תמהיל של דת, פוליטיקה וחמסין
בימים אלה, כשהדת, הפוליטיקה והחמסין נמזגים לבלילה סרוחה, פרשת השבוע תשמש נשק בידי שני המחנות הניצים. מחנה "משה אמת ותורתו אמת" יחייך חיוך צדקני וישלוף ממחסן הנשק את החוקים העוסקים בהשבת אבדה, חובת בניית מעקה לגג, איסור הסגרת עבד אל אדוניו, מתנות עניים, בנים לא יומתו על אבות ועוד. רשימה ארוכה של חוקים שנראים בעינינו הומניים והופכים את התורה לספר נשגב.
מן העבר השני, במחנה "החבר הדמיוני" יחככו ידיים בהנאה וישלפו את החוק המתיר לקחת נשים כשבויות מלחמה, את חובת השמדת עמלק, איסור על ממזרים ושאר בעלי "מומים" לבוא בקהל, חוק הצרעת, דין "מוציא שם רע" (עם תצוגת סדין הבתולים המבישה), עונש מלקות, החוקים הלא-שוויוניים של הגט וגם כאן הרשימה עוד ארוכה.
בוץ פוליטי טובעני
השימוש הזה במקורות הוא במקרה הטוב הסחת דעת, ובמקרה הרע, שבו אנו נמצאות, הוא בוץ פוליטי טובעני. פרשת "כי תצא" מכילה רשימה ארוכה של חוקים. חלקם נראים לכאורה מתאימים לעולם ליברלי וחלקם סותרים את הערכים הליברליים באופן בלתי ניתן לגישור. אבל האמת היא שהחוק המקראי וגם ההלכה החז"לית, בלי קשר למידת הליברליות שלהם, לא יכולים להיות מיושמים בעולמנו.
2 צפייה בגלריה
הפגנה ברכבת הקלה. הפונדמנטליסטים משקרים כשהם טוענים שהם מחויבים לחוקי התורה ולכן אין להם ברירה אלא לאסור על תחבורה ציבורית בשבת
(צילום: יריב כץ)
קחו למשל את "חוק השבת אבדה". מבחינה אידיאולוגית נדמה שכולנו יכולות להסכים עליו, זאת כיוון שהוא שייך למשפחת החוקים שיש להם פוטוגניות מוסרית וניטרליות אידיאולוגית. החוק המקראי עוסק בחיות משק ובאבדות נוספות בקהילות קטנות ודי סגורות של אנשים ונשים שרכושם מועט. גם התרגום התלמודי המפורט לחוקים אלה לא מכיר את העולם שלנו שרחובותיו סואנים, תושביו ניידים ויש בו ערמות עצומות של זבל ורכוש מיותר. המחוקקים העתיקים גם לא מכירים את המערכות המקומיות והארציות שלנו לריכוז האבדות, ובוודאי שאינם מכירים את הרשתות החברתיות שמציעות אלטרנטיבה להשבת אבדות בעלות ערך.
בשנת 1973 חוקקה הכנסת חוק ששמו "השבת אבדה". שמו של החוק הוא מחווה לחקיקה היהודית הקדומה, אבל תכניו שונים במידה ניכרת מהחוק העתיק.
הפונדמנטליזם הוא שקר
הפונדמנטליסטים והפונדמנטליסטיות משקרים כשהם טוענים שהם מחויבים לחוקי התורה ולכן אין להם ברירה אלא להדיר נשים, להילחם בקהילה הגאה, לכבוש וליישב את כל שטחי ארץ ישראל ולאסור על תחבורה ציבורית בשבת. התורה לא מחייבת את העניינים האלה, היא לא מכירה אותם, אלה הפונדמנטליסטים והפונדמנטליסטיות שכופים על התורה פירוש שכופה על כולנו מאבקים.
באותה מידה גם החברות שכותבות לי מדי שבוע "מספיק עם החבר הדמיוני שלך" הן פונדמנטליסטיות. אומנם פונדמנטליסטיות חילוניות, ועדיין פונדמנטליסטיות. הן מאמינות לפרשנויות השמרניות שניתנו לתורה. בצדק הן מבוהלות מחוקי הכפייה הדתית, ובחוסר צדק הן קושרות בין חוקי הכפייה הדתית למסורת שלנו. בבהלתן הן כורתות ברית פרשנית עם הסיעה הפונדמנטליסטית.
