נטייתה המיוחדת של האישה
"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האישה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האישה לחיות את חייה באמיתתם".
הציטוט המלבב הזה מעיד במקרה הטוב על בורות מוחלטת, ובמקרה החמור על מאמץ לחנך לבורות, לשנאת נשים ולהרחקת נשים ממוקדי השפעה וכוח. את הדברים האלה כתב הרב צבי טאו (הם מובאים בכתבתו של חיים לוינסון בהארץ, 30.7.2012, מתוך חוברת בשם "שעשני כרצונו" שפרסם הרב טאו לתלמידיו). כיוון שהרב טאו אינו בור, אני מניחה שהסיבה השנייה היא העיקר. תכלית דבריו של טאו להפוך את תלמידיו לבורים ולמדכאי נשים.
שווה להיות מהותני
הפסקה הקצרה הזו מלמדת גם כמה משתלמת העמדה המהותנית. בהינף קולמוס מגדיר הרב טאו את מהותן של הנשים וגם מסגביר להן ולתלמידיו שהדבר הטוב ביותר עבורן הוא להסתגר ולבצע מבוקר עד ערב מלאכות ביתיות. בחמלה מעושה הוא מונע ממחצית האנושות להתחרות איתו על המשאבים הקהילתיים. אין בעולם דרך יעילה יותר להקטין את התחרות על עמדות כוח ומנהיגות.
הסבל הוא של כולנו
אל תטעו, גם הגברים סובלים מהעמדות המהותניות. גם מהם נדרש להתנהג כחיילים בצבא המהותנות, ולא לשאול את עצמם מה הם באמת רוצים. מה עם גברים שרוצים להקדיש את חייהם לטיפול בילדים? לניקיונות ולבישול? לתפקידי סיעוד? דינו של גבר זה זהה לדינה של אישה שרוצה להיות מנהיגה רוחנית, למדנית, מדענית או פוסקת הלכה. הוא וגם היא יזכו לגינוי ויידרשו להקריב את התשוקה הטבעית שלהם למען מה שטאו וחבריו יגדירו עבורם כתשוקה טבעית.
למה ההומואים מוציאים אותם מדעתם?
את ההומוסקסואליות הגדיר הרב טאו כ"סטייה" וכ"פשע נגד האנושות". לא פחות. בין תלמידיו הרבנים, יש ההולכים בדרכו הרעה ולא מחמיצים הזדמנות לגדף, להעליב ולהשפיל הומוסקסואלים. למה דווקא הומוסקסואלים מוציאים אותם מדעתם? למה לא להתנפל על מחללות שבת בפרהסיה או על מסעדות שמגישות גדי בחלב אימו?
הומוסקסואליות שוברת כל אפשרות לחלק את העולם בצורה מוחלטת לנשים וגברים. הומוסקסואליות מפרקת את החשיבה המהותנית. העולם שמחבק את הקהילה הגאה כבר לא מחולק לנשים רכות ומכילות, שנמשכות לגברים חכמים ומנהיגים.
הרב טאו וחבריו יודעים שאם נכיר בכך שיש גברים שנמשכים לגברים, נשים שנמשכות לנשים, כאלה שהם גם וגם וכאלה שהם לא, אי-אפשר יהיה להמשיך לארגן את העולם בשתי חטיבות נפרדות. איבוד היכולת הזו ממוטט את ההצלחה הגדולה ביותר של הפטריארכיה – הדרה של חצי מהמין האנושי מעמדות כוח ומנהיגות.
אכילת חזיר לא מאיימת על השליטה הגברית, להטב"קיות כן. סמל הקהילה הגאה הוא הקשת המאגדת בתוכה את כל הצבעים והאפשרויות. מצעדי הגאווה הם חגיגות חופש ושוויון, והחקיקה הפרו-להטב"קית פותחת לכולנו אפשרויות בחירה.
נחמה תאנה
אי-אפשר היה לחשוב על שם מתאים יותר לאישה האמיצה הזו שבמסירות ונחישות עומדת (בתמיכה מרשימה של חלק ממשפחתה) מול המנגנון המשומן והדורסני של הרב טאו וחסידיו. לפני שנה היא התחילה להתייצב מול כנסת ישראל, קומץ של נשים וגברים עמדו איתה, ובידה היא החזיקה שלט שעליו נכתב: "הרב טאו אנס, ולא רק אותי". לאט-לאט הצטרפו אליה קולות נוספים: דורית לנג שסיפרה כי טאו אנס אותה וכי אשתו של טאו האמינה לה, ורפי פולק שסיפר שהרב טאו פגע בו מינית ומיד אושפז בכפייה. האומץ של השלישייה הזו מעורר השתאות. את המשואה ביום העצמאות האמיתי, שיוקדש לשחרור מעולם של עריצים, הם ידליקו.
ההתעקשות של נחמה לעמוד בכיסוי ראש ובלבוש שממקם אותה היטב בלב המגזר שמקיף את הרב טאו, צובע בצבע מיוחד את מאבקה. היא לא בועטת באמונה ולא במגזר, אלא במי שהיא מכנה "צבי טאו, מנהיג הכת".
