מנהרת המוות
"ראיתי מנהרה, בקצה שלה היה אור. ההורים שלי עמדו קרוב אל האור ואמרו לי שאני צריכה לחזור". תיאורים בסגנון זה אנחנו רגילות לשמוע ממי שחוו חוויית סף מוות ושבו אל החיים. חוויות סף מוות ממגנטות אותנו. אנו רוצות להאמין שמי שהייתה עם רגל אחת "שם" תוכל לגלות לנו משהו על החידה שמטלטלת את חיינו – המוות.
הפסיכיאטר האמריקאי, האקזיסטנציאליסט, ארווין יאלום, מציע רשימה של גורמי החרדה: המוות, הבדידות, חוסר המשמעות ותאמינו או לא – תחושת החופש. מאז ומעולם ניסתה האנושות להציץ מעבר לפרגוד ולגלות מה יקרה לנו לאחר שהאפיזודה הקצרה ששמה חיים תגיע לסופה.
גם חכמי התלמוד נמשכו אל חוויות סף מוות. אגדה קצרה מתארת שיחה של רבי יהושע עם בנו, יוסף, לאחר שהבן חווה חוויית סף מוות: "יוסף בנו של רבי יהושע חלה והתעלף. (לאחר שהתעורר) אמר לו אביו: מה ראית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: עולם ברור ראית".
1 צפייה בגלריה
חרדים קיצונים בבית שמש נצפו מסתירים את פניה של עליזה בלוך, ראשת העיר. השחרת פני נשים הפכה למצווה מן התורה
האגדה מפתיעה מכיוונים רבים. אין בה תיאור של אור בקצה מנהרה, ולמעשה לפנינו חיזיון ללא תמונה קונקרטית. האב שואל את בנו "מה ראית?" והבן משיב תשובה שיש בה דימוי מעורפל והיא פתוחה לפרשנויות רבות: "עולם הפוך ראיתי". יש חשיבות גם להיפוך התפקידים. הבן הצעיר ולא האב התקרב אל המוות, הבן מגלה לאביו את הסוד – למרות שהבן היה זה שנחשף לסוד החוכמה הנמצאת בידי האב. האב ידע שסף המוות הוא מקום שבו מתגלים סודות, ולכן הוא פונה אל בנו בפנייה ישירה: "מה ראית?" כאשר הבן המופתע, ואולי אפילו מבוהל, מספר לאביו שהוא ראה את העולם הפוך, עונה לו אביו במשפט קצר ובוטח: "עולם ברור ראית".
לכאורה, האמונה שאלוהים ופמליית הצדיקים שלו נמצאים בשמיים, מבהירה מדוע העולם נראה הפוך, אבל התלמוד מפרש את הדברים במובן סמלי – בעולם האמת מתהפכת ההיררכיה האנושית, וכפי שמסביר רש"י: "אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרם ראיתי שם שהם למטה... עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים".
רבי יהושע, אביו של יוסף, מאשר לבנו את החוויה: "עולם ברור ראית". האב לא הזדקק לחוויית סף המוות כדי להבין שהעולם הזה הוא "עלמא דשקרא", עולם השקר. בהמשך יעלו החכמים את השאלה האם גם המעמד הגבוה שלהם הוא חלק מהשקר (נחשו את התשובה), ואנו יכולות להיעזר באגדה כדי לשאול את עצמנו כמה שנות חיים עוד נבזבז בתחרויות הכבוד והשקר של העולם הזה, ומתי נחליט לחיות לפי הערכים שלנו בלי לחשב חשבונות.