בושה. בושה. בושה
התחרות על החוק המביך של הפרשה, קשה. לאחר דין ודברים ביני לביני הכרעתי שחוק האישה האוחזת "במבושי" גבר יוכרז כמנצח: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ".
בלב החוק נמצאים שלושה אנשים ושני קשרים: לגבר אחד יש קשר עם חבר-יריב ועם אישה. לכאורה, האישה שמחזיקה באיבר המין של היריב של בעלה אמורה לזכות בציון לשבח. האישה, במו ידה האוחזת, הצילה את בעלה. היא חכמה, אמיצה ובעלת תושייה, ואיך נסביר את העונש האכזרי שהיא מקבלת על מעשה ההצלה: "וקצותה את כפה, לא תחוס"? שמישהו יסביר למה חותכים לה את כף היד ולא מעניקים לה מדליה.
שאלה נוספת היא מי בכלל צריך את החוק הזה. מה הסיכויים שאישה תצליח להידחף בין שני גברים מתגוששים, לשלוח את ידה למקום הנכון ולהכריע את הקרב? אני מעולם לא ראיתי אירוע כזה וגם מתקשה להאמין בהיתכנות שלו.
מעבר לכך, יש בתורה עיסוק לא מבוטל בדיני נזיקין המסתכמים בפיצוי כספי או ב"עַיִן תַּחַת עַיִן". באירוע שלפנינו אין אפשרות לבצע "עַיִן תַּחַת עַיִן" אך יש אפשרות למצוא פתרון משפטי מן המוכן בחוקי התורה. העיסוק המשפטי באירוע כה שולי מעורר תהיות, והן מתגברות כשאנו רואות שהחוק לא מתעניין בעוצמת הפגיעה ובדרך הראויה לפצות עליה, אלא במשהו אחר. החוק נשמע כנהמה שפורצת ממעמקי גבריות מבוהלת.
החוק מדבר בשפה סמלית ורומז לפחד שהוא גדול מההתרחשות הקונקרטית: פחד מפני הזדקקות לנשים ופחד מנשים שמכירות את החולשות הגבריות.
כשהאיבר הקדוש הוא גם עקב אכילס
איבר המין הגברי מסמל את פסגת העוצמה ותהום הפגיעות הגברית. החוק שלפנינו הוא ביטוי ל"חרדת סירוס", אבל לא במובן הפרוידיאני, שכן אין לפנינו ילד שמאוהב באמא ופוחד מנקמתו של אבא. ייתכן שחוק זה מציף מסורות קמאיות על מלחמות בין אלים ואלות. ייתכן שלפנינו אימה שמקורה בהבנה שהאלות מכירות את נקודת התורפה של האלים. האלים כבר השתלטו על העולם ועדיין הם מבוהלים מהאפשרות שבזמן שהם נאבקים זה בזה, תבוא אישה-אלה ותחשוף אחד מהם בחולשתו, ב"מבושיו". גברים נלחמים זה סבבה, אבל אישה שמצילה גבר זו בושה בלתי נסבלת. מה הפלא שהתגובה למעשה כה אלימה.
שבועה באיבר המין
למונח "איבר הברית" יש יותר ממובן אחד. בערוב ימי אברהם הוא משביע את עבדו שלא ייקח ליצחק אישה כנענית. השבועה מתקיימת על ידי מגע באיבר המין. "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי". גם אבינו השלישי, יעקב, מקיים טקס השבעה דומה על ערש דווי: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". בעברית המקראית ירך מציינת את החלק העליון של הרגל, ונוסף על כך ירך היא "השפה הנקייה" לציון איבר המין. כך נלמד מהתיאור "יוצאי ירך יעקב".
ברגעים קריטיים של כריתת ברית, כשאחד הצדדים עומד למות, נדרשת רמה גבוה של אמון. כדי להפגין את האמון שנותן הנוטה למות בבן בריתו, הוא מפקיר בידיו את איבר המין שלו: "שים ידך תחת ירכי". הצד השני, המושבע, מתחייב לנאמנות ההולמת את המחווה הזו.
