30 שנה להסכם אוסלו, פרוטוקול ישיבת הממשלה ההיסטורית נחשף בחלקו הגדול - למעט חלקים מצונזרים - והציף מחדש את המחלוקות שהיו אז סביב ההסכם ששינה דרמטית את המצב ביהודה ושומרון. כעת, האנשים שהיו בחדר מדברים על מה שהיה אז, וכיצד הם רואים את הדברים היום.
אחד השרים הבולטים בדיון היה חיים רמון, שב-30 באוגוסט 1993 כיהן כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין - והתווכח איתו על ההפגנות שיוביל ההסכם. "התווכחתי עם רבין, הוא סבל מאוד מההפגנות והטרידו אותו", אמר. "אני אמרתי שזאת נשמת אפה של הדמוקרטיה. הייתי בעד הדמוקרטיה ולא בעד הרס הדמוקרטיה".
לדברי רמון, "הגיע הזמן לפרסם את הפרוטוקולים האלה אחרי 30 שנה. אין מה לעשות, טוב שמפרסמים. מה שחשוב זה היה לבוא ולדבר על אוסלו, כי אוסלו שוכתבה. לא הסכם אוסלו הביאו לאינתיפאדה השנייה - אלא חיסולו על-ידי אהוד ברק ונתניהו. זה מה שהביא לאינתיפאדה".
רמון אמר כי "אוהד ברק סלד מאוסלו מהרגע הראשון, ולא רצה ליישם את ההסכם". בפרוטוקול, נציין, אכן ניכר שאהוד ברק - שכיהן אז כרמטכ"ל - הזהיר מסכנות ביטחוניות אפשריות כתוצאה מההסכם, ורבין אף הסכים איתו לפחות על חלק מהדברים והבהיר: "זו לא הכרעה של הרמטכ"ל, לא הוא צריך לקבל החלטות על כך, אלא הוא צריך לתת את המשמעות הביטחונית להחלטות המדיניות שלנו - זוהי החלוקה בין הצבא ובין הדרג המדיני".
לדברי רמון, "ההליכה לקמפ דיוויד הייתה הרת אסון (מתייחס לוועידת קמפ דיוויד כשאהוד ברק היה רה"מ, א"א). ברק הצביע נגד אוסלו ב' ורבין רתח עליו. האינתיפאדה השנייה פרצה כי הסתלקנו מדרך אוסלו". הוא הבהיר כי היום היה מצביע שוב בעד, וחזר שוב: "אם היינו ממשיכים בתהליך וברק לא היה סוטה ממנו ומדרך רבין, לא הייתה אינתיפאדה שנייה".
רמון גם התייחס למצב היום, בצל המחאות נגד המהפכה המשפטית, וטען כי "באוסלו הסרבנות בימין הייתה בשולי השוליים, והיא גונתה על-ידי כולם".
אברהם בייגה שוחט, שהיה אז שר האוצר, אמר כי "אני בהחלט זוכר את הישיבה הזו, את הפרטים ואת האווירה ההיסטורית". בפרוטוקול ניתן לראות כי גם בזמן אמת שוחט כינה את ההסכם "רגע היסטורי", אבל הבהיר כי "הרגעים ההיסטוריים שלנו תמיד מלווים ברגשות פחד ואי-בהירות של איך יתגלגלו הדברים. כך היה גם בהכרזת המדינה ובכ"ט בנובמבר. הייתה שמחה והיה חשש. זה בדיוק מה שאני מרגיש. זה מסוג הדברים שגם לשאלות פשוטות אינך יודע את התשובה".
שוחט גם אמר אז כי "אני יודע שיש פה אנשים שחייהם הפוליטיים, הרבה שנים אחורה, היו מוקדשים למאבק הזה. אני מניח שלקראת מחר יתברר שהיו כנראה הרבה מאוד 'תומכים סמויים', שלא שמעו עליהם". היום אמר שוחט כי "מרגש לקרוא בזה אחרי כל כך הרבה שנים".
מזכיר אותה ממשלה, המשנה לנשיאת העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, עמד בראש משלחת ישראל לוושינגטון במשא ומתן עם הירדנים והפלסטינים. הסכם אוסלו נעשה במעקף למשלחת ישראל בוושינגטון - וללא ידיעתה. רובינשטיין לא תמך בהסכם - גם אז וגם היום. "באותו היום הייתי מאוד נסער, בישיבת הממשלה היו לי די הרבה הערות על ההסכם, התייחסתי רק למהות ולא לצורה שנעשה ההסכם - שהיה מאחורי הגב של המשלחת שאני הובלתי. היו הרבה התלבטויות אם כדאי לישראל לעשות את זה. לא כל מה שרציתי לומר אמרתי", אמר.