חשבון בן אלף שנים
כן, ניחשתן נכון, החכמים שדנים באגדה שלנו בטוחים שמקומם הגבוה בהיררכיה בעולם הזה, יישמר גם בעולם הבא. אבל הם עוד יחטפו מכה. במרחק של כאלף שנים וכמה אלפי קילומטרים, באים חכמי ימי הביניים חשבון עם המורים הרוחניים שלהם, עם התלמוד. בפירוש נועז לאגדת "עליונים למטה ותחתונים למעלה" מביאים בעלי התוספות מסורת בועטת ועתיקה: "קבלה בידם רב מפי רב שעולם הפוך היינו שראה שמואל שהיה יושב לפני רב יהודה תלמידו, משום שמיחה בשמואל בעניין אותה אישה שבאה וצווחה לפני שמואל ולא השגיח בה". ידה ארוכת השנים של ההתחשבנות נשלחת מאירופה של ימי הביניים אל גדולי המורים הבבליים.
חפש את האישה
שמואל היה המורה של רב יהודה. אבל בשעה שיוסף חווה חוויית סף מוות, הוא ראה ששמואל יושב כתלמיד לפני רב יהודה. היפוך המעמדות המטריד בבית המדרש השמיימי נעשה בעטיו של סיפור קטן לכאורה: יום אחד, בעולם התחתון והמעוות שלנו, ישבו בבית המדרש שמואל ותלמידו רב יהודה. לבית המדרש הגיעה אישה, והיא עמדה וצווחה. לא נאמר לנו על מה היא צווחה. צווחה. שמואל התעלם ממצוקתה. תלמידו, רב יהודה, נדהם והעיר לו על כך. הוא שאל את רבו אם אינו מתייחס ברצינות לפסוק ממשלי: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה". שמואל גלגל את האחריות על הטיפול באישה הזועקת לרב הבכיר ממנו, רב עוקבא, והמשיך ללמד תורה ולהתעלם מהאישה. התלמוד מסיים את הסיפור בגלגול האחריות, אך בעלי התוספות מספרים שבשמיים גבו את החוב ושינו את ההיררכיה בין שמואל לרב יהודה.
סיפור לפנתיאון
חברות שלי, זה סיפור לפנתיאון שלנו. סיפור שמעיד על קהילה שבה נשים וגברים מתנהלים במרחב משותף, ונשים מנכיחות את עצמן גם בבית המדרש. לפני כאלפיים שנים עמדה בבית המדרש אישה וצעקה על החכמים. עצוב ולא מפתיע לגלות שבכירי החכמים חשבו שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתעלם מהצעקות, אבל התלמיד הצעיר, שיגדל להיות חכם מרכזי, היה מחובר וקשוב לקולות החיצוניים שהרעידו את בית המדרש. הוא לא פחד מהרב שלו ואף הוכיח אותו על התעלמותו מזעקות האישה: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה".
יעברו עוד אלף שנים
כאלף שנים עברו מאז המעשה ועד המסורת של בעלי התוספות, שהבהירה שבעולם האמת מענישים רבנים שמתעלמים ממצוקות של נשים. יעברו כאלף שנים נוספות עד שנגלה שהעולם נהיה עוד יותר הפוך. בעולם ההפוך שלנו רבנים מתחרים ביניהם בשאלה מי יפגע יותר בנשים, מי ידיר אותן יותר ומי יתעלם מזעקותיהן. השחרת פני נשים במודעות רחוב הפכה למצווה מן התורה, שמיעת שירה של חיילות במטבח היא עבירה חמורה, ומניעת תקציבים להתמודדות עם אלימות נגד נשים מתקבלת בהבנה ובשתיקה. מה שרב יהודה הבין לפני אלפיים שנים, הרבנים והפוליטיקאים שלנו רומסים ברגל גסה. אני אפילו לא יכולה לדמיין באיזה מקום מרוחק ועלוב הם יזכו בעולם האמת. ולא, זה לא מנחם אותי.
איך נספר סיפור
בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", נמצא הסיפור התמציתי ביותר של תולדות העם היהודי מימי האבות עד להתנחלות בארץ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
כך נכתבה ההיסטוריה היהודית ב-63 מילים. הסיפור הפותח את הפרשה מקצר את סיפורי האבות לשלוש מילים ואת הסבל היהודי במצרים ל-24 מילים. הסיפור מעלים את המאבקים בין אלוהים לבני ישראל במדבר, והוא גם מתעלם ממלחמות כיבוש הארץ או מהעובדה שעמים אחרים חיו בה ונהנו ממנעמיה לפנינו.