בברית המילה נעשה שימוש דומה באיבר המין הגברי. הגבר היהודי מבצע אקט מפחיד, מכאיב ומסוכן באיבר המין שלו או של בנו. בתמורה לפגיעה בגבריות יש ציפייה לשכר הולם מאלוהים. בברית המילה מבהירים הנימולים לאלוהים: אנחנו פגענו בגבריות שלנו למענך, אתה תגביר את הגבריות שלך ותציל אותנו מכל רע.
כשאגדה וחוק נשזרים
חוק האישה הנוגעת ב"מבושי" הגבר, שולח אותנו אל סיפור מקראי מסתורי לא פחות. בפעם הזו, האישה מצילה את הגבר שלה מדמות אלוהית שמבקשת להורגו (שרידים מיתולוגיים, כבר אמרנו?). מדובר בסיפור משה וציפורה במלון בדרך למצרים: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".
זו כמעט המחזה של החוק: חייו של גבר אחד, שנמצא עם אשתו, מאוימים על ידי גבר-אל. האישה היא היחידה שיכולה לחלץ את הגבר מסכנת החיים. היא יודעת שהדרך לעשות זאת היא על ידי נגיעה-פגיעה באיבר מין. היא כורתת את עורלת הבן ונוגעת ב"רגליו" של מישהו (לא ברור אם באיבר המין של בעלה או של האל), ומכריזה על אקט זה כברית מחייבת: "חתן דמים אתה לי". האישה בחוק נענשת בעונש חמור על לא עוול בכפה, וגם ציפורה נענשת ומשולחת מחייו של משה.
בושה. בושה. בושה
בבתי הכנסת נקרא השבת את החוק המקראי על גברים שלא אוהבים שאנחנו רואות את חולשתם וחושפות את "מבושיהם". בכיכרות נעמוד במוצאי שבת ונזעק על בושות קונקרטיות מאוד; על עושק, ניצול של חלשות וחלשים, על תאוות בצע ורדיפת שלמונים, על קומבינות שנסגרות מתחת לשולחן ועל חוסר שוויון שזועק לשמיים. נזעק כנגד גבריות מבוהלת שמדכאת נשים, מרחיקה אותן לשולי האוטובוסים ומשחירה את פניהן. נזעק על עולם שבו מותר לגברים לטעון שהקיום שלנו במרחב הציבורי מועך להם את ה"מבושים" והעולם הפוליטי שותק כשהם מכסים אותנו בשמיכות ומונעים מאיתנו לשיר בציבור.
בשבת זו יוקדשו הצעקות שלי לחברותיי וחבריי הערבים. אני לא מפסיקה לחשוב על האימה שאוחזת את הציבור הערבי. מדי יום אני מדמיינת מה עובר על אם ערבייה שבנה יוצא מהבית. הטבח שעוברת הקהילה הערבית הוא האסון וגם האחריות של כולנו. ידידתי האמיצה, גדיר האני, דורשת להקדיש את כל ההפגנות במוצאי שבת למחאה נגד הטבח בחברה הערבית. זו שעת מבחן לסולידריות הישראלית ואני חושבת שאין דרישה מוצדקת מזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבת שעברה כתבתי על הטיעון השקרי שמשמש בסיס לדרישה להפרדה מגדרית: גברים קלים להתפתות ונשים קלות לפתות. מישהי שמכנה את עצמה "די לשנאה" חלקה על טענתי: "מעוררים שנאה על ידי שקרים! שקר מוחלט לומר שהסיבה להפרדה היא איבוד שליטה. זו הלכה, 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...'"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerרבות אחרות הגיבו על דבריי בביקורת דומה. יקרה, את צודקת ובאמת "די לשנאה". בהן צדק אומר לך שאיני שונאת אף אדם, ובוודאי לא ציבור אנונימי של חרדים וחרדיות. עם זאת, אני כועסת מאוד על פוליטיקה ופוליטיקאים שמשתמשים בדת לצורכי הדרה והשנאה. ולתוכן דברייך, אם הסיבה להדרת נשים היא "לא תתורו", הרי שיש כאן סתירה מפורשת לאיסור המקראי. שכן "לא תתורו" הוא חובה של האדם התר אחר מה שרואות עיניו ולא קשור למי ולמה שנמצאות בדרכו. הדבר דומה למי שתטען שבשל האיסור "לא תחמוד בית רעך" חובה עלינו לבנות רק בתים שאי-אפשר לחמוד אותם.
שבת שלום!