יתר על כן, נחמה משכילה להוביל מאבק ששובר עוד דיכוטומיה פטריארכלית – הדיכוטומיה בין הזרמים השונים ביהדות. לפני כמה שבועות הזמנתי אותה לשאת דברים באירוע שארגנתי. בחשש שאלתי אותה אם ההופעה שלה באירוע שלי, יהודייה ליברלית, יפגע במאבק שלה. היא הרהרה לרגע והשיבה: "במאבק הזה כולנו יחד".
נחמה היא דמות מפתח גם במאבק לשינוי סדר העדיפויות הקהילתי. עד כה לימדו אותנו להתאחד סביב האמונה של המנהיג ולגנות כל מי שלא שייכת לסיעתו. היום אנחנו מלמדות את עצמנו להתאחד סביב החמלה והאנושיות. מי שאונס ומי שתומך באונסים ובאונסות יהיו בצד אחד, מי שנאבקים ונאבקות בהם יהיו בצד השני. ומי שלא נוקטות עמדה? סליחה חברות, אבל אי נקיטת עמדה היא נקיטת עמדה, ולא כזו שתומכת במי שנפגעו.
מצעד המצוות
ברוח חגיגות מצעדי השירים המתקיימות בכל פתיחת שנה, קיימתי ביני לביני את מצעד המצוות. במקום הראשון, בלי שום ספק, נמצאת המצווה "ואהבת לרעותיך כמוך". קרוב מאוד לידה, בטור המקביל של מצוות "לא תעשה", נמצאת "לא תרצח.י", ובתואר "חביבת הקהל" זוכה מצוות "הקהל" המצוינת בפרשת השבוע, פרשת "וילך": "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". אני אוהבת את המצווה הזו כיוון שהיא מתאמצת להיות מכילה. בנוקדנות מכוונת היא מפרטת את כל חלקי הקהילה: נשים וגברים, ילדות וילדים ונוכרים. מצווה זו מורה את הדרך ומסלקת מכשולים מהותניים.
לא, הרב טאו, נשים לא צריכות להיות במטבח. הן חלק מהקהילה הלומדת. מחיצות? אין להן מקום במצוות הקהל. כל הקהילה מתכנסת, לומדת ומשכילה יחד.
אל תטעו בתורה, היא לא פמיניסטית, אבל היא גם לא מכירה את חוקי הצניעות וההפרדה החביבים על הרב טאו וסיעתו. מחיצה בבית כנסת? רחצה נפרדת במעיינות? אם התורה הייתה שומעת שמישהו מייחס לה את העיוותים האלה, היא הייתה צוחקת. או בוכה.
ובדמיוני
בירידה מהר הרצל לעין כרם, בין סבך השיחים, מונחת לבנת בטון גדולה, צבועה באדום ועליה כתובה מילה אחת, מנוקדת: "בְּדִמְיוֹנָהּ". אני קשורה לגרפיטי הזה. בכל פעם שאני עוברת לידו, אני נזכרת לנשום ולבדוק מה בדמיוני. והיום, בדמיוני אני רואה מפלגה או תנועה חברתית חדשה שקמה בישראל, בראשה עומדות שתי מנהיגות דתיות: נחמה תאנה היהודייה, וגאדיר האני המוסלמית. שתי נשים מאמינות, שתי מנהיגות ששוברות את הקווים הפטריארכליים וממירות אותן בקהילת צדק.
מצוות היום
יקרות ויקרים, בזמן הקרוב תחליט הפרקליטות אם להעמיד את הרב טאו לדין. זו העת לגלות נחרצות ולהבהיר לפרקליטות שלא נסכים להנחות סלב. הנה הקישור לעצומה שתובעת מהפרקליטות לעשות את המוטל עליה ולשמור על מחננו טהור. אנא חתמו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בבית המדרש שלנו, כתב לי חבר אנונימי תגובה שאתגרה את יכולת ההכלה שלי: "די! בעולם המעוות שלנו, נשים שנפגעו מינית, במקום ללכת לטיפול פסיכולוגי לשחרר את המצוקות והשנאה – מפרסמות טורי שנאה בעיתון..."
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerחבר יקר, אני מודה לך על התזכורת ומבטיחה שאין לי צורך בה. היטב ובכל יום אני זוכרת שאני שורדת של גילוי עריות. אני מבינה שלשיטתך אני אמורה לסתום את הפה או לפחות להתנתק מהביוגרפיה שלי כשאני כותבת טור בעיתון. אלא שלא בא לי לבחור באפשרויות האלה. אני כותבת מהמקום שכואב לי. יתר על כן, ספק אם יש בעולם כולו אישה שלא נפגעה מינית בדרך כזו או אחרת. אז מה אתה מציע, שכולנו נבכה את הכאבים שלנו בקליניקה ונכתוב טורים מתוקים בעיתון? נוסף על כך, המון ילדים בנים וגברים נפגעו מינית, והמון גברים סובלים מפוסט טראומה צבאית, האם גם הם אמורים להחביא את הכאבים שלהם במרתפי הלב ולהגיש לעולם אישיות סכרינית ונוחה לנשיאה?
ומעבר לכל זה, אני לא כותבת טורי שנאה. אני כותבת טורי אהבה שמוקדשים אולי לנשים, לאנשים ולדעות שלא חביבות עליך.
שבת שלום.
