דבר שמתחפש למדע
אין צורך להפליג אל העבר הרחוק כדי לחשוף תיאוריות מדעיות מופרכות ומביכות שנוצרו כדי לבסס אמונות שווא. גם בעולם החילוני, בחברות שמכנות את עצמן "נאורות", הומצאו חידושים "מדעיים" כדרך להצדיק עוולות קהילתיות. על בסיס המדעים המומצאים התפתחו פרקטיקות חברתיות וגם רפואה מומצאת ואכזרית. המדע עבד בשירות השלטון הכוחני והעמיק את מצוקתם של מי שהמנהיגים ביקשו להוקיע.
למשל תורת הגזע
האמונה הפסאודו-מדעית שאפשר לחלק את האנושות לגזעים היא לא סתם טעות מדעית. בעולם התפתחו אינספור תיאוריות מדעיות שגויות, אבל לתורת הגזע יש אג'נדה תרבותית ורוחנית. היא ממיינת את האנושות ומאפשרת ל"חוקרים" לאפיין איכויות של כל גזע. ונחשו מה? שתי הפתעות מתגלות בכל תורת גזע: א. סממנים חיצוניים הגלויים לעין לא מדעית (כגון צבע עור) מעידים על ההבדלים העמוקים ביותר בין הקבוצות השונות. ב. ה"מדען" שהביא לעולם את תורת הגזע שייך באופן פלאי לגזע המובחר ביותר על פי תורתו. נתונים אלה מלמדים על מגמת ה"מחקרים": לאפשר לכל חבר קהילה וחברת קהילה, ללא ידע מיוחד, לפצל את הקהילה ולארגן את ההיררכיה "הנכונה" שלה. להמשיך לבצר את מעמד המנהיגות הקיימת (שה"מדענים" האלה שייכים אליה) בראש הפירמידה. זה לא מדע, אלא מנגנון שליטה שהתחפש למדע.
מי שמעה על דראפטומניה?
הטירוף שאוחז באנשים ובנשים ברצונם להצדיק את מעשיהם הרעים, הגיע לכמה שיאים (שאם הם לא היו רצחניים הם היו מצחיקים) ביחס לעבדים האפריקאים באמריקה של המאה התשע-עשרה. זכויות היוצרים על המונח הרפואי שמורות לד"ר סמואל א' קארטרייט, רופא בעל מוניטין, שאפילו היה יו"ר הוועדה הרפואית של מדינת לואיזיאנה. קארטרייט, כרבים מאנשי הרוח של הדרום, עסק בהצדקת העבדות. מזווית הראייה המדעית שלו הוא טען שלאדם ה"שחור" יש מוח קטן והוא בנוי פיזית ושכלית להיות עבד. ה"שחור" כל כך מעוניין בעבדות ומתאים לה, ועל כן אם הוא נתפס בורח מאדוניו הוא לא יוגדר כאדם נבון ואמיץ אלא כחולה במחלת נפש. למחלת הזו העניק קארטרייט את השם "דראפטומניה": שיגעון בריחה.
2 צפייה בגלריה
הפרדה בין גברים לנשים בקבר רשב"י במירון, ארכיון
(צילום: David Cohen 156 / Shutterstock.com)
לחלופין, תחשבו על נשים שעברו התעללויות רבות וקשות ובמקום לחלץ אותן מסבלן נתנו לסבל שם של מחלה – "היסטריה", והמציאו לה שיטות ריפוי שהמשיכו והעמיקו את ההתעללות.
אין על המצאות מדעיות, אין על האשמת הקורבן.
הומוסקסואליות
השבוע ראינו את הפסאודו-מדע רוקד ריקוד מושחת כשהוא מזכה את היטלר והנאצים בהמתקת דינים מדעית-היסטורית. בחוברת מטעמם של מי שמזהים את עצמם כדתיים, נטען שהתרבות הלהט"בית הכינה את הקרקע לעליית הנאציזם לשלטון (לפי התיאוריה הזו הנאצים פחות אשמים בהשמדת יהודים והומואים, ולמעשה ההומואים אשמים ברצח של עצמם?).
עם נאצים או בלעדיהם, חשוב לציין שרק בסוף שנות ה-70 ביטל ה- DSM(המדריך לאבחון וסטטיסיטיקה של המחלות הנפשיות) את הגדרת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. השאלה אם הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית שדורשת טיפול או נטייה בריאה, דומה לשאלה אם עבדים ושפחות מאפריקה אוהבים להיות משועבדים. דרך טובה לבחון את תוקפן של תיאוריות מדעיות מסוג זה היא לשאול מי מרוויחה מהן.
הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מדעיים
לא הייתי מטריחה אתכן בסיפורים על פסאודו-מדע אלמלא ראינו השבוע נערות מורחקות לקצה האחורי של האוטובוס ונדרשות לעטות על עצמן שמיכות, ואישה שנאסר עליה לעלות לאוטובוס כי הוא "של גברים", ואלמלא שמענו ויכוחים קולניים על פיילוט ההפרדה המינית (יש לקרוא לילדה בשמה: זו לא הפרדה מגדרית אלא מינית) במעיינות.