כל קורס בכתיבת סיפורים צריך להשתמש בסיפור הזה כמודל להבנת כוחן של בחירות סיפוריות. חמשת חומשי תורה תומצתו ל-63 מילים שמציעות תיאור חגיגי, שראשיתו בעצב וכאב וסופו במתיקות ושפע. תיאור שמוחק את המורכבות, הכעס, המרידות והכיבוש, ומאדיר את היחסים בין העם לאלוהיו.
הקצר והמתוק מנצח
אנחנו מכירות את חמשת חומשי תורה, ואנחנו מכירות את התקציר החגיגי של "ארמי אובד אבי". התקציר, נעים וקל לקריאה, נבחר לפאר את לילות הסדר שלנו, והסיפור הארוך, המריר והמפותל ייקרא בבתי הכנסת במשך שנה שלמה (ובמסורות ארץ ישראל במעגלים של שלוש שנים בערך).
לכתוב את הסיפור שלנו
הדבר שמייחד את המין האנושי הוא הכורח לראות את המציאות כסיפור. כשאנחנו רואות נקודות מצוירות על דף, המוח שלנו מחבר אותן לתמונה. אנחנו פשוט לא יכולות אחרת. כשאנחנו כותבות קורות חיים, כשאנחנו חושבות על יחסינו עם הורינו ועם המשפחה הגרעינית, כשאנחנו חושבות על מקום העבודה שלנו, על עמדתנו הפוליטית, על הדת ועל הערכים שלנו, על חיינו מרגע הלידה ועד המוות, אנחנו מחברות נקודות ומספרות סיפור.
שני סיפורים תמציתיים לפנינו: חוויית סף המוות של יוסף, בנו של רבי יהושע, היא סיפור מטלטל: "עולם הפוך ראיתי". לעומת זאת, מביאי הביכורים נואמים בפני הכהן סיפור חיים פשוט ומתוק. פשוט ומתוק מדי: ארמי אובד אבי... מצרים... אלוהים... נזעק... אלוהים... ארץ זבת חלב ודבש... אלוהים. הסיפור של יוסף נועד לטלטל את סדרי החיים שלנו, וסיפור "ארמי עובד אבי" נועד לשמר אותם ולהרדים את המצפון שלנו.
בימים האלה החברה הישראלית נאבקת על הדרך שבה היא תספר את הסיפור שלה. האם נמשיך עם התרדמת המוסרית, או שנסכים להודות שחיינו בעולם הפוך מבחינה מוסרית והגיעה העת לתבוע מקום ישר וברור יותר לחברה הערבית, ליוצאי אתיופיה, לנשים, לעניות ולעניים. הסיפור נכתב היום, ואין מקום ניטרלי תחת השמש. גם מי שלא נוקטת עמדה אחראית לאופן שבו ההיסטוריה תיכתב ותוגש לדורות הבאים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי שובי: "נשמע לי שקשה לך לקבל את התורה כפי שהיא על חוקיה כפי שהם מנוסחים, ואת מנסה למצוא דרכים פתלתלות שיאפשרו לך להמשיך לאחוז בה. מקווה שתמצאי בך את האומץ לשחרר אותה או לחלופין חמלה עצמית אם אינך מרגישה מוכנה לכך".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerשובי יקרה, תודה על הדאגה לתורה ולי. אני באמת מקווה למצוא חמלה עצמית, אני מתאמנת על זה ונדמה לי שעם הזמן היכולות שלי משתפרות. בקשר לשחרור התורה: אני חושבת שהיא די משוחררת כשהיא בחברתי. נדמה לי שאת לא מציעה לי לשחרר אותה אלא אולי להתרחק ממנה ולהשאיר אותה רק בידיים שלך ושל חברותייך, ואת זה לא בא לי לעשות. למה שלא נהנה ממנה כולנו? אני אוהבת אותה ונהנית ממנה, גם אם הקשר שלנו פתלתל ומורכב.
שבת שלום!
