בבית המדרש של הטוקבקים (א)
בשבוע שעבר, בסיום ההפגנה הירושלמית, צעדתי לעבר תחנת האוטובוס. את קצב ההליכה שלי הדביק מפגין שהציג את עצמו כרופא שקורא את הטורים שלי ופעמים רבות מזדהה עם דבריי: "מה שאני לא מבין הוא איך את מתמודדת עם הטוקבקים הרעילים, עם אלה שמקללים אותך". "זה החלק הקל", השבתי, "אתה מכיר את זה מבית החולים. כשמטופלת כואבת ופצועה צועקת ולפעמים אפילו מקללת אותך, אתה לא באמת נעלב, נכון?"
מה שלא סיפרתי לשותפי לצעידה היה שדווקא באותו שבוע נפגעתי, לראשונה, מהטוקבקים שהצטברו בתחתית הטור שלי. כותרת הטור הייתה: "למה אני מתנגדת לתוכנית ההיפרדות ל'יהודה' ו'ישראל'". בטוקבקים נכתבו דברים שהעידו על הכותבות שאינן מכירות אותי ואפילו לא טרחו לקרוא את דבריי: "כל מי ששייך למדינת יהודה – מתנגד לחלוקה. מעניין למה", "את נגד היפרדות, כי את רוצה שהכסף ילך לדתיים", "זה בסדר שהמגזר שממנו היא באה לא ישרת את המדינה או יעשה חצי שירות באיזשהו הסדר". בדרך כלל אתם מזכים אותי בתארים "פמינאצית", "רפורמית שעושה בר מצווה לכלבים" או "סמולנית", ופתאום, כותרת אחת הפכה אותי לימנית-חרדית שעושקת את כספי המיסים של חברותיי הליברליות.
נעים להכיר
אני רוחמה, וכמו רבות ורבים, אני נאבקת למען הדמוקרטיה הישראלית. אני לא ציונית (אני אפילו לא מבינה למה מתכוונות מי שמגדירות את עצמן "ציוניות"), אני לא מניפה את דגל ישראל בהפגנות (או בכלל). מבחינתי, מדינה (גם מדינת ישראל) היא מנגנון שאמור לשרת את מי שחי בה, ואני רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיותיה. אני פמיניסטית במובן הכי חמור ומחייב של המילה. אני אישה מאמינה שלא שומרת מצוות ואוהבת ללמוד וללמד תורה. אני לא מתנגדת לפטור של החרדים מצבא משום שאני מתנגדת לכל שירות צבאי. אני משוכנעת שיש לי רעיונות טובים יותר לחיים בטוחים במזרח התיכון (אם חשובות לכן מילים לועזיות, קראו לי פציפיסטית). ואני נגד החלוקה הפנטזיונרית ל"מדינת ישראל" ו"מדינת יהודה". בהמשך הדברים, פרשת השבוע תעזור לי להסביר מדוע.
בבית המדרש של הטוקבקים (ב)
בית המדרש של הטוקבקים זיכה אותי בכמה חברויות שלא הייתי פוגשת בנסיבות חיים אחרות. אחד החברים שלי, נקרא לו גבריאל (הוא ביקש להישאר בעילום שם), הוא בחור צעיר, מבריק וברוך כישרונות, שומר הלכה וטוב לב באופן מעורר השתאות. גבריאל תומך בחוקים שמדירים שינה מעיניי (ועם זאת הוא מתנגד לתהליך החד-צדדי של החקיקה).