תחליפו נשים בכל קבוצת אוכלוסייה אחרת ותחשבו איך זה יתקבל. תארו לכן שקהילות נוצריות בארה"ב יטענו שאסור להן לראות יהודים רוחצים במים או לבושים בלבוש לא צנוע ואפילו אסור להם לשבת לידם באוטובוס. צעקות "אנטישמיות" היו נשמעות מכל עבר
הדרישה להפרדה בין נשים לגברים כל כך מוכרת וברורה לנו, נוכחת במרחב, שאנחנו לא מעיזות לטעון שגם היא בנויה על שקר ביולוגי כלשהו. הדרישה להפרדה בין המינים בנויה על הנחה כאילו-מדעית, שלגברים יש יצר מיני בלתי נשלט שמתעורר בכל פעם שהם רואים נשים.
נשים יצריות, גברים שנמשכים לגברים, נשים שנמשכות לנשים ובעיקר גברים שיודעים לנהל את חיי המין שלהם באחריות ומתינות – כל אלה לא נכנסים ל"מחקר המדעי" של תרבות ההפרדה.
אם נשתמש במבחן הרווח וההפסד נגלה שגם הפעם לפנינו תאוות שליטה שמשתמשת בשפה כביכול "אובייקטיבית", בשפת המדע. הטענה הכפולה – גברים מתפתים בקלות ונשים מפתות בקלות אך לא מתפתות בקלות – מובילה למסקנה הנוחה כל כך (לגברים שליטים) שלפיה נשים יכולות לראות גברים, לשמוע אותם שרים, ללמוד מפיהם באוניברסיטה ולראות אותם בקדמת האוטובוס, אך לגברים אסור לראות נשים. הנה, במסווה של ידע מדעי על מיניות גברית ונשית, נשים נקברות תחת שמיכות בקצה האוטובוס.
לא בגלל הנשים החרדיות
אני לא רוצה לנהוג בפטרונות כלפי אחיותיי החרדיות. אני לא מנהלת מאבקים בהדרת נשים כדי לשמור על מי שלא ביקשה זאת ממני. אני גם לא מנהלת אותם בגלל עניינים פרקטיים. שאלות כמו "איך נטייל יחד כל המשפחה אם יפרידו את שעות הרחצה במעיינות" או "איך נשב יחד באוטובוס" הן לא עיקר הדאגה שלי. אני מוטרדת יותר מההתנשאות השוביניסטית שמתכסה בטלית הלכתית-מדעית. אני מוטרדת מהמכות שהמאבק הפמיניסטי חוטף, מכות שידרשו שנות שיקום ארוכות.
2 צפייה בגלריה
נהג הפריד בין הבנים לבנות שעלו על האוטובוס והכריח את הנערות להתכסות בשמיכה. ואם במקום "נשים" אלה היו "יהודים"?
(צילום: באדיבות הנערות)
בכל פעם שתרצו לבדוק את הלגיטימיות של הדרת נשים, תחליפו נשים בכל קבוצת אוכלוסייה אחרת ותחשבו איך זה יתקבל. בואו ננסה להחליף נשים וגברים ביהודים ונוצרים: תארו לכן שקהילות נוצריות בארצות הברית יטענו שאסור להן לראות יהודים רוחצים במים או לבושים בלבוש לא צנוע ואפילו אסור להם לשבת לידם באוטובוס. למה? שקר מדעי כלשהו יוגש לשולחן הדיונים הגזעני, ותומכי הדרת היהודים יאמרו: "אין לנו ברירה, הם פשוט מגרים אותנו מינית / מעבירים מחלות / תבחרו שקר אחר כרצונכן. מה כבר ביקשנו? קצת התחשבות לא תזיק". צעקות "אנטישמיות" היו נשמעות מכל עבר. ערוץ 14 והפוליטיקאיות הימניות שלנו היו רותחים מזעם. אז כך אני, כשמדובר בנשים.
הפסאודו-מדע של המונותאיזם
פרשת "שופטים" עמוסה בחוקי עצים, והיא נפתחת בחוק עצים מעורר מחשבה: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". אופס, אנחנו יודעות שחוקים נוצרים נגד מצבים שאפשר להעלות על הדעת, ועל כן עלינו להסיק שהמחוקק מכיר מנהג נטיעת אשרות במזבחות ה'.
המחוקק המקראי מכיר מנהג ישראלי של אמונה בשני אלים, ליתר דיוק – אל ואלה (י-ה-ו-ה ואשרה), ופולחן משותף לשניהם. המחוקק שייך למפלגה שרוצה להשליט על בני ישראל אל אחד, אל בן, ולהשמיד את פולחן האשרה. לאחר מאבק ארוך שנים, מפלגת "אין עוד מלבדו" ניצחה והיא לא הסתפקה בניצחון מקומי – היא רצתה להכריע ולהכרית את האשרות כולן. היא החליטה לטעון שהיא, האמונה המונותאיסטית, "אמת מדעית" נשגבת – ואילו האמונה באלוהים-הבן ובאשרה-הבת היא אמונה פרימיטיבית. למה אל אחד הגיוני יותר מאל ואלה? כי כך קבע המנצח.
