ויש מצבים שלמדנו שצריך להרפות.
כשחייל נפצע, עם ישראל מביע סולידריות, מבקר ותומך. הרגשנו את זה כשאלנתן היה בבית החולים. אבל כשהוא חזר הביתה והתחילה התמודדות עם הפוסט טראומה שלו, הרגשנו שאנחנו לבד, לא כי לאנשים לא אכפת, אלא כי זה שקוף.
אח שלי גדול וחזק. במהלך השנים הוא התחתן ויש לו ילד. הוא עובד עם אבא שלי ומי שלא קרוב אליו, לא יודע עם איזה קשיים הוא מתמודד.
כל השנים לא דיברתי על זה עם אף אחד, מתוך רצון לשמור על אחי. ואז, כשהבנתי שאני רוצה להעביר בפרויקט הגמר את החוויה שלנו כמשפחה ואת החוויה שלי כאחות של פצוע פוסט־טראומטי, אלנתן נתן את ברכתו.
4 צפייה בגלריה
המשחקים מוקמו לצד קיר חצי הרוס, "כמו המצב שלנו". מתוך פרויקט הגמר של נריה מור במכללת "אמונה"
(צילום: דניאל חנוך)
"הפרויקט שלי נקרא 'כאן בונים', כי בית קרס על אלנתן, אבל גם הבית שלי נהרס והיה צריך לבנות אותו מחדש. עיצבתי שני משחקים: במשחק הראשון יש בסיס מתנדנד שתלוי מהתקרה. המטרה במשחק היא לבנות בית כשהבסיס מתנדנד לכל אורך המשחק. המשחק השני מורכב מקוביית אינסוף שעליה הדפסים שונים של בית. הקובייה נפתחת להרבה קוביות שלכאורה נראות אותו דבר, אבל אם מסתכלים היטב רואים שמוחבאות בין כל ההדפסים מילים באדום. 'כעס', 'חרד', 'אש' ומילים נוספות שמנסחות את התחושות שלי, כאחות.
כמו שצריך להסתכל היטב כדי לשים לב לניואנסים שמשתנים אצל אחי, באותה תשומת לב צריך להסתכל על הקובייה ולחפש את מילות האזהרה. בחרתי למקם את המשחקים בקיר חצי הרוס־חצי בנוי בחלל התערוכה, כמו המצב שלנו".
שורה תחתונה: "אמנם הפרויקט נועד להוציא החוצה, בפעם הראשונה, את הסוד המשפחתי, אבל על הדרך הוא פתח שיח משפחתי חדש, סוג של טיפול בשביל כולנו. אלנתן אמר שהוא שמח שעכשיו הוא יודע לא רק מה הוא מרגיש, אלא גם מה אנחנו מרגישים".