לאחר למעלה מעשר שנים של התכתבות, החלטנו להיפגש ולשוחח. גבריאל סיפר לי על קבוצת דיאלוג בין מתנגדי החקיקה לתומכיה שבה הוא משתתף, ואחת ממשימותיה היא להתאמן בהקשבה: אחד הדוברים, איש מבוגר, שנלחם במלחמות ישראל, סיפר על הקשר העמוק והמחויב שלו למדינה. ועם זאת, לנוכח "הפיכתה של ישראל לדיקטטורה", כלשונו, החליט עם אשתו לעזוב את הארץ. גבריאל חיכה לתורו ואמר: "אני בעד החקיקה אבל כשאני שומע את הכאב שלך ושל אחרים, אני מתנגד לה נמרצות". הוא הוסיף: "אני מקפיד על הלכות כשרות אבל מוכן לאכול אלף חזירים ובלבד שלא אגרום כאב כזה לאנשים". תודה גבריאל, אנשים כמוך גורמים לעולם להצדיק את קיומו.
"תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך" (נתן אלתרמן)
כל קוראת בתורה נחשפת במהירות לתכונה יסודית של אלוהים: קנאות. אלוהים-הבן לא אוהב שעם ישראל-הבת ממקבלת יחסים. הוא אל-אלפא, וכל פזילה לאל אחר מצדיקה ענישה מרחיקת לכת. בפרשת השבוע, פרשת "ראה", אלוהים מודאג מהאפשרות שכאשר עם ישראל יתפזר בנקודות יישוב שונות, אחת הערים תתאהב באל מקומי ותבגוד בו: "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ... יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ, הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד". ואני שואלת, לא חבל על הקרמיקה המיובאת?
החוק הזה זכה לשם "עיר הנידחת" ובעזרתו אנחנו יכולות לראות איך קנאות הופכת לתבערה. באחת מהערים העבריות קמים אנשים המכונים "בני בליעל" והם משכנעים את אנשי עירם לעבוד לאלוהים אחרים. ייתכן שהם לא מבקשים לעזוב את אלוהי ישראל, ייתכן שכן. לא נאמר איזה אחוז מקרב העיר השתכנע מהתעמולה הדתית, מי ינהלו את חקירת הבגידה ולפי אילו קריטריונים. האש הולכת וגוברת, ובסופו של תהליך אין אפשרות להציל מישהו או משהו מהעיר. העיר תיוותר נטושה לנצח.
"היה או לא היה – הפשר לא נודע לי" (אלכסנדר פן)
דין הקנאה הרצחנית של העיר הנידחת מוציא מחז"ל תמהיל של הומור עוקצני ואומץ פרשני: "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". החכמים עומדים חשופים מול החוק המקראי וקובעים: "לא היה ולא עתיד להיות". אתה, אלוהים, כתבת בתורתך חוק אכזרי וקולקטיבי לעיר הנידחת, ואנחנו נקשור לרגלי החוק משקולות הלכתיות שלא יאפשרו לו לנוע בעולם.
ואיך הם עושים זאת? בקריצה ובחיוך. החכמים טוענים שגם בעיר שכל חבריה וחברותיה החליטו לבצע הגירה דתית, נותרה איזו מזוזה תלויה על דלת או חבויה תחת אבן. על קלף המזוזה, כידוע, כתוב שמו של אלוהים (זה שהעיר בגדה בו). מצד אחד, חלה חובה לשרוף את כל שלל העיר. מצד שני, אסור לשרוף את שמו של אלוהים. לכן אין אפשרות מעשית לקיים את חוקי עיר הנידחת. הנה כך מצילה מזוזה אחת את הילדות והילדים וגם את אריחי הקרמיקה של העיר.
"דרוש וקבל שכר"
זה השיא של התרגיל הפרשני. החכמים נדרשים להסביר מדוע הקדישה התורה מילים לאירוע שאין לו היתכנות. תשובתם נפלאה: "דרוש וקבל שכר". אלוהים "בזבז" בערך מאה מילים מקראיות בשביל הימים שבהם יקומו בישראל בתי מדרש, והתורה תהפוך מאוסף מסורות כתובות לספר לימוד ויצירת הלכה. כדי להבהיר שלא המעשה הוא העיקר אלא הלימוד, כתב אלוהים בתורתו כמה חוקים שאין להם פן מעשי.