"אחרי נתניהו ואבו מאזן, נחזור להסכם מעודכן"
מיכה חריש, שכיהן כשר התעשייה והמסחר, אמר כי "אי אפשר לשכוח את אותה ישיבה ואת מה שקרה לאחר מכן. מערכת היחסים בין רבין לשמעון פרס הייתה מורכבת מאוד, היו מתחים ביניהם, אבל כשהסכם אוסלו כבר הגיע לישיבות הממשלה הם שיתפו פעולה וזה התקבל בתמיכה בקרב השרים. כמעט כולנו היינו סבורים שצריך פתרון להתקדם בתהליכי שלום".
לדברי חריש, "באותה עת היינו בשלים למהלך הזה מול הפלסטינים. אני שיבחתי את העובדה שבהסכם יש היבט כלכלי עם היישות הפלסטינית, האמנתי שליחסים כלכליים יש חשיבות גדולה מאוד לקידום יחסים בין מדינות וזה יוצר את האינטרס האמיתי. כולנו ידענו שזה הימור, אבל את זה שיהיה גל טרור אחר כך לא לקחנו בחשבון".
חריש אמר כי "ביום שבו אושר ההסכם הייתה הרגשה של תקווה, הייתה אווירה של משהו היסטורי וגדול. הרגשתי שאחרי השלום עם מצרים וסאדאת, זה הדבר הכי משמעותי שקרה. להערכתי ולהערכת רבים, ערפאת העריץ את רבין. הוא התייעץ איתו על עניינים של הרשות הפלסטינית. אם רבין לא היה נרצח, אולי השיחות היו נמשכות, למרות הטרור היו ממשיכים לנסות".
חריש הבהיר: "גם היום הייתי מצביע בעד. יש עם הפלסטינים פוטנציאל מבחינת יזמות כלכלית ובאיזשהו שלב, במנהיגות אחרת משני הצדדים, אחרי נתניהו ואבו מאזן, אנחנו נחזור להסכם אוסלו בגרסה מעודכנת".
"הייתה לרבין הצתה מאוחרת"
עוזי ברעם, שכיהן אז כשר התיירות, אמר כי "הבנו שאין פתרון אמיתי לקיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בלי שלום עם הפלסטינים. כאשר החלו המגעים באוסלו, רבין נכנס לעניין בהתחלה בהיסוס. המשא ומתן עם הפלסטינים לא היה בראש סדר העדיפויות שלו, אבל כשהתחילו השיחות באוסלו בין יוסי ביילין והנהגת אש"ף, זה התגנב לאוזניו של פרס והוא ביקש את אישורו של רבין. ההצתה של רבין הייתה מעט מאוחרת, אבל כשהוא נכנס לעניין הוא תמך בו נחרצות וקידם אותו. היו גם אופוזיציות כמו שמעון שטרית שהוא היה האגף הימני בממשלה".
לדברי ברעם, "אריה דרעי היה בעד ההסכמים עם הפלסטיניים, הוא אפילו הביא את הרב עובדיה יוסף שהביע תמיכה ואמר שחיי אדם יותר חשובים משטחים". בפרוטוקול, עם זאת, דרעי הביע קושי אישי מתמיכה בהסכם, ציין שהציבור שתומך בו ימני ברובו - ובסופו של דבר בחר להימנע בהצבעה ולא להצביע בעד.
"בסוף עומדת ממשלה מול חבורה של אש"ף, ששם היו גם אנשים ששללו מכל וכל את הסכם אוסלו, הם לא הסכימו אפילו להגיע לישראל", הוסיף ברעם. "אין ספק שהצעדים היו צעדים מדודים, אבל השגיאה הכי גדולה של שני הצדדים היא שאש"ף חשב שזה יהיה הסכם שלום על בסיס גבולות 1967, ובישראל רצו לפתור את בעיות הביטחון. לא כל המשתנים היו בידיים של אלה שהיו במשא ומתן. את הפיגועים הגדולים עשו חמאס".
"כשהצבענו בעד ההרגשה הייתה שהולכים לפריצת דרך", אמר ברעם. "ידענו שיש מאבק קשה על דעת הקהל בארץ, אבל הרגשתי שבפעם הראשונה מדינת ישראל שמה לנגד עיניה את הבעיה הישראלית-פלסטינית. הציבור היה איתנו עד שהתחילו הפיגועים. גם היום בדיעבד אני חושב שעשינו את הדבר הנכון, זה ניסיון שלא הצליח בגלל רצח רבין, בגלל הפיגועים, בגלל שהשלטון התחלף, אבל אני לא מתחרט והייתי עושה את זה שוב".