מות האלות וההפיכה המשטרית
הימים שבהם גדעו את האשרות והמליכו את "אחד אלוהינו" היו ימי הניצחון הגדולים של הפטריארכיה. מנהיגות גברית מצומצמת השליטה את עצמה על כל חיי הקהילה: האמונות, המדע, אורחות החיים והמוסר.
הפמיניזם (והמהפכות ההומניסטיות הקשורות אליו) מבקש לתקן אלפי שנות פטריארכיה. לשנות את המוסר, לבחון מחדש סוגיות שנחשבו למדעיות כגון הלהטב"ק, החלוקה למינים לעומת החלוקה המגדרית (מושג חדש שנולד במאה ה-20 וחותר תחת החשיבה הפטריארכלית), מעמד האישה וחוקי ההפרדה והצניעות, היחס לבעלות נכויות ובעלי נכויות, היחס ללא-יהודיות ועוד.
ישראל היא חלק מגל אנטי-דמוקרטי ושמרני עולמי. התגובה הקשה הזו מעידה על ניצחון הפמיניזם ועל שינוי הערכים הקיצוני והגורף שבעקבותיו. כוחות פטריארכליים חזקים התעוררו, כוחות שמונהגים בידי גברים ונשים מבוהלים כאחד. אני מקווה שהמובילים את גל הפחד והשנאה יתעשתו ויבינו שבהלה היא לא מורה טובה. אני עדיין לא יודעת לאיזה סוג של קיום משותף יצליחו להגיע התרבות הפטריארכלית והתרבות הליברלית, אני רק יודעת שאני לא מאמינה במלחמות, ופתרונות נשיג בשיחה מעמיקה וארוכת שנים ולא במרוץ של כפייה ואלימות ממסדית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסו שני חברים בבית המדרש לסגנון הכתיבה שלי. חבר אחד, שמכנה את עצמו שורלאק, כתב: "לגבי פנייתך אליי ואל חבריי הזכרים בלשון נקבה גם קשה לי, ואשמח להסבר. ביום שהאקדמיה לעברית תתקן ותחליט לקרוא לרבים בלשון נקבה אתרגל ואיישר קו. אבל למה לעוות את השפה העברית? אם כדי להגיד איזו אמירה חברתית, מתריסה או לא, נדמה לי שתיקון חברתי יעבוד טוב יותר באופן שמקרב ולא מרחיק. או שמא את פונה רק לקוראות הנקבות".
תודה יקר, באת לי בדיוק בזמן. אני לא אישה שנוטה ליישר קו עם ממסדים ונדמה לי שהטור הנוכחי הוא תשובה לשאלה שלך. האקדמיה ללשון עברית היא חלק מהממסד (פטריארכלי כבר אמרתי?) והיא לא המורה שלי לענייני מוסר או מסורת. אני בוחרת את דרכי בעצמי. כן, בשימוש בלשון אישה (יש להפסיק להשתמש במונח הגס והמחפיץ "נקבה") אני גם מתריסה. אני רוצה שאתה וגם אני ויתר חבריי וחברותיי נרגיש את האתגר המגדרי של השפה העברית. אני רוצה שנרגיש כמה קשה להיות בצד המודר, המורחק, בצד שלא מבין מתי מדברים איתו ומתי לא.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerומשה היקר שאל אותי שאלה מאתגרת ומקסימה: "כאדם שגם מאמין בתורה שבעל פה וגם אוהב ללמוד אותה, קשה לי לקרוא את הסרקסטיות שבפרשנותך (חז"לינו, תיאורך את רבי יונתן כ"מגניב" עם נרגילה, או משהו בסגנון). אני משתדל לכבד כל אחד ואחת ללא קשר לאמונתם/ן (או אי אמונתם/ן) ואני רוצה לקוות שגם אחרים יוכלו לנהוג כך. האם תוכלי בבקשה לעשות זאת?"
תודה משה על ההקפדה על הלשון המכבדת והידידותית מגדרית ועל השאלה הרצינית. חשבתי עליה רבות. צורת הכתיבה שלי על חכמי התלמוד היא, להבנתי, לא סרקסטית (לפחות הכוונה אינה כזו) אלא ידידותית, מתובלת בהומור ובשפת היומיום. אני מרגישה קרבה של ממש אל החכמים האלה, ואני רוצה לכתוב עליהם בצורה הקרובה ביותר לחוויה שלי. אני חושבת שאני "מחלנת" את הכתיבה על חז"ל, לפעמים אני צוחקת או בוכה איתם, לפעמים אוהבת אותם ולפעמים כועסת עליהם, אבל אני לא לועגת להם.
שבת שלום!