ואולי בכל זאת
על חוק עיר הנידחת וחוק בן סורר ומורה (ועל חוק אחד נוסף) קבעו החכמים: "לא היה ולא עתיד להיות". בקצה הקביעות החז"ליות האלה יושב חכם עם נרגילה וקובע: "אני ראיתיו (את הבן הסורר והמורה) וישבתי על קברו... אני ראיתיה (את העיר הנידחת) וישבתי על תילה". הוא כל כך מגניב, רבי יונתן, הוא יותר מושחז ומצחיק מהחכמים שפוסלים עולמית את חוק עיר הנידחת.
אני לא חושבת שהיה לרבי יונתן דחוף לשמר את החוק החמור והקולקטיבי הזה, אבל היה דחוף לו להראות שההלכה היא ממלכה עצמאית שלא מתחשבת בעובדות. יושב לו רבי יונתן וטוען כנגד החכמים: מה אתם מדברים על "לא היה ולא עתיד להיות", הרי אני, כפי שאני יושב עכשיו בלב בית המדרש, ישבתי על תילה של העיר הנידחת, וביום אחר ישבתי על קברו של בן סורר ומורה שהוצא להורג.
ברור לכן שרבי יונתן לא ראה בן סורר ומורה מוצא להורג ולא עיר נידחת מושמדת. שהרי יש מצב שדיונים בנושאים אלה מעולם לא התקיימו. וגם אם נניח שדיונים אלה התקיימו באיזו סנהדרין, וגם אם נניח שאותה סנהדרין החליטה למצות את הדין, וגם אם נניח שהייתה לה אפשרות מעשית לבצע את זממה, רבי יונתן לא חי בתקופת הבית ולא יכול היה לראות את כל היופי הזה מתרחש.
רבי יונתן היה ציני וכנראה גם חסיד של קריאת פשט של התורה. הוא ביקש להראות שהחכמים מנתקים את העולם ההלכתי מהמציאות. ההלכה חיה במדינה שלא כבולה לחוקי המציאות. מדינה שלא תילחם ברומי ולא תפסיד, מדינה שלא באמת חיה ולכן לעולם לא תמות. אני מעריצה את האומץ של החכמים לברוא בממלכה בדויה, שמובנת להם ומיטיבה איתם יותר מהמציאות.
הלוואי שגם היום יקומו פוסקות ופוסקי הלכה שיבינו שההלכה היא ממלכת החופש, ויעשו תרגילים הלכתיים דומים נגד חוקים שדורשים באופן דחוף פתרון קהילתי.
ובחזרה למהפכה הנוכחית
כשאנו חוות איום קיומי, המוח שלנו עובר למחשבה דיכוטומית שממיינת במהירות את הסביבה לאויבות וחברות. עם החברות אנחנו מצופפות שורות ומול האויבות אנחנו נערכות לקרב. כדי לאפשר לכל זה להתרחש נעשה תהליך אידיאליזציה של "המחנה שלנו" ודמוניזציה של "המחנה השני". ככל שתחושת האיום מתחזקת, תמונת "עיר הנידחת" הופכת מציאותית יותר.
חברותיי למחנה הליברלי, בעבור טירוף וזעם, נגלה שגם אנחנו לא מחנה אחד. שהרי אין לי הרבה במשותף עם יאיר לפיד או בני גנץ. יש מרחק ערכי תהומי ביני ובין אביגדור ליברמן. לאחר שניפרד מ"ממלכת יהודה" נמצא עוד אלף ממלכות שמהן נרצה להיפרד.
אין לי אויבות ואויבים, ומבחינתי, כל אחת יכולה לעבוד את האלות והאלים שלה. אני אוהבת לחיות עם מי שדעותיה שונות משלי. מעבר לכך, אין לי ציפיות גבוהות מהמדינה שבה אני חיה ובוודאי אין לי צורך להזדהות איתה. אני נאבקת על הדמוקרטיה הישראלית כיוון שרק במסגרתה אוכל להתבטא באופן חופשי (יחסית) ולהמשיך להיאבק על זכויות של מיעוטים.
שבת שלום!